סערה

קודם לא כתבתי וגם לא התחשק לי לכתוב על העץ שנפל, רק שעכשיו אני חושבת עליו יותר ויותר. זה קרה ביום חמישי שעבר, ביום שבו התחיל לרדת שלג. הלכתי למכולת וכשחזרתי ראיתי שנפל בדיוק בכניסה לבית עץ, עץ אורן גבוה מהחצר השנייה שקרס ונפל בדיוק על המדרגות שעולות מהכניסה שלנו לכביש וחסם את הכניסה, ואם זה היה קורה כמה דקות קודם יכולתי למות. כשראיתי את העץ מוטל בכניסה לבית שלנו נבהלתי מאד ואיבדתי את שיווי המשקל והחלקתי בשלג ונפלתי על הגב. רק קיבלתי מכה וקמתי, לא נשברה לי שום עצם. מאז אני חושבת על זה ומדמיינת את עצמי שוכבת מתה מתחת לעץ שנפל, ואנשים באים ומרימים את הגזע כדי להוציא את הגוויה שלי. זו באמת מחשבה בלתי נעימה והייתי שמחה לשכוח אותה, אבל כמו שקורה הרבה פעמים עם מחשבות לא נעימות היא דוקא לא נעלמת אלא חופרת לי בראש כמו שמכונה של רופא שיניים חופרת בשיניים ועם זמזום דומה. קודם המחשבה הזו הופיעה רק כשחשבתי על העץ שנפל לנו בכניסה לבית ובאמת היה יכול להרוג אותי, אילו נפל רק כמה דקות קודם, אבל אז היא עלתה בדעתי גם כשטיילנו בגן הסופרים שלמרות שגזמו את עציו לפני הסופה, שני עצים ענקיים נעקרו בו מהסופה, וגזעיהם מוטלים כששורשיהם באוויר, וזה מראה נורא לראות עץ עקור ששורשיו באוויר. עכשיו אני רואה את עצמי שוכבת מתה גם מתחת לעץ העקור שבגן, אני מזהה את עצמי לפי הבגדים. אולי המחשבה הזו אינה עוזבת אותי בגלל הבחורה שנדרסה כשהיא הלכה בכביש כי המדרכה היתה מכוסה בערימת שלג גדולה. היא סיפרה איך עברו עליה גלגלי המכונית והיא ידעה שעוד מעט יעברו גם הגלגלים האחוריים, אבל בשום אופן לא יכלה להזיז את עצמה ועכשיו היא בבית החולים והרגליים שלה בגבס כי בשתי הרגליים יש לה שברים, ומזל שהיא בכלל חיה. בכל פעם אני נזכרת בנערה הזו ששכחתי את שמה מספרת איך עברו עליה הגלגלים ועוברת בי צמרמורת. מדי פעם אני פוגשת שכן או שכנה שהיו כלואים עד היום בבית ועכשיו סופסוף יצאו לאוויר העולם לראות איך הוא נראה, וכולם מרגישים חובה להגיד שהשלג היה נחמד אבל כבר נמאס, כאילו הם צריכים להתנצל. אני בכלל לא חשבתי שהשלג היה נחמד, פחדתי ממנו מאד מלכתחילה כי תמיד כשיש שלג אני מרגישה כאילו הבית מוקף ים וצריך ללכת בתוך המים, שבשלג הזה במיוחד זה לא היה רחוק מהאמת. ועכשיו כשהשלג נמס, כל מה שנחשף מתחתיו די מכוער, ובאספלט ניבעו הרבה סדקים שאינני יודעת מי יסתום עכשיו את כולם, כאילו היתה גם רעידת אדמה. רציתי לנסוע סופסוף לחיפה לבקר את אחי, אבל הוא חלה בדלקת ריאות ואישפזו אותו שוב בבית החולים. מחלות הן חסרות רחמים ולא משאירות לנו שום נחמה. אני מאד משתדלת השבוע להיות שמחה ולא להיות מדוכאת אבל אני לא כל כך מצליחה. המחשבה שיכולתי למות ואני חיה היתה אמורה לשמח אותי, אבל היא בעיקר מפחידה אותי, וכשאני אומרת לעצמי את בת מזל, לא אירע לך שום רע, לא נפל עלייך עץ, לא התקלקל לך שום דבר בבית, אולי הרדיאטור החשמלי קצת השתגע מרוב מאמץ ומחמם גם כשמכבים אותו, אבל חוץ מזה הכל בסדר, זה רק גורם לי להתעצב. אני אומרת לעצמי הכל בסדר כמו שאומרים לילד כדי להרגיע אותו, אבל אני עדין עצובה. כל האנשים שאני פוגשת שואלים אם היה לי חשמל בסופה, ואני אומרת שכן, רק הפסקות חשמל של שעה שעתיים, שזה לא רציני, ואני חושבת לעצמי כמה זה מוזר שכל אחד שפוגש אותי שואל: היה לך חשמל? ואיך הסתדרת בשלג? ובעצם גם אני שואלת את כולם אותה השאלה. בצהריים זורחת השמש והיא מחממת ואפשר לכמה שעות לשכוח את כל הצרות ולהתרפק על החמימות הזאת שנעלמת מיד עם שקיעת החמה ומתחלפת בקרה, ובעצם כולם עוד חיים את הסופה ולא באמת מצליחים לחזור לשיגרה.

בשירו "סערה", שהוא השיר השמיני במחזור הראשון של שירי "הים הצפוני", מתייחס היינה לים כאל אמה של אלת האהבה והיופי אפרודיטי (ונוס ברומא), וסבתו של בנה ארוס (קופידון ברומא), שכן על פי המיתולוגיה היוונית נוצרה אפרודיטי מקצף הגלים ועלתה מן הים. זה שיר מתאים למצב הרוח שלי.

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / סְעָרָה

הַסְּעָרָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

מַצְלִיפָה בַּגַּלִּים,

וְהַגַּלִּים קוֹצְפִים מַקְצִיפִים

גוֹאִים וְרוֹגְשִׁים

הָרֵי מַיִם לְבָנִים,

הַסְּפִינָה מִתְרוֹמֶמֶת

מִתְיַגַּעַת, נֶחְפֶּזֶת,

וּפִתְאֹם מִתְנַפֶּצֶת

בְּזֶרֶם תְּהוֹמוֹת שָׁחוֹר פְּעוּר פִּיו –

הוֹ יַם!

אֵם הַיֹּפִי הָעוֹלֶה מִן הַקֶּצֶף!

סָבַת הָאַהֲבָה! שְׁמֹר אֶת אַהֲבָתִי!

כְּבָר מִתְעוֹפֵף, מְרַחְרֵחַ גְּוִיּוֹת,

הַשַּׁחַף הַלָּבָן הַשְּׂטָנִי,

בָּעַמּוּד הַתֹּרֶן מַשְׁחִיז מַקּוֹרוֹ,

בִּתְשׁוּקַת טֶרֶף מִתְאַוֶּה אֶל הַלֵּב,

שֶׁמַּשְׁמִיעַ אֶת תְּהִלַּת בִּתְּךָ,

וְשֶׁנֶּכְדֶּךָ, הַשּׁוֹבָב הַקָּטָן,

בָּחַר לוֹ לְמִשְׂחָק.

לַשָּׁוְא תְּפִלָּתִי וּתְחִנָּתִי!

בַּיַּם הַגּוֹעֵשׁ אָבְדָּה קְרִיאָתִי

בִּשְּׁאוֹן הַקְּרָב שֶׁל הָרוּחַ.

הוּא גּוֹעֵשׁ וְשׁוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ וּמְיַלֵּל,

כְּמוֹ בֵּית מְשֻׁגָּעִים שֶׁל צְלִילִים!

וּבְתוֹכוׁ שׁוֹמֵעַ אֲנִי

צְלִילֵי נֵבֶל מְפַתִּים,

שִׁירַת גַּעֲגּוּעִים,

מַכְמִירַת לֵב וְקוֹרַעַת לֵב,

וְאֶת הַקּוֹל אֲנִי מַכִּיר.

הַרְחֵק בְּחוֹף הַצּוּקִים הַסְּקוֹטִי,

בַּמָּקוֹם בּוֹ טִירָה אֲפוֹרָה מִתְנַשֵּׂאת

מֵעַל הַיָּם הַגּוֹעֵשׁ,

שָׁם בְּחַלּוֹן גְּבַה-קִִמְרוֹן

עוֹמֶדֶת אִשָּׁה יָפָה וְחוֹלָה

עֲדִינָה וְחִוֶּרֶת כַּשַּׁיִשׁ,

וְהִיא מְנַגֶּנֶּת בַּנֵּבֶל וְשָׁרָה

וְרוּחַ חוֹתֶרֶת בְּתַלְתַּלֶיהָ

וְנוֹשֵׂאת אֶת שִׁירָה הָאָפֵל

עַל פְּנֵי הַיָּם הַגָּדוֹל הַסּוֹעֵר.