יש לי אחד עשר בנים.
הראשון לא תואר לו ולא הדר, אבל הוא רציני ונבון: עם זאת, למרות שאני
אוהבו כבני כמו את כל האחרים, אינני מעריך אותו מאד. מחשבתו נדמית לי פשוטה מדי. הוא
איננו מביט ימינה או שמאלה ולא למרחקים: הוא תמיד רץ מסביב או ליתר דיוק מסתובב
בחוג מחשבתו הקטן.
השני הוא יפה, תמיר, בנוי לתלפיות: מקסים לראותו בעמידת סייף. גם הוא נבון,
אבל יותר מכך בקי בהוויות העולם. הוא ראה הרבה, ולכן נראה בטוח יותר לדבר עמו
אפילו על טבע הבית, יותר מאשר עם הנותרים בבית. אם כי יתרון זה כמובן כלל איננו רק
או בעיקר הודות למסעותיו, הוא שייך הרבה יותר לחוסר היכולת לחקות בן זה, כך למשל
יכיר כל אחד שירצה לחקות את הקפיצה המופלאה שלו למים שמדלגת כפליים ובכל זאת נשלטת
בפיראות. עד קצה קרש הקפיצה מספיקים האומץ והרצון, אבל שם במקום לקפוץ, מתיישב
המחקה פתאם ומרים בהתנצלות את זרועותיו. – ואף על פי כן (בעצם צריך הייתי להיות
מאושר על בן שכזה) יחסי אליו איננו ללא פגם. עינו השמאלית קטנה מעט מן הימנית
וממצמצת הרבה: מגרעת קטנה, כמובן, שעושה את פרצופו אפילו נועז יותר משהיה אחרת,
ואיש לא יציין לגנאי עין קטנה יותר ממצמצת זו לעומת נחישותו שאין דומה לה. אני, אביו,
עושה זאת. כמובן אין זו מגרעת גופנית זו שמצערת אותי, אלא חוסר יציבות קטן ברוחו
שמקביל לכך, איזה רעל תועה בדמו, איזו אי-יכולת להשלים את מפעל חייו שאני לבדי
רואה. מצד שני בדיוק זה הופך אותו אמנם לבני האמיתי, כי מגרעת זו שלו היא בה בעת
המגרעת של כל משפחתנו, ואצל בן זה היא רק בולטת יותר.
הבן השלישי יפה באותה מידה, אבל אין זה יופיו שנושא חן בעיניי. זהו
יופיו של הזמר, של הפה השותק, העין החולמת, הראש שנחוצה לו תפאורה מאחוריו כדי
לפעול, החזה המקומר בהגזמה, הידיים המתרוממות בקלות ושוקעות הרבה יותר מדי בקלות:
הרגליים המתהדרות כי אין בכוחן לשאת. ומעל זאת: צליל קולו איננו מלא, משלה את
העין, גורם למבין לזקוף אוזניים, אבל מעט אחר כך מתנשף. למרות שבכללו של דבר הכל
מפתה להציג בן זה לראוה, אני מעדיף להחזיקו במסתור. הוא עצמו איננו נדחף למעלה, אבל
לא מפני שהוא מכיר במגבלותיו, אלא מתמימות. הוא גם חש את עצמו זר לתקופתנו: כאילו
השתייך אמנם למשפחתי, אבל מלבד זאת לעוד משהו אחר שאבד לו לעד. לעתים הוא אומלל ודבר
איננו יכול לשמחו.
בני הרביעי הוא אולי החברותי ביותר מכולם. בן אמיתי של תקופתו, הוא
מובן לכל אחד, הוא ניצב במכנה המשותף לכולם, וכל אחד מנסה להנהן כנגדו. אולי עקב
הכרה משותפת זו זוכה אופיו באיזו קלות, תנועותיו זוכות באיזו חירות, משפטיו באיזו
שאננות. על כמה מאמרותיו אוהבים לחזור, אמנם רק על כמה, כי בכללותן הן לוקות שוב
ביותר מדי קלילות. הוא דומה למי שמפליא לקפוץ, חוצה את האוויר כסנונית, אבל אז
נוחת חסר נחמה באבק ישימון, באַיִּן. מחשבות כאלה ממררות לי את מראהו של בן זה.
הבן החמישי הוא חביב וטוב. הוא הבטיח הרבה פחות משקיים. הוא כל כך לא
התבלט, שבחברתו הרגשתי בעצם לבדי: ובכל זאת הוא קנה לו שם. לו שאלוני כיצד קרה
הדבר, בקושי הייתי יכול לענות. אולי התמימות חודרת ביתר קלות דרך מהומת היסודות
בעולם, והוא תמים. אולי יותר מדי תמים. ידידותי לכל אדם, אולי יותר מדי ידידותי.
אני מודה: אינני חש בנוח כאשר משבחים אותו בפני. נראה כאילו קל מדי לשבח, כאשר
משבחים מישהו כה ראוי לשבח,כפי שבני הינו.
בני הששי נראה, לפחות במבט ראשון, הכי מעמיק מכולם. מגלגל עיניים ועם
זאת פטפטן. לכן קשה לגבור עליו. אם ידו על התחתונה, הוא שוקע בצער בלתי נכבש. אם
ידו על העליונה, הוא מוודא זאת בפטפוט. אבל אינני שולל אצלו תשוקה מסוימת בלתי
מודעת לעצמה. בימים בהירים הוא נאבק לעתים קרובות באמצעות המחשבה כמו בחלום. מבלי
להיות חולה – בריאותו דוקא מאד טובה – הוא מתנודד לעתים, במיוחד בשעת הדמדומים,
אבל איננו נזקק לעזרה, איננו נופל. אולי התפתחותו הגופנית גרמה לתופעה זו, הוא
יותר מדי גדול לגילו. דבר זה הופכו לבלתי נאה בכללו, למרות כמה איברים יפים
במיוחד, למשל הידיים והרגליים. בלתי נאה גם מצחו: מכֻווץ בכל מקום, גם בעורו גם
במבנה העצמות.
הבן השביעי שייך לי אולי יותר
מכל האחרים. העולם איננו מבין אותו כדי להוקירו: את אמנות הבדיחה המיוחדת
שלו אין מבינים. אינני מעריך אותו יתר על המידה: אני יודע שהוא די חסר-ערך. לולא
היו לעולם מגרעות אחרות, מלבד שאין העולם יודע להוקירו, היה העולם מושלם. אבל בקרב
המשפחה לא הייתי רוצה לוותר על בן זה. יש בו אי שקט, כמו גם יראת-כבוד בפני המסורת,
ואת שניהם הוא מצרף, לפחות על פי הרגשתי, לשלם שאין עליו עוררין. עם כל השלם הזה
הוא יודע אמנם בעצמו לפחות להתחיל משהו: הוא לא יסובב את גלגל העתיד על מכונו, אבל
הכישרון הזה שלו הוא כל כך מעודד, כל כך מלא תקוה: רציתי שיהיו לו ילדים ושגם להם
יהיו ילדים. למרבה הצער נראה שמשאלה זו לא תתמלא. בשביעות רצון שאני מבין, למרות
שאיננה רצויה לי, שאמנם עומדת במידה רבה בניגוד לדעת המקיפים אותו, הוא חי לבד,
איננו מתעסק עם נערות ואף על פי כן לעולם איננו מאבד את מצב רוחו הטוב.
בני השמיני הוא בן הצער שלי, ובעצם אינני יודע שום סיבה לכך. הוא נראה
לי זר, ועם זאת אני חש עצמי קשור אליו הדוקות כאב. הזמן היטיב עמו: קודם לכן
נתקפתי צמרמורת כאשר רק חשבתי עליו. הוא הולך בדרכו שלו, הוא ניתק את כל קשריו
עמי, ועם הגולגולת הקשה שלו, עם הגוף האתלטי הקטן שלו – רק רגליו היו בילדותו ממש
חלשות, אבל אולי זה השתפר בינתיים – הוא בוודאי יגיע לכל מקום שיחפוץ. לעתים
קרובות יותר היה לי חשק לקרוא לו לשוב, לשאול אותו מה בעצם קורה איתו, מדוע הוא כל
כך מתרחק מאביו, ומה כוונותיו בעצם, אבל כעת הוא כה רחוק וזמן כה רב כבר עבר,
שעדיף שהמצב יישאר כפי שהינו. אני שומע, שהוא היחיד מבניי שמגדל זקן. כמובן שאצל
אדם כה קטן אין זה נאה.
בני התשיעי מאד אלגנטי ויש לו מבט מתוק מסוים לנשים, כה מתוק שהוא היה
מסוגל במקרה לפתות אפילו אותי, אבל אני יודע שבעצם די בספוג לח כדי למחות את כל
הזוהר השמימי הזה. אבל המיוחד בצעיר הזה הוא שכלל איננו יוצא לפתות: די היה לו
לשכב כל ימיו על הספה ולהשחית את מבטו על תקרת החדר, או עדיף לתת לו לנוח תחת
עפעפיו. כאשר הוא נמצא במצב זה החביב עליו, הוא מדבר לא רע וברצון, דבריו תמציתיים
ומוחשיים, אבל בכל זאת רק בגבולות צרים, כאשר הוא חורג מהם, דבר שעקב צרותם הוא
בלתי נמנע, דיבורו הופך לגמרי ריקני. אנשים היו מסמנים בראשם לשלילה, לו היתה תקוה
למישהו, שמבט מנומנם זה עשוי להבחין בכך.
בני העשירי נחשב לבלתי ישר. אינני רוצה להכחיש זאת, גם לא לאשר זאת
לגמרי. בטוח שמי שצופה בו קרב ממרחק בחגיגיות מתפרצת מעבר לגילו, באדרת שתמיד
רכוסה היטב, בכובע שחור ישן, אבל מנוקה בקפידה, עם פניו ללא נוע, הסנטר הבולט
משהו, העפעפים הכבדים המתקמרים מעל העיניים, שתי האצבעות המובילות לעתים לפיו – מי
שצופה בו כך, חושב: זהו צבוּע חסר-גבולות. אבל כעת שמע אותו מדבר! מובן מאליו: בשיקול-דעת,
מהודק היטב, מצליב שאלות בחיוניות מרושעת, בתמימות דעים מדהימה, מובנת מאליה ושמחה
עם מכלול היקום, תמימות דעים שמכאיבה לצוואר ומאפשרת להרים את הראש. רבים, שהם מאד
נבונים בעיני עצמם, מאותה סיבה שהם סברו שחשו דחייה מחיצוניותו, נמשכו מאד לדבריו.
אבל ישנם אנשים שאדישים לחיצוניותו, אבל דבריו נראים להם צבועים. אני בתור אביו
אינני רוצה להכריע כאן, אבל אני חייב להודות, ששיפוטם של האחרונים ראוי לתשומת לב
יותר מזה של הראשונים.
בני האחד-עשר הוא עדין, בהחלט החלש מבין כל בני: אבל מוליך שולל
בחולשתו: הוא יכול לעתים להיות חזק ונחוש, אם כי אמנם גם אז החולשה נמצאת אי שם.
אבל אין זו חולשה מבישה, אלא משהו שרק על אדמת ארצנו נראה כחולשה. האם למשל יכולת
לעוף איננה חולשה, שהרי היא התנודדות וחוסר יציבות ופירפור? משהו מעין זה מראה
בני. כמובן שאב איננו שמח על תכונות שכאלה: הן מובילות בבירור להרס המשפחה. לעתים
הוא מביט בי, כאילו רצה לומר לי: "אקחך עמי, אבא". אז אני חושב: "אתה
האחרון, שאפקיד את עצמי בידיו". ונדמה כאילו מבטו עונה: "ברצוני איפוא
להיות לפחות האחרון."
אלה הם אחד-עשר הבנים.
ה-3 ביולי, בשנת 1883, הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא. בסיפורו זה
שפורסם בקובץ "רופא כפרי" בשנת 1920 סוקר קפקא את אחת-עשרה הנשמות
המתרוצצות בנפשו, שיחסו אליהן דו משמעי, ושופט את עצמו ללא רחמים.