יום שני, 28 באפריל 2014

האנטישמיות של הגרמנים



כשהתחלתי לחשוב על הרשימה הזו, לפני כשבועיים ומחצה, חשבתי לקרוא לה "האנטישמיות של הגרמנים הטובים", ואחר כך חשבתי מדוע להגיד גרמנים טובים אם אינני מאמינה בכך באמת, כי יש לי רגשות מאד קשים כלפיי האנטישמיות הגרמנית וכלפיי האופן המתחכם שבו היא מנסה בד בבד גם להתקיים וגם להכחיש את קיומה. אלה כמובן דברים שמעסיקים אותי כל העת ואני כותבת עליהם מפעם לפעם, אבל על הרשימה הזאת ספציפית התחלתי לחשוב בעשירי באפריל האחרון, כשקראתי את הראיון שקיימה שני ליטמן במוסף גלריה של עיתון הארץ עם הצייר הגרמני דניאל ריכטר שביקר לראשונה בישראל. בין השאר הוא אמר לה את הדברים הבאים:

"אני מתעניין בישראל וביהודים מהאספקט הזה של אנשים שאולצו לעזוב את המקום שממנו באו ולהסתדר במקום חדש. וגם הדיון על מהי בעצם חברה חופשית, מאין באה ישראל, השימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלסטינים, ובעצם מי מייצג את הפלסטינים ואת מי הם מייצגים, מה הקשר עם מדינות ערב האחרות וכו'."

המראיינת שמומחיותה היא באמנות הפלסטית, שבכך גם עסק באופן טבעי רוב הראיון, לא שאלה את ריכטר למה הוא מתכוון בדבריו על מהי מדינה חופשית – האם ניסה לרמוז שישראל איננה כזו, ומה פירוש מאין באה ישראל – כלומר שיש לתמוה על כך שליהודים יש מדינה, זה לא דבר מובן מאליו כמו העובדה שלגרמנים יש מדינה – ובעיקר למה הוא מתכוון בדבריו על "שימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלסטינים". קודם לכן התייחס ריכטר לויכוחים בתוך השמאל הגרמני על החרמת ישראל, וסיפר ש"אני תהיתי אם אתה יכול סתם ככה להחרים את ישראל, במיוחד כגרמני". לאוזני רוב הישראלים זו נשמעת אמירה נעימה, אבל זו בעצם אמירה שאומרת שהשאלה איננה אם ראוי להחרים את ישראל, יותר מאשר להחרים למשל את גרמניה, עניין שלעולם איננו עולה על הפרק, וודאי לא בעיתון "הארץ", אלא האם מותר לגרמנים להחרים את ישראל לאחר שרצחו ששה מיליון יהודים, כאילו חרם הוא היחס המובן מאליו, והעדר החרם הוא סוג של חסד שהעם הגרמני עושה עמנו בתור כפרה על כך שרצח ששה מיליון יהודים. אותי לפחות זה מעצבן. תמיד אני רוצה להיות שם ולומר שגם אני תוהה אם להחרים את גרמניה, במיוחד כיהודיה שמשפחתה נרצחה בשואה. יש לי נטייה להגיד תמיד דברים כאלה שמאד מרגיזים את הגרמנים ואת הישראלים שמתחברים איתם, כי מה פתאם להחרים את גרמניה, איזה רעיון מוזר, בניגוד לרעיון להחרים את ישראל, שהוא תמיד מובן מאליו, אלא אם כן אתה מואיל בטובך בגלל השואה להימנע מחרם על ישראל, שזה ממש דורש מהגרמנים גדלות-נפש.
אבל כל זה בעצם סטייה מהנושא, כי מה שיותר הטריד אותי זו האמירה הכאילו מובלעת "השימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלסטינים". מה זאת אומרת השימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלשתינים? האם מישהו ממנהיגי ישראל טען פעם שהוא למשל בונה את חומת ההפרדה בגלל השואה? או שהוא מטיל סגר על השטחים בגלל השואה? כי לי לא זכור דבר כזה. אני כן זוכרת שייחסו את הפגיעות בפלשתינים לצורך של ישראל למנוע פיגועים באזרחי ישראל, שהוא צורך לגיטימי, גם אם אפשר להתווכח על האופן שבו פועלים למענו. אפילו נתניהו שמואשם תמיד בשימוש יתר בשואה והדיבורים שלו על סכנת השואה התמידית לישראל מצליחים לעלות אפילו לי על העצבים, מדבר על השואה בהקשר של הגרעין האיראני וסכנת הטלת פצצות אטום איראניות על ישראל, ולא בהקשר של המדיניות כלפיי הפלשתינים. הטענה המאד מקובלת בגרמניה, בעצם מוסכמה כללית של השיח הגרמני, שישראל משתמשת בשואה כדי לדכא את הפלשתינים, היא גלגולה המתון יותר של הטענה המאד מקובלת אף היא בשיח הגרמני, שישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אין לה זכות להאשים את הגרמנים על כך שרצחו ששה מיליון יהודים. בסוף שנות השמונים זכיתי לשמוע את הדברים האלה בצורה זו ובמו אוזניי מסטודנט צעיר במכון להיסטוריה אוסטרית בוינה שבו למדתי אז, בעצם רק הגעתי אליו וזה היה יומי הראשון בוינה, וביום הראשון הזה כבר זכיתי לשמוע הדגמה של כל מאפייני השיח האנטישמי אחרי השואה. בשיח הגרמני הנפוץ לשואה יש שני חלקים: בחלק הראשון הנאצים רצחו את היהודים, ובחלק השני היהודים עלו לישראל ועשו לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אין להם זכות להאשים את הגרמנים. לכן בגרמניה קשה מאד למצוא דיון על השואה שאיננו כולל את הפלשתינים. בלי הפלשתינים הגרמנים יצטרכו להיות האשמים היחידים, והם לא אוהבים להיות אשמים. הם מעדיפים להושיב את היהודים על ספסל הנאשמים, ולצורך זה הם חייבים את הפלשתינים בתפקיד היהודים של היהודים שהגרמנים העניקו להם, כי הגרמנים לא מסוגלים להתמודד עם האשמה מבלי לגלגל אותה על קורבנותיהם. לכן הגרמנים גם מאד מקפידים לייחס את הצעדים שנוקטת ישראל כנגד הפלשתינים לשואה ולא לפיגועים, כי אסור מבחינת הגרמנים שהפלשתינים יהיו אשמים במשהו, כי אז הם לא יתאימו לייצג את היהודים בשואה, שזה התפקיד שנתנו להם הגרמנים. אינני יודעת למה התכוון ריכטר בשאלתו שאני לפחות מצאתי אותה מוזרה, את מי מייצגים הפלשתינים. אפשר לשאול כפי שהוא שואל מי מייצג את הפלשתינים, כי יש מאבק בין פת"ח לחמאס מי מהם יותר מייצג ובכלל השאלה מי מייצג כל ציבור לאומי היא שאלה הגיונית לדון בה, אבל השאלה את מי מייצגים הפלשתינים היא שאלה מוזרה לגמרי. מה פירוש את מי הם מייצגים? הם מייצגים את עצמם, כפי שכל ציבור אתני או גיאוגרפי מייצג את עצמו ולא מישהו אחר. אבל בשיח הגרמני הפלשתינים מייצגים את היהודים בשואה, כדי שהגרמנים יוכלו להסיר מעצמם את תפקיד הנאצים ולהעביר אותו לקורבנותיהם היהודים. ובכך לא מסתיים העניין: כפי שתיארתי ברשימתי על הסרט "גן עדן עכשיו" הפלשתינים בתפקיד קורבנותיהם של היהודים מייצגים גם את הגרמנים שהיהודים מתנכלים להם. כשהגרמנים רוצים להעמיד את עצמם בעמדת הקורבן הם מזדהים עם הפלשתינים. באחד העיתונים הנאצים שידידים נהגו לשלוח לי פעם נכתב תמיד על הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה שהיהודים לגמרי מתעלמים ממנו, ורק מתעסקים כל הזמן בשואה שלהם. כהוכחה ציטטו את מאמריו של גדעון לוי, שטען שליהודים לא אכפת מהסבל הפלשתיני. הגרמנים  מגייסים את הפלשתינים לייצג את הגרמנים כדי להפוך את עצמם מרוצחים לקורבנות של היהודים. אינני יודעת אם דניאל ריכטר, שהוא בסך הכל אדם מאד סימפטי, התכוון לכך, אם בכלל נתן את דעתו על דבריו או שפשוט חזר על מה שמקובל לומר בגרמניה ונחשב בגרמניה מובן מאליו: לתאר את היהודים כמי שמשתמשים בשואה כדי לפגוע בפלשתינים, ובעצם לשלול מהיהודים את מעמד קורבן הנאצים הראוי לאמפתיה על ידי הצגתם כמי שפוגעים בפלשתינים, ולא סתם פוגעים בפלשתינים, אלא משתמשים בשואה כדי להצדיק את הפגיעה הזו. כך מגלגלים הגרמנים את אשמתם על היהודים ובמקום לדון בשואה בדרך שתוקיע את פשעי הגרמנים נגד היהודים, הם דנים בשואה בדרך שמוקיעה את היהודים. זו איננה "התמודדות נפלאה עם השואה", כפי שהגרמנים מאד אוהבים להשתבח ולשבח את עצמם, אלא שימוש באנטישמיות כדי להתנער מאשמת השואה, שהוא פשע נוסף של העם הגרמני כלפי קורבנותיו היהודים.