שתיקת הארכיון והשקר המביס את עצמו

אתמול שידרו שוב את הסרט "שתיקת הארכיון", אבל לא הייתי מסוגלת לראות אותו שוב. ראיתי אותו בסתו 2010 בסינמטק ירושלים וכל הזמן רציתי לברוח, אבל בסופו של דבר נשארתי עד סוף הסרט, וכשהרגשתי שאני באמת לא יכולה יותר הסרט נגמר. תמיד אני חושבת אם הייתי שורדת אם הייתי שם ואני לא מאמינה שהייתי שורדת. אפילו לראות שעה וחצי סרט על גטו ורשה אני בקושי מסוגלת. אבל לפעמים אנשים מגייסים כוחות שהם לא מאמינים שיש להם. אלה שאלות שאני לא יודעת אם יש להן ערך, לשאול את עצמך אם היית שורד או מה היית עושה, אבל אי אפשר להימנע מהן.

הסרט "שתיקת הארכיון" הוא סרט שלועג לאמונה שתמונה משקפת את המציאות. זה סרט שמבוסס על מחקר מבריק שעשתה הבימאית יעל חרסונסקי, ובו גילתה שסרט שהתייחסו אליו כאל תיעוד של גטו ורשה הוא סרט תעמולה שביימו הנאצים, והיא מצאה סלילי סרטים שבהם רואים איך הגרמנים צילמו את הסצינות המבוימות שוב ושוב, וגם עימתה את הסלילים שנמצאו עם עדויות של ניצולים מהגטו.

אבל הנאצים לא סיימו את הסרט, ונשאלת השאלה למה. ומכאן עולה השאלה השנייה שמתעוררת בהקשר לסרט שצילמו הנאצים. השאלה הראשונה, שהסרט "שתיקת הארכיון" מטפל בה, היא השאלה האם הסרט הוא תיעוד או תעמולה והשאלה הזו נענית בסרט בצורה נחרצת. יש בסרט תצלומים מבוימים כאלה, של יהודים לבושים בבגדים מהודרים סועדים את לבם במטעמים, כשמחוץ למסעדה ילדים גוססים והם עוברים מעל הגוססים. לכאורה זה אמור היה להראות כמה היהודים מרושעים ואיך לבם גס בבני עמם הגוועים מרעב, אבל בכלל לא בטוח שזה מה שזה מראה. זאת אומרת, איכשהו כשמביטים בתצלומים האלה רואים בדיוק את מה שהיה: שילדים ומבוגרים גוססים וגוועים ברחובות, ושעשרים יהודים בערך שלבושים יפה יושבים ליד שולחנות ואוכלים כל מיני מטעמים. עכשיו נגיד שמישהו היה צופה בסרט התעמולה הזה בלי לדעת כלום. האם באמת הוא היה חושב שהיהודים שלבושים יפה ואוכלים מטעמים בסרט הם אלה שאחראים לכך שבני עמם גוועים ברחוב מסביב למסעדה? האם הוא לא היה שואל את עצמו מה זה כל הגוססים האלה שגוועים ברחובות? כמובן אפשר לומר שהתפיסה שלי משוחדת, כי אני כבר יודעת מה באמת היה בגטו ורשה, ואולי זה נכון, אבל האם מישהו שלא ידע כלום לא היה תוהה על מראה הגוססים ברחובות? האם איש לא היה מעלה בדעתו שהגוססים המצומקים ברחובות שברור שגוועו מרעב כי ככה הם נראים, הם האמת, ולא המטעמים במסעדה? זה מעלה שאלה שעלתה במוחי, למה הנאצים לא פינו את כל הגוססים לפני הצילומים שהם ערכו, מה בעצם הם רצו? הרי זה אמור היה להיות סרט תעמולה שמראה כמה טוב ליהודים בגטו. מצד שני הם נורא רצו להראות גם כמה היהודים רעים לעומת הנאצים שהם טובים. בזה הגרמנים לא השתנו. גם היום הם מתאמצים כל הזמן להפיק או לממן סרטים שמראים כמה היהודים רעים וכמה הגרמנים לעומתם עם נפלא, וגם היום זה איכשהו נדפק להם, המאמץ האינסופי הזה של ממשלת גרמניה להראות כמה היהודים רעים וכמה גרמניה טובה, ולפעמים אפילו הם בעצמם מבינים את זה, כמו שמישהו מהנאצים הבין שסרט התעמולה הזה לא כל כך מוצלח, כי הוא מראה המון דברים אמיתיים על גטו ורשה שאי אפשר להסתיר.

למשל ערימות האשפה הענקיות בגובה של בית, שהן לא רק מגעילות אלא ממש מזעזעות, ורואים אנשים זורקים אשפה מהחלונות לערימות וזה אמור להראות אולי כמה היהודים מלוכלכים ומגעילים ומזהמים את הסביבה, או משהו כזה, ומצד שני נגיד שמישהו לא היה יודע כלום והיה רואה את הסרט, אולי הוא היה חושב דברים רעים על היהודים, ואולי בעצם הוא היה מרחם עליהם. האם המראה הזה היה גורם לאנשים לחשוב טובות על הנאצים? כנראה שלא, וכנראה שגם הנאצים הבינו את זה בסופו של דבר.

השאלה מדוע הנאצים ויתרו על סרט התעמולה שהם כל כך טרחו לצלם והותירו אותו בלתי גמור נוגעת לשאלה גדולה יותר שדי מטרידה בהקשר של השואה, והיא השאלה עד כמה אפשר להסתיר ולסלף את האמת, אפילו אם יש לך אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים, אפילו יותר מתוחכמים מאלה שהיו לנאצים. עד כמה אפשר לסלף ולהסתיר את האמת?

בכך פותח פרימו לוי את ספרו "השוקעים והניצולים", בדיון באותה מחשבה שאיפיינה הן את הרוצחים הנאצים והן את קורבנותיהם, שגם אם ישרדו כדי לספר, לא יאמין להם איש. אבל אי אפשר היה להעלים מן העין לגמרי פשעים כה אדירי ממדים, ומעבר לכך, תמיד חפצו הגרמנים לספר על מעלליהם, אולי גם בסרט התעמולה המוזר הזה שלא נשלם, רצו גם להראות איך היהודים מתים ברעב, לא פחות משרצו להסתיר את המוות הזה, ולכן נכשלו בסרט התעמולה שלהם ובסופו של דבר בעצמם ויתרו עליו.

שתי תמונות מהסרט שהן בעצם אותה תמונה, רק שבאחת צועדות נשים עירומות בשורה למקוה ובאחרת גברים עירומים נחרתו בי במיוחד, למרות שלא היו בהן האימה והגועל שהיו בתמונות האנשים הגוססים והגוויות והררי הזוהמה, אבל אני ראיתי בהן את היהודים המובלים עירומים לתאי הגזים, שאף הם הוסוו כמקלחות, ובכך בוודאי השפיעה הידיעה המאוחרת על האופן שבו ראיתי את הצילומים האלה, אבל נניח שמישהו היה רואה את סרט התעמולה הנאצי מבלי לדעת כלום, האם היה מאמין שהנשים היהודיות והגברים היהודיים התייצבו בעירומם לפני המצלמה בדרכם לטבול במקוה? האין זה סרט תעמולה שמעיד על היותו סרט תעמולה כפי שסצינות עירום ומין בסרטים עלילתיים מעידות על היותן בדיון, שהרי לו היו אמת לא היינו עדים להן? השאלה שאני מתחבטת בה כאן היא שאלה קרובה לשאלה האם ניתן להסתיר את האמת, היא שאלה עד כמה השקר מעיד על עצמו בהכרח שהוא שקר, ובכך הוא בהכרח מעקר את כוחו לעורר אמון ומביס את עצמו. אולי זו גישה אופטימית מדי, שהשקר מביס את עצמו, אבל לפחות לגבי זיכרון השואה, כפי שכתב פרימו לוי במבוא לספרו "השוקעים והניצולים": "התבדו הקורבנות בחששם והנאצים בתקוותם," ואולי גם בעתיד זה מה שיקרה. 


ספר תרגומי קפקא שלי