אחי ובועז נוימן ז"ל

אילו אחי היה בחיים הוא היה כותב בוודאי על ההיסטוריון בועז נוימן שמת בשבת ממחלת הסרטן והוא רק בן 43. אחי, שהיה מבוגר מבועז בשתים-עשרה שנים, ליוה את הקריירה המקצועית שלו והעריך אותו מאד. אני יודעת עליו רק מעט, ואילו אחי היה עדיין בחיים לא הייתי כותבת עליו, כי כל כך הרבה אנשים הכירו את בועז ואת עבודתו טוב ממני. אני בכל זאת כותבת על בועז נוימן, כי הוא היה היחיד שהצליח לנחם את אחי אחרי הטיפולים הקשים מאד שאחי עבר ושלא הצליחו לעצור את התקדמות המחלה הקטלנית שהביאה למותו בחודש יולי האחרון. אני הייתי מנסה כל הזמן להצחיק את אחי בסיפורים מצחיקים, והייתי מצליחה להצחיק אותו לרגעים, אבל לנחם אותו על מחלתו הקשה ומותו הקרוב והחיים שכל כך השתוקק אליהם ונלקחו ממנו, לא עלה בידי. אבל בועז ביקר את אחי וסיפר לו על מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים, לראשונה כשהיה עדיין בחור צעיר מאד, ואחרי שנים בשנית, ולפני מספר שנים בשלישית, ובפעם השלישית הוא כבר ידע שהפעם כבר לא יוכל לגבור על המחלה שפעמיים הצליח להתגבר עליה, וכפי שסיפר לי אחי, בועז אמר לו שהוא לא לוקח את זה קשה, שהוא משלים עם המחלה והמות הקרוב, ושותפות הגורל הזאת, עם עמיתו ההיסטוריון, שעסק בנושאים קרובים לאלה שאחי עסק בהם, גרמניה במאה העשרים וגם הציונות, והתמודד עם מחלת הסרטן מגיל כה צעיר, התחושה הזו שחש אחי לאחר שיחתו עם בועז שיש לו אח לגורל, וגם האופן שבו התייחס בועז למחלתו ולמותו הצפוי, ניחמה והרגיעה את אחי יותר מכל שיחה אחרת. כתבתי את זה לבועז אחרי שאחי נפטר, ואינני יודעת מה חשב, כי הוא לא ענה לי, ואינני יודעת מה היה מצבו כשאחי נפטר. אבל חשתי כלפיו הכרת תודה עמוקה.

אינני יודעת אם בועז אמר לאחי את האמת, אם באמת השלים עם מותו הקרוב, או למד להדחיק את פחד המות, להתנהל בשלוה פילוסופית בעולם שאין בו אופק, ואין עתיד לתכנן. אני חושבת כל העת על האמירה שאמר בראיון על ספרו האחרון, שמאז חלה, והוא התכוון למחלתו השלישית, הסופנית, כבר כמעט איננו מסתכל בשעונים, גם לא בלוח השנה, איננו מתעניין בחלוף הזמן, כי חייו נעצרו. ואילו אחי כל הזמן התבונן בשעון. שעות ישב והתבונן בשעון, במיוחד כשמחלתו גברה והוא התקשה לדבר, והיה נדמה לי שהוא מסתכל בשעון החול האוזל של חייו, כאילו מונה כל דקה ודקה שהוא עדיין חי בה, אחי רצה מאד למצות את הזמן שעוד נותר לו, כל כך רצה שיינתן לו עוד זמן ולו מעט, אמר שאם יוכל לראות את נכדתו אפילו יום אחד נוסף, שוה לו לסבול הכל, ואני לפעמים חשבתי שאולי היה עדיף לו למות בלילה שבו נתגלתה מחלתו, למות מיד ולא לסבול יסורים עוד שנה וחצי, אבל הוא רצה לחיות, והוא רצה לחיות בכל מחיר, גם במחיר הסבל, ואף פעם לא אמר לי מלה של צער על כך שלא יכול היה לעבוד יותר, לא יכול היה לכתוב יותר, אפילו יכולת הדיבור נלקחה ממנו, בכל זאת רצה לחיות, לראות את ילדיו, את נכדתו הקטנה, ולהינות ממה שעוד אפשר. היה משהו מאד לא פילוסופי באופן שבו אחי התמודד עם המות, למרות ששנינו היינו קלסיקנים, והפילוסופים של יוון ורומא שאהבנו לא פחדו מן המות, אבל אנחנו פחדנו מן המות ולא רצינו למות. אחי מאד לא רצה למות. כל כך רצה לחיות, נאחז בחיים בכל כוחו, ובועז ניחם אותו לא מפני שאחי השלים עם המות, אלא מפני שהיה אח לצרה, ואפילו בצרה הגדולה ביותר קל יותר להרגיש שאינך לבד. ובועז גם במותו היה צעיר בשתים-עשרה שנים מאחי במותו, ושתים-עשרה שנים הן זמן כה רב, ולזמן יש משמעות גדולה כל כך, כל כך משנה כמה שנים זוכה אדם לחיות על פני האדמה, וגם האנשים שכמו בועז וכמו אחי עשו כה הרבה בזמן שניתן להם, כתבו ולימדו כה הרבה, אפילו העשייה שלהם שתיזכר איננה יכולה לנצח את כוחם של החיים לכשעצמם כשניתן להם הזמן לחיות, החיים לכשעצמם יש להם כוח וחשיבות לכשעצמם, גם כשאינם מלאים בעשייה, ואני שכבר אינני מפחדת מן המות כפי שפחדתי בעבר עדיין חיה, לפעמים מתבוננת בשעון ולפעמים מסיטה את מבטי ממנו. אני חיה ויודעת שאחי כבר מת, בכל רגע של חיי אני יודעת שאני חיה ואחי כבר מת, ועכשיו גם בועז מת, והוא היה מהאנשים שאחי חי בהם ועכשיו כבר איננו חי, ומשהו שנותר מאחי מת איתו גם. תמיד אמר אחי כמה שהזמן יקר ולפעמים רגזתי עליו, חשבתי שהתכוון שזמנו שלו יקר, ועכשיו אני חושבת שאכן זמנו היה יקר, כי ניתן לו פחות זמן מאשר לי, ואני עוד ממשיכה לחיות, ומעולם לא חשבתי שזמני יקר. אולי לאנשים כמוני שזמנם איננו יקר קל יותר לחיות. בכל יום כשאני מטיילת עם הכלב בחורשות ובגנים אני חושבת על הזמן ועל אחי ועל אחי ועל הזמן, אינני יודעת כמה שנים עוד אחיה ומה אעשה בזמן, ולפעמים אינני מצליחה לזכור מה עשיתי בזמן שעבר, ואני חושבת שאולי בכל זאת כל הזמנים הם יקרים כמו שהחיים הם יקרים, הזמן שבו אנחנו זוכים לראות את אור השמש, אני אסירת תודה עליו, על הזמן, ומלבד הזמן הזה שניתן לי אינני מבקשת דבר.