אחי חולה מאד

אחי חולה מאד. אני לא יכול לסבול, הוא אומר. לסבול מה? אני שואלת, אבל הוא רק חוזר ואומר ארבע פעמים: אני לא יכול לסבול. כל כך הידרדר מצבו לאחרונה, אחרי שכבר טיפחתי תקוות קטנות. בפסח הוא דיבר איתנו. פניו נהרו. עכשיו הסבל חרוט על הפנים. נדמה לי שהוא כבר לא יכול לסבול יותר. נמאס לו להילחם, למרות שאמר בתחילה שיילחם על כל יום, היה מלא רוח לחימה. אבל התבוסות הכריעו אותו, תבוסה אחר תבוסה. קודם בכה, אחר כך השתתק. אומר רק מה שהכרחי, אני רוצה לספר לך, אבל הסיפור לא יוצא ממנו. אני מלטפת אותו, אומרת לא משנה, אחר כך תיזכר, אבל מאד משנה ואולי לא יהיה אחר כך. אני מנשקת את הראש הקירח שלו. גם כשהיה בריא היה קירח. כמו אבינו הקדים להקריח, אבל הצטער על כך מאד. בילדותו היה לו שיער רך, בלונדיני. עם פניו העגולים ועיני התכלת היה נראה כמו הילדים שבפירסומות. אחר כך קיבל ראש ביצה ונהיה פרופסור. משקפים עגולים קטנים על החוטם, ועיני תכלת ענקיות. עכשיו העיניים כאילו גדלו עוד יותר. הוא פוקח אותן לרווחה ואומר לי תודה. תודה, כי אולי לא תהיה עוד הזדמנות להגיד תודה, והוא רוצה שהכל יהיה מסודר ונכון, ולא יישארו שום חובות ושום אי סדרים, ואני חושבת כמה הכל יישאר באמצע, לא מסודר ופרוע ולא מושלם וחוב אבוד, לא פתור ולא גמור. ואני מנשקת אותו ומיד הוא שוקע בשינה. אני מביטה בו כשהוא ישן. כבר אין לו כוח להיות ער. אולי כבר איננו רוצה להתעורר. אפילו לקום לאכול לא ממש התחשק לו. לאחוז את המזלג ביד ולהביאו אל הפה כבר אין לו כוח ואולי גם חשק כבר אין לו. והוא איש גדול גדול, ממלא את הכורסה הגדולה, קשה להרים אותו ממנה. כבר איננו יכול לתמוך את משקל גופו. הביאו אל הבית מנוף כדי שיוכלו להרימו מן הכורסה אל הכסא, מן הכסא אל המיטה. אני יורדת בכוונה במדרגות ולא במעלית. בחדר המדרגות חושך, אבל אני יודעת בעיניים עצומות איפה האור ואיפה הדלת. אני יורדת במורד הכרמל הצרפתי, מביטה בים. באוטובוס אני בדרך כלל משתדלת לשבת בצד הפונה אל הים, אבל הפעם שכחתי להביט בים. רק כשכבר עמדנו בצומת פרדיס והתבוננתי בכיפת המסגד הזהובה ובשני הצריחים שמצדה, שניים ולא אחד, נזכרתי ששכחתי להביט אל הים. מראה הים הכחול מתנוצץ בשמש, מעט קצף על הגלים, ואנחנו ילדים על החוף מהלכים על ערימות הצדפים. וריח הים, ריח אצות ופריחת השיחים על הדיונות וצדפים וקונכיות. זה נוף ילדותנו. אחי מעולם לא נפרד ממנו. עכשיו כבר איננו יוצא מן הבית, גם בכורסה הוא יושב כשגבו אל הנוף. איננו רוצה לצאת למרפסת. אני מאד עייף, הוא אומר, והוא עייף מהכל, מהמחלה ומהחיים ומהמלחמות שכושלות, עורו שהיה לבן ובשרני ומלא דק עכשיו, כמעט שקוף, רגליו משורטטות ורידים ונימים, כמה דקיקים החיים וזולגים מתוכו, העור כבר דקיק מכדי לעצור את זליגתם, והוא עדיין איש גדול כל כך, וכשהוא עוצם את עיניו ונרדם הוא נראה לרגע שליו כל כך, כאילו כבר השלים עם הכל ונפרד מהכל וסידר הכל וכל מה שהוא מבקש עכשיו זו מנוחה קצרה לפני שיוצאים למסע ארוך שממנו כבר אין שבים.