תרגום שירו של דנקן מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה,
וגם לבעלה גיא ולחתול יאנוש
רוברט דנקן / שפה קטנה
אני יודע שפה קטנה של חֲתוּלִי. למרות שדַּנְטֶה
אומר שֶׁלַּחַיּוֹת אין צורך בְּשָׂפָה
ושהטבע מתעב את המיותר.
החתול שלי רהוט. הוא משוחח כשמתחשק לו.
לדבר זה טבעי. לוויתנים וזאבים ששמעתי
בשירת מקהלה של ים ואויר
יודעים הרמוניה ולשונם הצחה מעוררת את מוחי ולבי –
הם נוגעים בנשמתי.
כאן דתו של דנטה המציבה את האדם בנפרד
מחריבה את שטף חיינו מתוכנו
כדי לבנות שם את תחנת-הכוח שלה.
הרי בשיחתו עם החיות האדם הוא אמיתי, מיידי,
ובמיידיותו, האדם הוא כָּל-כֻּלּוֹ חיה.
חושיו מחישים בעבי הסימפוניה
מעגלים קדמונים של התלהבות ואימה חייתיות
תשומת-לב והתעוררות שמתוכן שָׁבָה זֵהוּת.
הוא שומע קולות בודדים בתוך התזמורת
את הרחש הקל ביותר בגווני הצלילים.
מְתַרְגֵּל נטייה עצבנית
שטרם הוּכְחָה כְּשֶׁלּוֹ.
הוא רואה הבהוב של אדום משמעותי
בתֹּהוּ הנסער של ארץ-בּוּר אדמדמה
ומבחין בזוהרה של חולצה ירוקה
שתשמחנו בְּשָׂדֶה זוֹהֵר בירוק – היא מדברת אליו -
ובקשת הצבעים צֶבַע מְדַבֵּר אֶל צֶבַע.
הקשת מבטאת הבטחה שהוא זוכר
והוא מְחַקֶּה אותה
בקולות שהוא משמיע.
הדיבור הזה בכל חוּשֵׁי
העולם שמסביבו
הוא קולט את ניחוח המוסקט
בתוך בליל הטעמים,
וטעם באבולוציה הוא מַפְתֵּחַ נצחי
יש טעם וריח במה שהגיוני.
אולי זה מור
ריח הבשורה שמילאה את הבית.
הוא נעור מהשינה העמוקה ביותר
מסימן רחוק וממתין, כאילו משתוחח,
מזנק לחיים.
קשה לדעת אם סופו של השיר מתייחס לאדם או חוזר אל החתול
המתעורר משנתו ומזנק לחיים. אולי שני הדברים נכונים. השיר משחק במשמעויות השונות
של המלה sense באנגלית: חוש, אך גם מובן וגם היגיון. לא הכל היתרגם לי בקלות,
אבל השיר כל כך יפה ונוגע ללב בשפת החתול הקטנה שלו.
המור, ריח הבשורה שמילא את הבית, לקוח מסיפור בברית
החדשה, הבשורה ע"פ יוחנן, פרק י"ב, פסוקים 3-1:
"וששת
ימים לפני חג הפסח בא ישוע לבית היני, מקום מגורי לזרוס, אשר העיר מעם המתים:
ויעשו לו שם משתה בערב, ומרתה משרתת, ולזרוס היה אחד מן המסובים איתו. ומרים לקחה
ליברה של משחת נרד טהורה ויקרת ערך, ומשחה את רגליו של ישו, ונגבה בשערותיה את
רגליו, ונמלא הבית בריח המשחה."
זוהי
מרים אחות מרתא שלימים התבלבלה במסורת הנוצרית עם מריה מגדלנה (ראו רשימתי על מריה מגדלנה).