פרנץ קפקא / הטיול הפתאומי, החלטות

הטיול הפתאומי

כאשר נדמה לו בערב שהחליט סופית להישאר בבית, לבש את חלוק-הבית, התיישב לאחר ארוחת-הערב ליד שולחן מואר, והתכונן לאותה עבודה או אותו משחק שלאחר סיומו הוא נוהג ללכת לישון, כשבחוץ מזג-אוויר שאיננו מאיר-פנים, שהופך את ההישארות בבית למובנת מאליה, כאשר כבר ישב ללא נוע זמן כה רב ליד השולחן, שיציאתו אנוסה היתה לגרום תדהמה גמורה, כאשר גם חדר המדרגות כבר חשוך כעת ושער הבית נעול, וכאשר כעת, למרות הכל, הוא קם באי-נוחות פתאומית, מחליף את בגדיו, מתלבש מיד ליציאה, מודיע שהוא חייב לצאת, וגם עושה זאת לאחר פרידה קצרה, ולפי החיפזון שבו הוא טורק את דלת הדירה, נדמה שהותיר אחריו פחות או יותר כעס, כאשר הוא מוצא את עצמו שוב ברחוב, כשאיבריו נענים לחירות הבלתי צפויה הזו שהוענקה להם בתנועתיות מיוחדת, כשהוא חש שבאמצעות ההחלטה הזו נקוותה אליו כל יכולת ההחלטה, כשהוא מכיר במשמעות גדולה מהרגיל, שיש לו יותר כוח מצורך, לבצע ולסבול בקלות את השינוי החפוז ביותר, וכשהוא מתרוצץ כך ברחובות הארוכים ביותר – אזי הוא נפרד לערב זה כליל ממשפחתו, שהופכת נטולת מהות, בעוד הוא עצמו, לגמרי נחוש, שחור מרוב תוי מיתאר, מדרבן את עצמו, מתרומם לדיוקנו האמיתי.

וכל זה מתעצם עוד יותר, אם בשעת ערב מאוחרת זו, הוא מבקר חבר, כדי לדרוש בשלומו.

החלטות

להתרומם ממצב של עליבות, מוכרח להיות קל, אפילו עם מרץ רצוי. אני מתנתק מהכורסה, מקיף את השולחן, מניע את ראשי וצווארי, מצית אש בעיניים, מותח סביב את שרירי. אני פועל נגד כל רגש, מברך בהתלהבות את א', כאשר הוא רוצה לבוא כעת, סובל את ב' בידידות בחדרי, מושך חזרה את כל דבריי לג' במשיכות ארוכות לתוכי, למרות הצער והמאמץ.

אבל אפילו כשזה מתנהל כך, עם כל שגיאה, שאי אפשר למונעה, הכל, הקל והקשה, נתקע, ואני אנוס להסתובב במעגלים.

לכן נותרת העצה הטובה ביותר, לקבל הכל, כאילו נעצרה מסה כבדה, ואם חשים שאתה עצמך נהדף, לא להתפתות לשום צעד בלתי נחוץ, להתבונן בזולת במבט חייתי, לא לחוש שום חרטה, בקצרה, לדכא במו ידך את כל מה שנותר עדיין מהחיים כרוח רפאים, כלומר, להרבות עוד יותר את שלוות הקבר האחרונה ולא להניח עוד לדבר מלבדה להתקיים.    

תנועה אופיינית למצב שכזה היא הסעתה של הזרת על פני גבת-העין.

סוף

שני הקטעים שתירגמתי כאן לקוחים מתוך אסופת הטקסטים "התבוננות" Betrachtung, שקפקא פירסם בשנת 1913 בהוצאת Rowohlt: הפירסום הראשון של יצירתו כספר. כתבי היד המקוריים של שני הקטעים המובאים כאן נמצאו ביומנו של קפקא, בתאריכים 5 בינואר 1912 ו-5 בפברואר 1912 בהתאמה, וקל לראות שיש ביניהם קשר רעיוני: שניהם עוסקים בקושי להחליט ולבצע, בשניהם ההחלטה דורשת מעבר ממצב של מנוחה למצב של תנועה ופעולה, ובשניהם התנועה מוצגת כמאמץ גדול, כמעט בלתי אפשרי, שכוחות מסתוריים פועלים לעצור, והכוחות האלה הם כוחות ממיתים, שכן הישארות ללא תנועה פירושה מות. לפיכך ההחלטה וביצועה מספקות תחושת שיחרור עצומה. המאבק לקום ולנוע מוצג כמטפורה לקרב בין חיים ומות, והוא מתואר בדרמטיות, אבל המשפט האחרון בכל קטע מנפץ את הדרמה בסיום אירוני שמגחיך את הקטע כולו, כאשר המאבק לצאת מן הבית בליל סערה בקטע הראשון מתברר לא כעזיבה נסערת של הבית והמשפחה, אלא בסך הכל כמימוש חשק פתאומי לבקר חבר, והמאבק הדרמטי לקום ולפעול כדי שלא למות בקטע השני, מסתיים בפשרה של תנועת אצבע קלה המחליקה על גבת-העין, תנועה שהיא כמעט בלתי רצונית. קשה לדעת איך להתייחס ליצירה הזו, שבפתק לברוד ביקש קפקא שלא להדפיסה מחדש, ולא כלל אותה בין היצירות שייחס להן ערך. האם אלה בדיחות מתחכמות? או שלמרות האירוניה, ביטא בהן קפקא את הקושי האמיתי שהיה לו להחליט החלטות, להניע את עצמו לקום ולעשות מעשה? האם כמו בכל בדיחה, חושפים גם הקטעים האירוניים האלה מצוקה נפשית ומאבק פנימי רבי-עוצמה, שאינם מבדחים כלל? יחליט הקורא בעצמו. 

ספר תרגומי קפקא שלי