מול מערכת הבריאות

היום אחי בילה שבע שעות בחדר-המיון של בית החולים, כי היו לו כאבים ברגל ומצאו לו קריש דם ברגל. בת הזוג שלו אסתי שרצתה להרגיע אותי אמרה שהקריש לא גדול ושנתנו לו תרופה והכל בשליטה. חשבתי שזו תופעת לוואי של הטיפולים הקשים שאחי מקבל לסרטן המוח שבו הוא לקה, אבל אסתי אמרה לי שזו אחת התופעות של המחלה. חולי סרטן סובלים מכל כך הרבה תופעות שהן מסוכנות לכשעצמן, בנוסף לאלימות של המחלה. בבוקר אחי עבר הקרנות שזה די מעייף ואחר כך הוא בילה שבע שעות בחדר-מיון, ורוב הזמן הוא פשוט חיכה. אסתי היתה איתו והבנות שלו חיכו לו בבית והכינו לו אוכל, וגם חברה שלו שעובדת בבית החולים באה לשבת איתם וניסתה לעזור להם, אבל הם התעכבו במיון עד אחר הצהרים וזה היה מעייף מאד. אסתי אמרה שעכשיו היא כותבת מכתבים לכל מי שאפשר שצריך לשנות את השיטה, שחולה סרטן שבשבילו כל יום הוא חשוב והוא רוצה להינות מכל יום שאפשר לא יצטרך בשביל כל תופעה לשכב שעות במיון, שיתארגנו לתת לו את כל הטיפולים במחלקה האונקולוגית ששם הוא נמצא ממילא, כדי שיהיה נוח לחולה ולא רק נוח למערכת. בוודאי שאסתי צודקת אבל אני חשבתי על חברתי הערירית ששלחו אותה כל הזמן הביתה עם שתי חוליות שבורות בעמוד השדרה והיא התפתלה מכאבים במשך חודשים כי ניסו לחסוך את הכסף על בדיקת האם-אר-איי היקרה וגם הרופא המנתח ניסה לסחוט ממנה כסף שאין לה לשלם אפילו אם היא היתה רוצה, ורק אחרי שבת-הדודה שלה שמכירה רופא בכיר בבית החולים סידרה לה פרוטקציה עשו לה סופסוף את הבדיקה ומיד ניתחו אותה, אבל הרופא המנתח שכעס שהיא לא שילמה לו שום כסף ניסה לזרוק אותה אחרי יום מהמיטה, ורק בהתערבות חברות שלה שהיו אחיות בבית-החולים השאירו אותה. גם קודם לא היה לי כל כך אמון ברופאים אבל אחרי שראיתי מה קרה עם חברתי הערירית והענייה איבדתי לגמרי את האמון במערכת הרפואה שהיא כבר מזמן לא שירותי בריאות אלא פשוט תעשייה תאבת-בצע שלא רואה שום דבר חוץ מכסף, ואמרתי לאסתי שהבעיה הזו קיימת שנים רבות שחולים מטורטרים ממחלקה למחלקה כאילו הם לא סובלים מספיק גם בלי זה, וגם אמרתי לאסתי שכבר איבדתי לגמרי את האמון במערכת. אולי לא הייתי צריכה לומר את זה לאסתי שהולכת כל יום עם אחי לטיפולים ומנסה להפנט את מכשיר ההקרנות שיציל אותו, ככה היא אמרה לי ואני צחקתי, אבל ידעתי שזה לא מצחיק בכלל. אסתי אמרה שהיא בכל זאת תכתוב לכל מי שהיא יכולה כי אם רק נגיד שככה זה ולא נעשה כלום זה באמת לא ישתנה והיא כמובן צודקת. להתלונן תמיד צריך ולא לשתוק. וגם חשבתי לעצמי שאסתי היא פרופסור ומתעסקת בעצמה בתחומים שקשורים לרפואה וגם אחי הוא פרופסור, והם מכירים הרבה אנשים בעמדות השפעה, אז אולי יקשיבו להם. אני וגם רוב החברות שלי שאין לנו שום כוח מול המערכת אין לנו שום סיכוי חוץ ממישהו שיסדר לנו פרוטקציה, ואני שכבר לא סומכת אפילו על פרוטקציה סומכת רק על בורא עולם שיציל אותי ממחלה או שייתן לי למות מהר בלי לסבול בבתי חולים, כי אני הרבה יותר מפחדת להיות חולה מאשר למות, ואני מקוה שהמות יבוא מהר כי אין לי כוח וגם לא כסף להיות חולה וגם אמרתי לבנות שלי שאם אני אהיה במצב קשה כמו אריק שרון שלא ינסו להציל אותי ויתנו לי למות. ממילא אני לא מצפה שיתאמצו בשבילי יותר ממה שהתאמצו בשביל חברתי הערירית והענייה. בעצם גם אחי הרגיש לא טוב הרבה זמן ועשו לו כל מיני בדיקות אבל לא עשו לו בדיקת סי-טי שהיא בדיקה מאד יקרה. אם היו עושים אולי היו מגלים את הגידול קודם ואולי אפשר היה לטפל בו יותר טוב, אם כי בזה אני לא בטוחה. הטיפולים שאחי מקבל הם טיפולים מאד מתקדמים וחדישים והם היחידים שיכולים לעזור לו, ואני מתפללת שהם יעזרו לו. כשמישהו חולה מאד מוכרחים לבטוח ברופאים כי אין כל כך ברירה, אבל אני ממעטת לפנות לרופאים גם כשהם יכולים אולי לעזור לי, אפילו כשהם נחמדים אליי. משהו נשבר אצלי יותר מדי וכבר אי אפשר להדביק אותו בחזרה.