בגלריית
בצלאל ברחוב יפו 23 בירושלים (בניין הדואר המרכזי, כניסה מרחוב כורש) מוצגת מזה
מספר חודשים התערוכה "מיתוגרפיות", ובה מוצגות בין השאר עבודות וסרט
תיעודי של האמנית קרן רוסו, שעוסק באתר המרשים המכונה "אקסטרנשטיינה"
(אבני הקצה) – שורת צוקים מרשימים בוסטפליה, שמשמשים מוקד עלייה לרגל ולפולחנים של
קבוצות נאציות וגם של מאמיני העידן החדש (התערוכה תוצג עד ה-21 ביוני). אתר
אקסטרנשטיינה היה אחד האתרים שזכה להתעניינות מיוחדת מצד המשטר הנאצי, שהציג אותו
כמקבילה גרמנית לפירמידות. תפקיד מיוחד בטיפוח האתר מילאו הארכיאולוג וילהלם טויט והגוף
שהקים הימלר לחקר וטיפוח המורשת הגרמנית Ahnenerbe, תוך ניסיון למחוק
ולהעלים את ההשפעות היהודיות-נוצריות והרומיות-יווניות והאחרות על התרבות הגרמנית
ושאיפה להציגה כתרבות שמקורותיה הם גרמניים טהורים בלבד ללא השפעות זרות שקדמו
כביכול לנצרות.
משיכתם
של הנאצים לאתר אקסטרנשטיינה איננה מקרית. האתר נמצא ביער טויטובורג, בסמיכות
למקום בו הכניעו הגרמנים בפיקודו של ארמיניוס בשנת 9 לספה"נ את חילותיו
הרומיים של וַארוּס, קרב שהלאומיות הגרמנית רואה בו אירוע מכונן. בשנת 2009 צוינו
אלפיים שנה לקרב וארוס באירועים שונים. ארמיניוס מכונה בגרמניה הרמן, ודמותו
בעיניי הגרמנים היא במידה רבה זו שיצר היינריך פון-קלייסט במחזהו "קרב
הרמן". ראו רשימתי "היינריך פון-קלייסט והנאצים".
המלומדים
הדוברים בסרט עומדים על כך שהקבוצות הנאציות הפעילות באתר אינן דוקא קבוצות של
גלוחי-ראש – אין להם בהכרח מראה חיצוני קל לאבחנה כמו לגלוחי-הראש. יש נטייה
להתעלם מנאצים שאינם נושאים סימנים חיצוניים לדיעותיהם, למרות שבפועל נאצים כאלה,
שלא ניתן לזהותם על פי מראם החיצוני, הרבה יותר מרובים בגרמניה מגלוחי-הראש,
ולעתים הם גם הרבה יותר מסוכנים, כמו במקרה של המחתרת הנאציונלסוציאליסטית שפעלה
מאז סוף שנות התשעים ורצחה עשרה אנשים, שמונה מתוכם מהגרים תורכים שחיו בגרמניה.
תומכיה של המחתרת היו פעילים בקבוצות שמטפחות אמונה בפולחנים נורדיים, כביכול
פולחנים גרמניים אותנטיים קדם-נוצריים. פעילות זו שזוכה לעתים ליחס מזלזל משום
שהיא נתפסת בטעות כעיסוק תמים בפולחני טבע מוזרים ולא כחלק בלתי נפרד מאידיאולוגיה
נאצית סדורה – סרטה של קרן רוסו מתייחס לשאלה זו – נפוצה בגרמניה הרבה יותר
משחושבים, ומשמשת צינור להפצת השקפות עולם נאציות אפילו לילדים רכים שמתחנכים בגנים
ברוח זו. כמו כן יש ניסיון מתמיד לשלב אותה בשיח המדעי כתיאוריה מדעית ולא כפנטסיה
נאצית.
למשל
במאי 2005 הופיעה בשבועון "דר שפיגל" כתבת שער שעצם הופעתה הדהימה
וזיעזעה אותי, תחת הכותרת "הניבלונגים". אני מביאה כאן כמה קטעים ממנה:
"דר
שפיגל", גיליון 20, 14.5.05
עקבות
הדרקון
מאת
מתיאס שולץ (הכתב הקבוע של השבועון לענייני ארכיאולוגיה)
זה
מתחיל במארב: נסתר בְּשוּחָה, אורב זִיגוּרְד (כפי שהוא נקרא בנורדית עתיקה)
למפלצת. כשהיא חולפת מעליו, הוא דוקר אותה מלמטה. "התולעת המבהיקה התנערה
והיכתה סביבה בראש ובזנב", מספר אוסף השירים "אֶדָה" שנתחבר בצפון
אירופה סביב שנת 1250 לסה"נ.
אדום
עד כתפיו, מוציא ההורג את לב הדרקון וצולה אותו על שיפוד. לבסוף הוא חודר למאורתו.
יש לה דלתות ברזל. מאחוריהן נמצא "אוצר אדום זוהר", המטמון המקולל של
הניבלונגים.
אגדות
מגרנלנד ועד בוהמיה מספרות על הגיבור הגרמני הגדול: היו לו כתפיים "רחבות
ככתפי שני גברים", ועור-קרן מדמו של הדרקון הרושף-רעל. "בכישרון ואומץ
לב" ניחן הבחור "יותר מכל האחרים בחצי העולם הצפוני", משבחת אותו
"סַאגָה וֶולסוּנגָה", שחוברה סביב שנת 1250 בנורוגיה. בספר עממי משנת
1530 הורס הגיבור כליל את הסדן שעליו הוא משחיז את חרבו.
ועד
ימינו לא פג זוהרו. הוא קיים בקומיקס, בקולנוע ועל במת האופרה. וורמס הקימה לכבודו
לפני ארבע שנים מוזיאון. זיגפריד הוא "דמות מפתח בתולדות התרבות
הגרמנית", כך רואה זאת יושב ראש חברת שיר-הניבלונגים, פוֹלקֶר גַאלֶה.
ותחילה
האפוס הזה! בכ-2400 בתי-שיר מספר "שיר הניבלונגים" על מותו הטרגי של הגיבור.
למרות כובע רואה ואינו נראה ועור-קֶרֶן, נופל זיגפריד קורבן לתככים בחצרו של מלך
הבורגונדים גוּנתֶּר. בסוף מטביע רוצחו, הַאגֶן פוֹן טְרוֹנְיֶה, את המטמון, תכולת
144 קרונות מלאים שכיות חמדה, בנהר הריין.
על
חוקרים רבים מוסכם שכל זה הוא אגדה, דימיון. זיגפריד הוא בעיניהם הרקולס של הצפון,
קרוב יותר לאלים מאשר לבני האדם. את כל זה חיברו לפני אלף שנה ויותר המשוררים
הגרמנים, מוקפים כתב גרמני עתיק ובקתות קש.
או
שהכל היה לגמרי אחרת? האם מאחורי גיבור הריין מסתתר אולי אדם אמיתי? האם
ל"ניבלונגים" מסר היסטורי סמוי?
בין
חוקרי כתבי יד, גרמניסטים וארכיאולוגים מתפתח ויכוח הרפתקני: מאחורי מסך אגדתי של
גמדים, כובע רואה ואינו נראה וחגורת קסמים, נמצא גרעין עובדתי. אל זיגפריד, כך הם
אומרים, יש להתייחס לא כמו למיתוס, אלא כמו לאדם אמיתי.
וישנו מועמד, ששימש לכאורה דגם להורג הדרקון: גם
הוא היכה מין דרקון: אמנם הדרקון הזה לבש שריון, סנדלים, וקסדות ברזל כבדות, היו
לו יותר מ- 36,000 רגליים והוא קִרְקֵש בכל צעד. הכוונה היא להרמן החֶרוּסקי, שגבר
בוסטפליה על שיירת הצבא הרומי בת שלושת הלגיונות של וַארוּס.
בשנת
9 לסה"נ, מדווח טקיטוס, פיתה הגרמני את צבא האויב למלכודת. הלגיונות ה-17,
ה-18 וה-19, שעליהם נוספו שלוש יחידות פרשים ושש יחידות רגלים, אבדו. קצינים רומים
גבוהים דיממו תחת סכין הקורבן של כוהנים גרמנים.
הקרב
הכתיב את ההיסטוריה העולמית. דוקטרינת האימפריה הרומית, הרחבת הגבולות עד נהר
האלבה, התמוטטה. למרות מתקפות נגד נזעמות לא יכלו אוגוסטוס (שלט עד 14 לסה"נ)
וטיבריוס (שלט עד 37 לסה"נ) מעולם להשיג את מטרתם.
בדיוק
ההתמודדות הזו אמורה להשתקף באופן סמלי בדרמת הדרקון: מעל תהום העדר הכתובים,
ושינוי הדמויות הפועלות, עוּוַת הניצחון ביער טויטובורג, Teutoburg, לאגדה – כך רואה זאת
הגרמניסט הוינאי אוטו הֶפְלֶר Hoefler, שכבר בשנות הששים הניח אבני פינה לתיזה. וישנם פרטים מדהימים:
-
זיגפריד
דקר זוחל ארוך גוף, שמכונה בטקסטים גם "נחש מנצנץ" – צבאו של וארוס,
מבריק בברק המתכת, נמתח לאורך ששה קילומטר.
-
הדרקון
באגדה חבש על ראשו "קסדת אימים", במטמונו מונחים חרב ושריון. בדיוק כאלה
כלי נשק בזזו הגרמנים.
-
לזיגפריד
היה "כובע רואה ואינו נראה – גם הרמן נותר ברובו בלתי נראה לאויב. הוא נמנע
משדה הקרב הפתוח, לחם במתכונת גרילה: "הבעיה העיקרית של הרומאים היתה נעוצה
בכך, לעמוד מול אויב נייד" (כך ההיסטוריון ריינר ויגלס).
המדהים
ביותר הוא השם הפרטי הזהה במידת האפשר של שני הלוחמים. כי "ארמיניוס"
נקרא לוחם החירות רק אצל הרומאים. במאה ה-18 גורמן השם ל"הרמן". אבל שמו
המקורי צִלצֵל אחרת: ידוע שמשמונת בני שבט המלוכה החרוסקי, נשאו חמישה בשמם את
ההברות Segi, כלומר Sieg, ניצחון. האב נקרא Segimer, החתן Segimund.
האם
ארמיניוס הוא זיגפריד האמיתי? ישנם עקבות מרתקים לכך.
אבל
ההשואה המחודשת בין הגיבורים באריזה כפולה אינה נושאת חן בעיני הכל. הסברי הפלר
למי הוא מי בממלכת הניבלונגים עוררו דחייה רבה. הסיפור הינו "בדיה
טהורה", אומר ההיסטוריון ממיינץ פטר ארנס Arens, שדוחה את התיאוריה.
רבים
סוברים שהורג הדרקונים הוא דמות אגדתית טהורה, שקשורה לסיפורי הַנְס החזק. אחרים
רואים אותו כגיבור במעבר מתקופת האבן לתקופת הברזל, כאשר האנושות למדה לעַבֵּד
מתכות. כפי שהנפח מצית אש, כדי להתיך את המתכת מן המחצבה, גנב זיגפריד את אוצרותיו
של הדרקון רושף האש ממאורתו.
חוקרי
תרבות מודרנים נמנעים כליל מהנושא – הוא טעון מדי מבחינתם. אמת הדבר: במשך מאות
שנים נעשה בזיגפריד שימוש לרעה כ"ארי אציל", בלונדיני ותכול-עיניים.
בשנת
1755, כאשר כתב היד הראשון של הניבלונגים התגלה מחדש, עלתה היצירה המחורזת מיד
לדרגת "האיליאדה של הצפון". הקלף המצהיב יכול לחשוף, כך נאמר,
"עוצמות אפלות ותַּאֲוַת מות אכזרית" – ואת "שובה של התהילה
הגרמנית".
כאשר
צבאו נכנס בשנת 1878 לפריס, היה ביסמרק לSiege-Fried – "שלום הניצחון". במלחמת העולם הראשונה
הורה הקיסר וילהלם השני לבנות את "קו זיגפריד" – ארבע שנים אחר כך הגיעה
התבוסה, שנעטפה ב"אגדת תקיעת הסכין בגב". אדולף היטלר עלה בסימן אותיות
האס-אס העתיקות. ועוד הרמן גרינג קרא לחיילים בסטלינגרד שעליהם להתגונן כמו
הניבלונגים הנצורים במבצרו של אטילה, שהִרווּ את צמאונם בדם.
לאחר
המלחמה הדלדל היצע הפרשנויות. בסרט התנפח הגיבור למטיל הפטישים אוּבֶה בַּאיֶיר.
על הבמה הוא הפך לנאצי.
דרך
דומה עבר הסופרמן השני בשחור-אדום-צהוב [דגל גרמניה]: הֶרְמָן. כפסל ברזל עם קסדת
נוצות, 26 מטר גובהו, חלש "משחרר גרמניה" בדֶטְמוֹלד על יער טויטובורג.
"מעומק לבי אהבתיו", גילה לותר. אך זה היה מזמן.
בעוד
שבצרפת השכנה הפך אסטריקס לגיבור לאומי, הפך ארמיניוס, הלוחם האמיתי ברומא,
לנוקשה, מעלה עובש, גרמני ישן. רעייתו נקראה תוּסְנֶלְדָה ובתור "תוּסִי"
הדרדרה לדרגת סנדקיתן של כל הנערות המטומטמות.
גם
סולל הדרך לנוסחת ההקבלה בין ארמיניוס לזיגפריד, הגרמניסט הפלר, חשוד בעיני המחנה
התקין פוליטית – ולמעשה ישנם כתמים חומים על חזייתו: כאדם צעיר הוא עבד ב-SS-Ahnenerbe [גוף שהקים היינריך
הימלר בשנת 1935 יחד עם החוקר הרמן וירת Wirth, להוכחת "העליונות
העולמית של התרבות הגרמנית-הארית", כדי להוכיח את קדמוניות התרבות הגרמנית
ואת קיומה של דת גרמנית קדומה שאין לה קשר לנצרות וליהדות. בזמן המלחמה הוכפף גוף
פסאודו-אקדמי זה לאס-אס ואף היה מעורב בפשעי מלחמה ובניסויים בבני אדם].
ההקבלה
של הפלר "דְבֵקָה ברטוריקת השנאה הלאומנית הגרמנית" סובר ההיסטוריון
הוינאי הֶרוִיג ווֹלפרַאם. אחרים מתנגדים לוולפראם: "רק לא לסתום פיות",
אומר האתנולוג גַאלֶה [שכבר הוזכר קודם כ"ראש חברת שיר הניבלונגים"].
הוא מייעץ להיפטר מכיסויי-עיניים ולסקור את הכוכבים הלאומיים במבט רענן.
"שניהם אפופים בענן שוביניסטי. עלינו לגלותם מחדש". ההמון הרחב כבר עושה
זאת. בחג השבועות (פנטקוסטה) מצפים בקלקריזה ליד אוסנברוק לכ-30,000 מבקרים
ב"ועידת פסגה במקום התרחשותו של קרב וארוס". מתוכנן המופע ההיסטורי
הגדול באירופה, עם לגיונרים בתלבושות מאנגליה ואיטליה. על אסכלות יצלו אוכל תפל
מקורי מגרמניה. וגם החיפוש אחר זיגפריד בשיא הלהט. תובנותיהם של הארכיאולוגים
מראות, שהגרמנים בזזו לפנים אוצרות עצומים. מכך עולה תמונה חדשה לגמרי של אוצר
הניבלונגים האגדתי.
סוף
הקטעים מכתבת "דר שפיגל".
הכתבה
במקור ארוכה בהרבה מן הקטעים שתירגמתי. מדבריו של מתיאס שולץ אפשר להבין שלתיאוריה
של אוטו הפלר, כי זיגפריד הוא בעצם ארמיניוס שהכניע את חילות רומא בפיקודו של
וארוס, אין קשר מהותי לעבודתו ב-SS-Ahnenerbe, הגוף שהוקם כדי להוכיח
את עליונותו הרוחנית של הגזע הארי-גרמני, ועולה גם נימה של נרגנות על טרחנותם של
התקינים פוליטית, שאינם חפצים לאמץ את התיאוריה היפה. אבל לניסיון לקשור בין
הניבלונגים לטקיטוס ובין הדרקון לקרב הגרמנים ברומאים יש קשר הדוק לשאיפתו של
הימלר להוכיח את העליונות הרוחנית של הגזע הארי.
הניסיון
לקשור את סיפור הניבלונגים לאירוע שמתאר טקיטוס בכרוניקה שלו Annales, ומזכיר בחטף גם בחיבורו
הקצר "גרמניה", שני המקורות ההיסטוריים הקדומים ביותר לתולדות הגרמנים,
שלא הותירו אחריהם לא טקסטים חרותים או כתובים ולא תרבות חומרית מפותחת כמו זו
שהותירו הקלטים, אינו מנותק מן האידיאולוגיה הנאצית: הוא חלק בלתי נפרד ממנה,
וממקורותיה באנטישמיות של הרומנטיקה הלאומנית הגרמנית.
כאשר
הרויג וולפראם טוען שההקבלה שיוצר הפלר בין ארמיניוס ההיסטורי לזיגפריד האגדתי
"דבקה ברטוריקת השנאה הלאומנית הגרמנית", הוא מתכון לניסיון שהחלה בו
הרומנטיקה הגרמנית, והגיע לשיאו בימי שלטון הנאצים, לשלול כל השפעה יהודית – ואף
השפעות יהודיות בגלגול נוצרי – על התרבות הגרמנית, שלצורך כך תוארה כתרבות עתיקה
כמו התרבויות היהודית, היוונית והרומית, שהיה לה כביכול כתב עתיק – שבו כתוב
לכאורה סמל האס-אס – ואגדות עתיקות, שמאחר שאין להן זכר בכתובים כלשהם, פיתחו
הגרמנים את תיאוריית ה"מסורת בעל-פה מדור לדור" שדרכה עברו כביכול
סיפורים פרהיסטוריים והגיעו עד לימי הביניים ועד ימינו. את התיאוריה הזו פיתחו מאד
האחים גרים, שאת הסיפורים שעיבדו בסגנון לותרני ממקורות איטלקיים וצרפתיים או
גרמניים-קתולים, הציגו כסיפורים גרמניים עתיקים שמקורם כביכול ב"אדה"
הנורדית. דוגמה לכך אפשר לראות ברשימתי "אונס הבתולות הנמות". גם מקורו של סיפור הניבלונגים עצמו שרוי בערפל: לדברי שולץ
בכתבה, וכך מקובל לומר, "נתגלה מחדש" בשנת 1755, אבל לגבי מקורו בימי
הביניים יש לנו עדויות קלושות, ואין כלל כתבי יד מימי הביניים. גם אם סיפור
הניבלונגים נודע כבר בימי הביניים, בשל העדרם של כתבי יד, אין לנו אפשרות לשחזר את
הסיפור המקורי. למעשה כתב היד ש"נתגלה מחדש" הוא המוקדם ביותר שקיים, מה
שמעלה חשד כבד שמדובר בחיבור מקורי ולא ב"גילוי מחדש". התקופה הרומנטית
רצופה ב"גילויים מחדש" של "יצירות לאומיות מימי הביניים", מן
הניבלונגים ועד הואלאהאלה, שאף היא אינה מוכרת לנו בעצם לפני המאה ה-19. לכך יש
להוסיף את "שירת אוסיאן", כביכול מיתוס איסלנדי עתיק שנתגלה מחדש,
והתגלה כזיוף שחובר בידי "מגלהו". לדעתי מדובר בשלושת המקרים בחיבורים
רומנטיים מובהקים, שגם אם נסמכו על אזכורים של סיפורים מימי הביניים, עיקרם הוא
יצירה חדשה ברוח הלאומיות הרומנטית. אבל גם אם נוצרו הניבלונגים במקור במאה ה-13,
הריהם יצירה נוצרית קתולית לכל דבר, במאה שבה פשטו בגרמניה קתוליות פנטית ועלילות
דם, והלוחם המכניע את הדרקון לקוח כמובן מקרב המלאך מיכאל בדרקון המסמל את השטן
בספר היפהפה הסוגר את הברית החדשה, "חזון יוחנן" הקרוי גם
"אפוקליפסה", פרק י"ב:
ואות
גדול הופיע בשמים, אשה עטופה בחמה והלבנה תחת רגליה, ובראשה כתר שנים-עשר כוכבים.
וברחמה ולד ותצעק בלִדתה, ותתענה בלדתה: ועוד אות נראה בשמים, והנה דרקון גדול
ואדום, ולו שבעה ראשים ועשר קרניים, ועל ראשיו שבע עטרות-מלך diademata, וזנבו משך שליש מכוכבי
השמים והשליכם ארצה.
והדרקון
עמד לפני האשה היולדת, כדי שכאשר תלד את בנה יבלענו. ותלד בן זכר שימלוך על כל
העמים בשבט ברזל, וילקח בנה אל האל ואל כס מלכותו, והאשה ברחה אל מקום אשר הוכן לה
מאלוהים, למען יכלכלוה שם אלף ומאתיים וששים ימים. ויהי קרב בשמים, מיכאל ומלאכיו
נלחמים בדרקון, והדרקון נלחם וגם מלאכיו, אך הם לא גברו וגם לא נמצא להם עוד מקום
בשמים.
והושלך
הדרקון, אותו נחש קדמון גדול אשר נקרא שד ושטן אשר פיתה את העולם כולו,
והושלך
ארצה, ומלאכיו הושלכו עמו,
ושמעתי
קול גדול בשמים אומר: עתה נעשתה ישועה וגבורה ומלכות אלוהינו ושלטון משיחו,
כי
הושלך מאשים אחינו שהאשימם לנגד אלוהים יום ולילה, והם נצחוהו עקב דם השה ודבר
עדותו.
(השה
הוא כמובן ישוע המשיח שבדמו השפוך יכופרו חטאי המאמינים וינוצח השטן והמות.)
לסיפור
יפהפה זה, שבו מסמל הדרקון את השטן, ובעצם, כנראה, את השלטון הרומי שרדף את
הנוצרים, היתה השפעה עצומה על הספרות הנוצרית לדורותיה, כפי שכבר ציינתי ברשימתי
"תנין, לויתן, נחש, דרקון", שנכתבה במקורה בעקבות הכתבה הנ"ל ב"דר
שפיגל". בימי הביניים נודע סיפורו של הקדוש גיאורגיוס הורג הדרקון, שעליו
תוכלו לקרוא בספרו היפה של אביעד קליינברג "רגל החזיר של האח ג'ינפרו",
ואינספור סיפורי דרקון נוספים. הדרקון של הניבלונגים ששומר על אוצר מושפע כמובן גם
מדמות הדרקון במיתולוגיה היוונית, הלא הוא הדרקון המקורי, ששמר על גן ההספרידות.
הטענה כי הדרקון הוא צבאו הרומי של וארוס שארמיניוס הכניע, מנסה לשלול את מקורותיו
היהודיים-נוצריים והקלאסיים של סיפור הניבלונגים, ולהמציא לו מקור גרמני ארי טהור,
שלא יכול היה להיות מושפע מן הנצרות, ולפיכך גם לא מן היהדות. הניסיון להחיות את
הטענה הזו כיום, שמשולב בהבעת עוינות כלפיי "התקינים פוליטית",
ש"סותמים פיות" לאידיאולוגים נאצים, אינו מבשר טובות.
ואסיים
בשני שירים של היינה מתוך המחזור "שירי התקופה":
8. הימנון
אני
החרב, אני הלהבה,
הארתיכם
בחשכה, וכשהקרב החל, לחמתי בראש, בשורה הראשונה.
סביבי
מוטלות גופות רעיי, אבל ניצחנו. ניצחנו אבל סביב סביב מוטלות גופות רעיי. בשירי
הניצחון המריעים מהדהדים מזמורי אש המתים. אבל אין לנו זמן לשמחה, אף לא לצער. שוב
מריעות החצוצרות, מלחמה חדשה –
אני
החרב, אני הלהבה.
9. גרמניה
(נכתב בקיץ 1840)
גרמניה
היא עוד ילד קטן
אך
השמש היא לה מינקת
היא
אינה יונקת חלב לבן
אלא
להבה בוהקת.
ממזון
שכזה גדלים מהר
והדם
בעורקים רותח.
על
ילדי השכנים להיזהר
פן
הברנש הצעיר יתלקח!
זהו
גולם ענק שלמולכם
עוקר
מן הקרקע עץ
ומכה
עמו פצע בגבכם
ואת
ראשיכם מרוצץ.
כמוהו
כזיגפריד, צעיר מעודן
שנשיר
וגם נספר בו
הלה
שבר את הסדן
לאחר
שחישל את חרבו!
כן,
פעם כמו זיגפריד הנועז
תהרגי
דרקון על המים
באיזו
שמחה תחייך אלייך אז
המינקת
מן השמיים!
אותו
תהרגי ואת אוצרו
לָךְ
תשמרי בסֵתֶר.
קדימה!
כיצד על ראשך
יבהיק
זהב הכֶּתֶר!