מותה של מאי פלג

מותה של מאי פלג זיעזע אותי עד עמקי נפשי. אולי זו לשון נקייה מדי להגיד "מותה", כי היא התאבדה, כי זה לא היה מות טבעי או אסון בלתי נשלט, זו היתה ההתאבדות שלה, העובדה שויתרה על חייה והרגה את עצמה. לא היכרתי אותה אישית, אבל כל מי שהיה לו קשר כלשהו לקהילת ההומוסקסואלים בירושלים, כחבר, כהורה, כתומך, ידע מיהי מאי, או חשב שידע, כי חשבתי שהיא מאד חזקה וכריזמטית, ובעצם לא היה לי מושג כמה מצבה הנפשי קשה, כמה היא רוצה למות, וכמה אנשים מסביבה יודעים שהיא רוצה למות, ובכל זאת איש מהם לא הצליח למנוע את מותה. רוב הפירסומים על מותה של מאי עסקו בבקשתה לשרוף את גופתה, בעוד שאמה החרדית ביקשה דוקא לקבור אותה כגבר שהיתה לפני שהחליפה את מינה, בקשה שבתי המשפט דחו לאור צוואתה של מאי, ולאור העובדה שהסדירה את שריפת גופתה ושילמה עליה מראש, דברים שלכשעצמם מחרידים אותי, המחשבה שהאשה הזאת, שהיתה רק בת שלושים, גיל שבו חיינו הבוגרים רק מתחילים לקבל צורה, היתה עסוקה כל הזמן באיך למות והכינה את מותה ואת שריפת גופתה בדקדקנות שבה אנשים אחרים מתכננים את טקס החתונה שלהם, שגם זה טפשי מאד, שמקדישים יותר מחשבה לחתונה מאשר לנישואים, אבל זה טפשי וחביב. כשאדם בגיל שבו אנשים מעצבים את חייהם הבוגרים מתכנן בדקדקנות את מותו ואת מה שיקרה לגופתו, במקום לחשוב איך לחיות חיים שיממשו את אישיותו, המחשבה על כך מצמררת, וקשה מאד להשלים עם כך, וקשה לי מאד להשלים גם עם כך שרוב האנשים שהתייחסו לעניין התייחסו בעיקר לרצונה של מאי שגופתה תישרף, והרבה פחות לשאלה שבעיניי הרבה יותר חשובה, איך לא שמרנו את מאי בחיים, איך לא שמרנו את הנפש החיה שלה שלא תישרף ולא תיגדע. איך אנחנו כחברה, או לפחות האנשים שהיו מקורבים למאי, ואלה שטיפלו בה וידעו היטב על רצונה המתמשך להתאבד, כי מכתבתו של הילו גלזר במוסף "הארץ" הבנתי שהיא הצהירה על כוונתה זו, והוא דוקא כן התאמץ לעזור והתאמץ לגרום שיעזרו לה ופנה לפסיכיאטרים שיעזרו לה, אבל מסיבות שאיננו יודעים הם לא מנעו את מותה, וזו שאלה שמופנית כלפי כולנו כחברה, לגבי כל מתאבד, שאנחנו כחברה מצווים לשמור על חייו ולא לתת לו למות, איך לא עשינו מה שצריך היה לעשות כדי להשאיר את מאי בחיים, ובמקרה הזה השאלה זועקת מפני שמאי לא היתה אדם מבודד, כמו פגועי נפש רבים שמסתתרים בדירותיהם ומתקשים לפגוש אנשים וקשה מאד להתקרב אליהם. מאי היתה ההיפך הגמור מזה – היא אהבה אנשים, והיתה מוקפת אנשים, והיא דיברה עם אנשים וסיפרה להם על כוונותיה, וזה הופך את העובדה שאיש לא הצליח למנוע את מותה לעובדה בלתי נסבלת ולא נותנת מנוחה.

הכתבה של הילו גלזר שממנה למדתי הכי הרבה על מאי, לצערי רק אחרי מותה, חזרה והעלתה בי גם את השאלה שמציקה לי כבר שנים, מאז קראתי מאמר שסיפר שדוקא באיראן מתייחסים מאד בחיוב לניתוחים לשינוי מין, מה שגרם לי מאז לשאול את עצמי, כפי שכבר כתבתי על כך ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות", האם שינוי מין הוא באמת "התאמה של המין הגופני למיגדר הנפשי", או שבעצם מדובר בניסיון אומלל לתקן הומוסקסואליות, מין צורה דרסטית ומסוכנת של טיפולי המרה, שמתבססת על ההנחה שהימשכות של אדם לבני מינו במקום למין השני איננה נורמלית ואיננה טבעית, למרות שמיעוט של האנשים נמשכים לבני מינם, וזה לגמרי טבעי, כמו ששיער ג'ינג'י הוא לגמרי טבעי, למרות שרק מיעוט קטן מבני האדם הם ג'ינג'ים. יש הבדל גמור בין התייחסות למיעוט כאל מיעוט, לבין התייחסות למיעוט כאל חריגים, שהיא התייחסות קטלנית במקרה של נטייה מלידה כפי שאנו רואים אצל הומוסקסואלים. אילו החברה התייחסה להומוסקסואלים בטבעיות וקיבלה אותם באהבה, האם גם אז היו רוצים לשנות את מינם, או שהיו חיים את חייהם בשמחה ובשלוה? כל עוד יש אנשים שמוכנים לרצוח הומוסקסואלים או לפחות להצדיק את הרצח הזה, השאלה הזאת מבחינתי זועקת לשמיים. אנשים אוהבים לומר שהיום להיות הומוסקסואל זו כבר איננה בעיה, ושלפעמים זה אפילו יתרון, אבל האמירה הזו רחוקה מאד מהאמת ואיננה משקפת כלל את המציאות בחברה. רוב המשפחות של הומוסקסואלים אינן מתנכלות להם, אבל רבות מהמשפחות מתקשות לתת לבניהן ההומוסקסואלים את התחושה שהם אהובים ורצויים כפי שהם, בלי שיצטרכו לשנות שום דבר באורח החיים המועדף עליהם, ובלי שיצטרכו להסתיר ולהסתתר, כאילו עליהם לחוש בושה על מה שהינם. מאד קשה לאדם לחיות כשמשפחתו איננה מקבלת אותו פשוט כפי שהינו, בלי שיצטרך לתקן כביכול את עצמו, כדי לרצות תפיסה מוטעית של מיניות, שכביכול איננה טבעית ואיננה נכונה.

הכתבה של הילו גלזר שבה סיפרה מאי כיצד רצתה פעם, כשעוד היתה גבר, לחתוך את איבר מינה בעצמה, ולמרבה המזל לא עשתה זאת, אלא נסעה לתאילנד לעבור ניתוח, ניתוח שבארץ ספק אם היו מאפשרים לו להתבצע במצבה הנפשי של מאי, העלתה בי גם תהייה על הדימיון בין פגועי נפש שחותכים ופוצעים את גופם לבין הרצון לכרות את איבר המין. האם הרצון של מאי בשינוי מין, מעבר לרצון לתקן את מיניותה הבלתי מקובלת בסביבתה החרדית, קשור לרצון להתאבדות, רצון להשמיד את נפשה ואת גופה, האם הרצון בשריפת גופתה איננו אלא שלב אחרון ברצון להשמיד את עצמה ולא להותיר דבר מעצמה, מלבד זיכרון נורא, כאילו כל עוד יוותר ממנה דבר מה מוחשי בעולמנו, לא תדע מנוחה? כל כך היתה מאי עסוקה בתיכנון השמדתם של גופה ונפשה, עד שלא נותר בה מקום לשמחת חיים, לאושר, שיכול להיות מאד פשוט כשמסוגלים לחוות אותו, כי הרי לא הרבה דרוש לאדם כדי לחיות ולהיות מאושר, כאשר נפשו רק מסוגלת לאהוב את החיים ולחפש את השמחה, גם כאשר החיים מתאכזרים אליו ומכאיבים לו ללא רחמים וללא חמלה.

והשאלה שהכי מציקה לי, למרות שאני מעלה אותה בחשש גדול, כי אולי יש בה סוג של האשמה, אבל אינני רוצה להאשים מישהו, רק לעורר מחשבה: האם למול יסורי הנפש של מאי ותשוקתה למות, ויתרו גם חבריה ומכריה, אולי מתוך יאוש, אולי מתוך ניסיונות חוזרים לעזור שנכשלו, האם ויתרו והשלימו עם מותה הצפוי של מאי, כאילו היה גם המות סוג של פיתרון ליסורי נפשה? האם חשבו שאולי מותה ייטיב עמה, ואולי משום כך, לא הצליחו לעצור בעדה?

ואני מאמינה שאסור בשום מחיר לוותר על חייו של אדם, אפילו אם מאס בהם בעצמו, במיוחד אם מאס בהם בעצמו. כשאדם מואס בחייו האחריות לשמור על חייו ולהשיב לו את טעם החיים כבר איננה מוטלת רק עליו. היא מוטלת קודם כל על החברה.