וולפגנג הרנדורף / עבודה ומיבנה

רק בשבת האחרונה שמעתי על הסופר וולפגנג הרנדורף ועל הבלוג שלו Arbeit und Struktur, שזה בעברית "עבודה ומיבנה", מין שם כזה שצוחק על כתבי עת מכובדים שאוהבים לצטט את אסכולת פרנקפורט, אבל בעצם הוא בלוג שמתאר את חייו לאחר שנתגלה במוחו גידול סרטני ממאיר וקטלני מסוג גליובלאסטומה. זה אותו סוג הגידול שנתגלה במוחו של אחי באפריל האחרון ותלוי כעת מעל חיינו כמו שעון חול מתקתק ומטיל אימה, ואולי בגלל זה מאז שבת אני מתקשה לחשוב על משהו אחר מלבד יומנו של וולפגנג הרנדורף, שבאוגוסט האחרון, שלוש וחצי שנים לאחר שנתגלתה מחלתו, ירה בעצמו למוות על שפת תעלת הוהנצולרן בברלין, העיר שבה התגורר. הייתי רוצה מאד לספר לאחי על הבלוג של וולפגנג הרנדורף ואולי להקריא לו ממנו, אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כי נראה לי נורא לספר לחולה סרטן שנלחם על כל יום חיים נוסף על חולה באותה מחלה שהתאבד. הסוף הנורא הזה, שגרם לי לחשוב על היינריך פון קלייסט שהתאבד על שפת אגם ונזה יחד עם ידידתו החולה וגם על ייסורי ורתר הצעיר ועל התפיסה הרומנטית של הגרמנים את מעשה ההתאבדות שמאד שנואה עלי, הופך את יומנו של הרנדורף למשהו שאני לא יכולה לדבר עליו עם אחי. אני מאד מעריצה את אחי שאמר שכל יום נוסף שבו יוכל לראות את נכדתו הקטנה יסמין שהיא רק בת שנה שוה לו להילחם עליו, ולכן הוא מתאמץ לעבור את כל הטיפולים האפשריים, שהם טיפולים מאד קשים, ואני לא מאמינה שהייתי עומדת אפילו בחלק קטן מהם. חשבתי על כך שאחי הוא קודם כל מחנך, הוא אבא לחמישה ילדים וסבא לנכדה והוא מורה, ולכן הוא חושב הרבה גם על המסר שההתמודדות שלו עם המחלה מעבירה לאנשים אחרים, וזה המסר שהחיים הם בעלי ערך מוחלט. כשיש לך ילדים אתה מתנהג אחרת, ולהרנדורף לא היו ילדים, והוא בעצמו תמיד חשב על עצמו בתור מישהו שלא ממש התבגר, למרות שכשגילו את מחלתו הוא כבר היה בן ארבעים וארבע, שזה גיל מאד צעיר לחלות במחלה ממארת, אבל בכלל לא גיל צעיר בשביל להתבגר. אבל אולי זה מה שכל כך מושך בכתיבה של הרנדורף, שהוא קצת ילדותי בנפשו, בניגוד גמור לתיחכום של ההערות שלו בענייני ספרות, שהן אחד מקסמיו הגדולים של היומן שלו. הרנדורף הוא בן אדם קורא וכותב, והוא הצליח לחיות עם המחלה וגם לקרוא ולכתוב, וכשהמחלה מנעה ממנו לקרוא ולכתוב, הוא לא היה מסוגל להמשיך לחיות, כאילו רק אז התמודד עם המחלה הנוראה הזו כפי שהינה. אולי אנשים יחשבו שזה טפשי שאני אומרת שזה נורא שהוא ירה בעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה עדיף מאשר לסבול את יסורי המחלה בשלביה האחרונים, אבל אני חושבת שלהתאבד זה הדבר הנורא ביותר, כי זה מעשה של יאוש גמור וגם של אלימות, גם אם זו אלימות כלפי עצמך, והאלימות הזו מאד משפיעה על כל האנשים שמכירים אותך, ולכן היא גם מעשה של אלימות כלפי הסובבים אותך, ולכן אחי לעולם לא היה עושה כזה דבר כי הוא לא היה פוגע בצורה כזאת בילדים שלו שמטפלים בו באהבה גדולה. קשה לי מאד עם זה שהרנדורף התאבד בסופו של דבר כי היומן שלו דוקא יכול להעניק הרבה תקוה לאנשים, כי החיים שלו עם המחלה הם מופלאים, ואולי זה בעצם הדבר שהיקשה עליו להתמודד עם ההידרדרות של המחלה, זה שהוא הצליח לחיות איתה הרבה יותר זמן ממה שמצפים ובצורה מופלאה, ואי אפשר שלא לחבב אותו כשקוראים את היומן שלו, כי הוא איש חכם ומצחיק ומאד מאד כן ויש בו הדבר הזה הילדותי או הנערי שעושה חשק לחבק אותו כשהוא מספר על מכונת הכביסה של סבתא שלו שעדיין עובדת ורק פעם בכמה שנים מציפה את הרצפה – זה קורה לו כמובן כשהוא חוזר הביתה מבית החולים, וזה מצחיק וגם עצוב, כי בעצם מכונת הכביסה בדירת החדר העלובה היא זו שמקבלת את פניו, והוא שמח לראות חפצים שיש לו אמון בהם, חפצים ולא בני אדם. היומן מתחיל כשהרנדורף מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית, לא ממש ברור למה, והוא ממשיך לכתוב שם לפני חדרה של קשישה חביבה שמשוכנעת שהסיינטולוגים מרעילים את מזונה ומאכילה אותו בשוקולדים ודברי מתיקה. כנראה שהשהות במחלקה הפסיכיאטרית גרמה לו להתחיל לכתוב בלוג על מחלתו, כי החולים מסביבו הצחיקו אותו – הם היו משוגעים ולא חולים בסרטן סופני, ולא יכלו לשקף לו את מחלתו שלו, וכך מצא את עצמו מתבונן במציאות ההזויה של המחלקה הפסיכיאטרית:

"כאשר אחר הצהריים מתחיל להתפשט ריח מתוק ואני מגלה בחדר הכללי נערה רכונה על מכשיר ופלים, אני נתקף התקף צחוק קטן ופרטי. שבעה או שמונה חולים מקבלים לפי התור לב זעיר עם אבקת סוכר. האנשים מאד ידידותיים. חוץ ממני כולם מסוממים."

האופן שבו המשפט האחרון מגחיך את קודמו מצחיק אותי בכל פעם מחדש. הרנדורף מצליח לראות את צדה המשעשע והנלעג של כל סיטואציה, את הרופאים שמוטרדים מכך שאיננו זוכר את שמותיהם –  תוצאה של מחלתו – אבל משבשים את שמו - סיפוריו מבליעים ביקורת קטלנית על מערכת הבריאות – הגרמנית, במקרה שלו, אבל נדמה לי שהחולים בכל מקום בעולם ימצאו בתיאוריו את חוויותיהם שלהם, ואת התלות הנפשית שמפתח חולה סופני ברופאיו, גם כאשר הוא עצמו איננו מסוגל שלא ללעוג למערכת היחסים הנוגה הזו, שכל כך הרבה אימת מות ותקוות שוא מזינות אותה:

"תור אצל אלהים. הוא מסתתר תחת שם העט פרופסור מס' שלוש. מעט לפני היציאה לגימלאות או אחריה, עשרות שנות ניסיון, עובד שתים עשרה שעות ביום, בכל יום, דוחף אותי ביום ראשון בין התורים. חדר המתנה מלא בגידולי מוח שמזמרים את תהילתו. גליומה בלתי ניתנת לניתוח שהוא ניתח לפני תשע שנים. הרופא הראשון שדבריו הם לרוחי: במספרים, באחוזים, בהסתברויות ודרגות השפעה: (שמונים אחוז מהמוקרנים אינם מראים כל השפעה, לא כלום, רק תוצאות מאוחרות בתוך שנתיים או ארבע שנים). זה שהוא בכלל מתחשב בהשפעות מאוחרות: עד היום בבוקר לא הייתי בטוח אם עוד אהיה כאן בקיץ. מספרים נוספים שלא היכרתי: הגידול בגודל שמונה ס"מ, התפתח בששה חודשים... מדבר על מחקר בדנוור ועל אדם שנרפא בעזרת היפריצין. נרפא? זה לא מנוגד למדע? הוא לוקח את הזמן, מסביר הכל. לפרידה הוא מושיט לי את ידו ובה בעת מושך אותי בלחיצת היד אל מחוץ לחדר הקבלה: החולה הבא.

ברכבת התחתית אני יוצא מעורי מרוב שמחה."

אני צוחקת אבל גם לרגע חושבת אולי הרופא הזה יוכל לעזור גם לאחי. כשאתה נואש אתה כל הזמן מקוה לנס והצלה. אחי אומר שהרופאים נחמדים ושהוא ייקח את כל מה שיציעו לו. בכל זאת היה טיפול אחד מעיק במיוחד ובעצם לגמרי ניסיוני שהוא דחה, וזה שימח אותי. יש משהו משמח במחשבה על דחיית הטיפולים הכל כך אכזריים האלה, אבל אולי זו איננה אלא פנטסיה, כמו במחזה של ענת גוב, שחברתה עדנה מזיא אמרה, שלא לקבל טיפולים זו היתה הפנטזיה שלה. נדמה לי שלאחי אין פנטזיה כזאת. כמה הייתי רוצה שיקרא את יומנו של וולפגנג הרנדורף ויגיד לי מה הוא מרגיש ומה הוא חושב על ספרו של אחיו לצרה. אבל אני קוראת אותו לבד וחושבת על אחי, גם הוא איש שאוהב לצחוק, עדיין אוהב לצחוק, ואני מנסה להצחיק אותו כל הזמן, אבל פחות ופחות מצליחה.

Wolfgang Herrndorf, Arbeit und Kultur, Rowohlt, 448 S