יהודית מהר הטועים

כששמעתי שיהודית הנדל הלכה לעולמה, חשבתי לרגע שקראתי מספריה רק את "הר הטועים", ואחר כך נזכרתי שזה לא נכון, שקראתי גם סיפורים אחרים שלה, וקראתי את שיחות הרדיו שלה על פולין שהתפרסמו בכותרת "ליד כפרים שקטים", ועכשיו קראתי אותם שוב וחשבתי שוב כמה התיאורים שלה את מחנות הריכוז הם קשים עד כדי כך שאינני רוצה להמשיך לקרוא, וגם כשקראתי קודם את הספר באמת הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך לקרוא, אבל עכשיו קראתי הכל הכל ברצף, למרות שלפעמים התחשק לי להפסיק לקרוא. כשאני מתחילה לקרוא את יהודית הנדל לא בא לי להפסיק לקרוא, זו הכתיבה שלה ששומעים אותה מדברת אליך אישית, לא כותבת ספר שאין יודעים מי קורא אלא מדברת אליך אישית כאלו היא יושבת מולך, ומספרת לך במיוחד משהו שקרה לה אישית, כי הכתיבה שלה מאד מאד אישית ואתה בטוח שזה באמת קרה לה הכל בדיוק כמו שהיא מספרת. אבל הכי הרבה פעמים קראתי את האפילוג שלה ל"הר הטועים" שהיא קראה לו "תפוחים בדבש", שנשמע מאד אוטוביוגרפי כי היא מספרת בהתחלה שזה קרה לה כשעבדה על הספר "הר הטועים" והיתה נוסעת לשם לפעמים, היא כותבת "לְשָׁם" כאילו הר הטועים זה השם האמיתי של הר הרצל, או אולי זו קרית שאול, אני לא יודעת בדיוק, נדמה לי שזה הר הרצל שהוא באמת הר בירושלים והייתי בו הרבה פעמים אז אני יכולה לדמיין אותה בקלות מבקרת שם, והיא פוגשת שם אשה שבעלה נהרג במלחמה והיא באה לבקר אותו ביום הנישואים שלהם, ועונדת לכבודו את כל הצמידים שנהג לקנות לה בכל יום נישואים, כל אחד עם אבן טובה אחרת, ואת כל הטבעות שקנה לה, רק ביום הנישואים היא עונדת הכל ובאה לבקר את בעלה בקבר. אני לא יודעת למה הסיפור הזה נגע ללבי במיוחד. גם על ההורים השכולים שהולכים כל הזמן לנקות את הקבר ולטפל בפרחים קראתי הרבה פעמים. כשהספר יצא לא דיברו עליו הרבה, במקרה מצאתי אותו בחנות וקניתי. קראתי הרבה ספרים על שכול כי הרבה בחורים שהיכרתי נהרגו במלחמת יום הכיפורים, אבל לא הלכתי לבתי הקברות, כי לא היה מישהו ממש קרוב. אחרי הרבה שנים התברר לי שאנשים מאד התחברו לספר הזה, אבל עדיין לא דיברו עליו הרבה, אני חושבת שהיה קשה לאנשים להתמודד עם הכאב של ההורים השכולים, ויהודית הנדל כתבה רק על הכאב של ההורים השכולים. היא לא כתבה משהו שאפשר לצטט בתור לקח טוב או סיסמה. רק על ההורים השכולים שבאים לבית הקברות ומטפחים את הקברים, מנקים אותם ושותלים מעליהם צמחים ומקשטים אותם בפרחים ומשקים אותם שיצמחו יפה וירהיבו ביופיים. ואני כשקראתי את הספר לראשונה עוד לא ידעתי אז שהמתים ממשיכים לחיות איתנו, רק בצורה קצת אחרת. אחר כך אבי נהרג ואז הבנתי שהמתים, במיוחד אלה שמתו פתאם מות לא צפוי, הם לא מתים בשבילנו, הם ממשיכים לחיות איתנו. לפני זמן מה אבי טייל איתי בעמק המצלבה והסתכלנו ביחד בפרגים אדומים שפרחו בפינה אחת והיו מאד יפים. שנינו חשבנו שאלה פרחים מאד יפים ועמדנו והסתכלנו בהם ארוכות. תמיד כשאני רואה משהו שאבי אוהב, פרחים או ציורים יפים או מוסיקה יפה, הוא מאד אהב ציורים יפים ומוסיקה יפה, אני מרגישה איך הוא מתפעל ביחד איתי. אבל לקבר שלו אני לא הולכת וגם לא לקברים של הסבים והסבתות. מאז שיש לי משפחה בבתי קברות אני כבר לא אוהבת ללכת לשם, כי בבית הקברות הם יותר מדי מתים וקשה לי לדבר איתם. אני מעדיפה לטייל איתם במקומות כאלה כמו עמק המצלבה או לראות אותם בחלומות. פעם חלמתי על אבא שלי והוא לבש גופיה לבנה עם כתפיות ואת מכנסי החקי הישנים שלו שהוא לא רצה להיפרד מהם. ככה הוא היה מתלבש בבית. בעבודה הוא תמיד לבש חליפה או לפחות מכנסיים וחולצה לבנה מעומלנת ומגוהצת עם עניבה מהודקת בסיכה, וגם גלימה שחורה שהייתי לפעמים מתקנת בשבילו כשהיו בה קרעים. כשהייתי נערה אהבתי לתפור ולרקום וחשבתי שאעשה את זה כל החיים, אבל כבר שנים שלא תפרתי ולא רקמתי. הרבה אנשים אוהבים לבקר את המתים בבית הקברות כאילו הם גרים שם וזה נהיה הבית שלהם, בבית הקברות, במיוחד אם זה ילד שהם איבדו בטרם עת, לרוב במלחמה. ומלחמות יש הרבה, כל הזמן, אף פעם לא קראתי את הספרים של יהודית הנדל ביחד, אבל עכשיו קראתי יחד את "הר הטועים" ואת "ליד כפרים שקטים" שמספר על הביקורים בפולין ועל מחנות הריכוז שכמעט בלתי נסבל לקרוא את זה, את התיאורים של מחנות הריכוז, למרות שכבר קראתי תיאורים של אנשים אחרים, אבל כשקראתי את יהודית הנדל במיוחד היה לי בלתי נסבל לקרוא את זה, כל כך הכאב והאימה חזקים. ודוקא בבית הקברות בורשה היא נהנית להסתובב ולקרוא את הכתובות על הקברים הישנים, כמו דרישת שלום מהחיים הרחוקים שהיו ליהודי ורשה משכבר הימים, ושם בבית הקברות פתאם היהודים המתים של ורשה, פתאם הם כל כך חיים, ואז אמרתי לעצמי פתאם את מסתובבת עם יהודית הנדל בבתי קברות, כאילו דוקא עכשיו כשהלכה לעולמה אני מלוה אותה לבתי הקברות שהסתובבה בהם, ותמיד היא לא רוצה בכלל ללכת לשם ובכל זאת הולכת לשם ומדברת שם עם אנשים, כי כשאנשים באים לבקר את מתיהם בקברם הם מדברים עם אנשים אחרים שבאים לבקר את מתיהם בקברם, כי עם המתים אי אפשר לדבר, בכל אופן זה דיבור חד-צדדי במקצת, למרות שלפעמים אתה יכול לשמוע את המתים מדברים אליך, ואתה שומע אותם לגמרי צלול וברור. כל החיים אתה בן ואתה שומע את הוריך המתים מדברים אליך ואם היית אב או אם, כל החיים אתה שומע את הילדים צועקים אליך, אפילו כשהם כבר מתים, הקול שלהם כל הזמן אצלך באוזניים, ושלמית שהתינוקת שלה מתה לפני שלמדה לדבר אמרה שהיא לא יכולה לספר עליה שום דבר, היא רק חושבת על המגע של הגוף הקטן, גוף קטן רך של תינוקת שמתה, ואמא גם כשהתינוקת מתה היא יכולה להרגיש את מגע הגוף הרך שלה, זה מה שהבנתי כשאבא שלי נהרג שאנשים אף פעם לא מתים בשבילנו, והם יחיו איתנו עד שנמות בעצמנו. אבל יהודית הנדל כאילו מתפלאת על האנשים שהם חיים בבית הקברות והם מדברים עם המתים שלהם, ואני נזכרת בתערוכה "הכוח האחר" שהיתה אחת התערוכות הכי יפות שראיתי בחיים, והיו שם ציורים של בעלה המת צבי מאירוביץ' שתמיד קראתי להם גינות פרחים, למרות שכנראה הם לא היו גינות פרחים, אבל הורוד והצהוב היו נוזלים לתוך הירוק ותמיד ראיתי בציורים שלו גינות פרחים, גינות כאלה סבוכות עם שיחים בלתי עבירים שמתוכם מציצים פרחים, ועל יד הציורים היו קטעים מהספר שלה "הכוח האחר", והיא גם באה בעצמה לתערוכה ודיברה עם אנשים, אבל אני לא דיברתי איתה. אני כבר לא מצליחה לזכור מתי זה היה, אבל אני זוכרת את התערוכה כמו שאני זוכרת את "הר הטועים", כאילו זה הספר היחיד שלה שקראתי, והאנשים שם משקיעים את כל אהבתם לילדים בגינות שהם מטפחים על קברם, ואני תוהה אם גם היא טיפחה את הקבר של בעלה המת שתמיד דיברה עליו, ואת הקבר של בתה המתה. כמה מות בן אדם יכול לשאת, אבל ישנם אנשים שיש להם בעיקר משפחה מתה והם הולכים לבקר את המשפחה המתה שלהם בבית הקברות. ויש כאלה שזה המקום היחיד שיש להם ללכת אליו ואין להם שום מקום אחר, בבית הם רק ישנים ובבית הקברות הם חיים עם המשפחה. אולי בן אדם שחי בבית הקברות הוא קצת מת מבפנים, אבל בספר הר הטועים דוקא האמא שמסתגרת בבית מתה, ההורים שחיים בבית הקברות ממשיכים לחיות ולטפח את הקברים ולגדל צמחים ופרחים על הקברים, אולי גם זאת צורה לחיות אם הילד שלך בקבר, כי מה אנחנו כבר יודעים על החיים והמות. בן אדם נאחז בחיים שלו ובן אדם נאחז במתים שלו, כי לפעמים לחבק את המתים זו הדרך שלנו לחיות.