הניחו ליצחק רבין

קשה לי מאד לראות את מודעות הקרן החדשה לישראל עם תמונתו של יצחק רבין והכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו", קשה וגם מקומם, גם בגלל הכאב על הרצח שלא פג מעולם, גם בגלל הכאב והזעם על השימוש שעושים המתנחלים ברצח כדי להטיל אימה על השמאל ועל כל מנהיג שירצה להחזיר שטחים ולפרק התנחלויות, שעל כך אני כותבת מאז הרצח, והדברים רק מחמירים והולכים, אבל יותר מכל בגלל הפגיעה בכבוד המת, ביזיון זכרו וסילוף דמותו. רבין, שלא תמיד הסכמתי איתו, ולא פעם הזדעזעתי מדבריו הבוטים, כמו "הלואי שעזה תטבע בים", ועם זאת מאד חיבבתי והערכתי אותו ותמכתי בדרכו, היה איש המימסד, איש צבא במשך עשרות שנים, קצין וג'נטלמן, אבל קודם כל קצין, הוא מאד לא אהב את אירגון "בצלם", הוא זה שטבע את הביטוי, שאני מסכימה עם זהבה גלאון שהיה ביטוי אומלל, "בלי בג"צ ובלי בצלם", שביטא את יחסו האמביולנטי לדמוקרטיה הישראלית ולזכויות האדם, למרות שבפועל הוא כיבד את רוח הדמוקרטיה יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה לנו, וגם נפגע מכך יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה לנו. רבין לא ראה בבג"צ או באירגון "בצלם" בוגדים, ולא קרא לעלות עליהם עם בולדוזר, כמו ח"כים מסוימים מהימין, אבל הוא מאד לא אהב את הביקורת שמתחו על השימוש של צה"ל באמצעים שהוא ראה כחיוניים לשמירה על ביטחון המדינה. ואני מרשה לעצמי לנחש שרבין היה מתעב את אנשי "שוברים שתיקה", משתי סיבות: ראשית מאותה סיבה שתיעב את "בצלם", הביקורת על צה"ל ומדינת ישראל שנתפסה בעיניו כיפיפות נפש מנותקת מהמציאות, ושנית בגלל הפטור מאחריות אישית שמעניק האירגון לחיילים, כאילו המדינה לבדה אשמה בהתנהגויות מחפירות שלהם, גם אם פעלו בניגוד לפקודות ועל דעת עצמם, כאילו היו רובוטים ולא בני אדם בעלי תודעה ואחריות למעשיהם. כל גישתו של רבין לחיים היתה גישה של לקיחת אחריות אישית, ובלקיחת אחריות שלו עצמו ושל כל אדם למעשיו הוא ראה ערך עליון, ולפיכך הרציונל שבבסיס פעילותם של "שוברי שתיקה", שרואים את החייל הבודד כפטור מאחריות אישית ואפילו כקורבן, היה דוחה אותו מכל וכל. מתוך גישתו האחראית והממלכתית, שהעדיפה את מה שראה כאינטרס הכלל, הוא התנגד בכל לבו למתנחלים ולקריאת התגר שלהם על המדינה ועל חוקיה, קריאת תגר שהובילה את חבריהם מהפרת חוק לפשיעה, ממניחי המטענים של המחתרת היהודית ועד לרוצחי אנשים בשנתם מדומא. רבין חשב שאזרחים צריכים להיות נאמנים למדינה ולחוקיה, לפעול בדרך ממלכתית ולהכפיף את טובתם האישית לטובת הכלל. כך נהג בעצמו כל חייו וכך ציפה מאחרים לנהוג. הוא האמין בכל לבו בציונות, וכינה את היורדים "נפולת של נמושות". לא קשה לנחש מה היה חש כלפי היורדים לברלין, וכלפי אנשי השמאל המתמוגגים מהם, מצהירים הצהרות אהבה לגרמניה ורושפים שנאה כלפי מדינת ישראל ותושביה. כל הוויתו של יצחק רבין היתה מנוגדת לאופיו ולהשקפת עולמו של השמאל הרדיקלי בישראל, שאיננו מודע מספיק לסתירה שבין עידוד למחויבות אידיאולוגית לבין טיפוח אינדיווידואליזם וזילזול עמוק ואפילו דחייה של הסולידריות הלאומית. יצחק רבין היה בכל לבו בצדה של הסולידריות הלאומית, ובכך היה ניגוד עמוק ויסודי בין אישיותו והשקפת עולמו לבין השמאל הרדיקלי בישראל, שמתקשה להחליט האם הוא מעדיף מחויבות אידיאולוגית, שבהכרח מחייבת ויתורים אישיים, או סוגד לנהנתנות ולחתירה לאושר אישי ולהגירה מהארץ. יצחק רבין שהקדיש את חייו למדינת ישראל ולעם ישראל, ובמיוחד כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכאדריכל הניצחון הגדול, היה מקובל ואהוב על מגזרים רחבים בציבור הישראלי, ונבחר לכהן כראש ממשלה בשל היותו כזה – אהוב ומוערך בציבור הישראלי, בשל הישגיו ובשל כנותו ויושרו שנגעו ללב תומכיו ויריביו כאחת.

מכל הסיבות האלו השימוש בדמותו של יצחק רבין, ובמיוחד ברצח רבין, כדי להילחם בהסתה של אירגון "יש תרצו", שיש חשד שהיא חוצה את הרף הפלילי של הסתה והתרת דם, איננו ראוי ומקומם, והוא מקומם שבעתיים מפני שהוא משרת את סילוף דמותו של יצחק רבין כפי שהיא מסולפת מאז מותו בחוגי ימין מסוימים, שמתקשים להשלים עם אחריות הימין לרצח. מצד אחד מתארים אנשי הימין את רבין כמי שאחראי לירי על אלטלנה, ומצד שני מתארים אותו כמי שכלל לא ייצג את הציבור הישראלי ולא היה רשאי לפעול בשמו, ואפילו כבוגד שחל עליו דין מוסר, כפי שעשתה לאחרונה למשל דניאלה וייס בראיון למואב ורדי בערוץ 10. ישנם בין תומכי רבין החילוניים אנשים שמתלהבים מהשוואה בין רבין לבין גדליה בן-אחיקם, ואינם מודעים לנבזות ולסילוף שבהשוואת מנהיגם הנבחר של רוב מתושבי ישראל, לנציב של כובש זר כגדליה בן-אחיקם. אבל רבין מעולם לא היה בשמאל הרדיקלי, כפי שהן השמאל הרדיקלי והן המתנחלים שמחים לתאר אותו בדיעבד, ואנשי השמאל הרדיקלי מעולם לא אהבו אותו בחייו, וכינו אותו תמיד שיכור ובכינויים בלתי מחמיאים אחרים. זאת היתה זכותם, כמובן, אבל משום כך אין להם לדעתי שום זכות לעשות שימוש בדמותו שהם ביזו בחייו, כדי לנכס אותה לעצמם אחרי מותו, ובכך לזהות את עצמם עם המחיר ששילם רבין על אומץ לבו לחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים, מחיר ששילם דוקא מפני שהיה ממלכתי ומקובל ורחוק מאד מהשמאל הרדיקלי. על פי השקפת עולמי אחת מזכויות האדם היא להיזכר כפי שבאמת היה בחייו, גם לאחר מותו, וסילוף דמותו של המת היא ביזיון המת, ואני מקוה שהקרן החדשה לישראל תפסיק לפרסם את המודעות האלה. בהסתה החמורה של אירגון "אם תרצו" יש להילחם על ידי פנייה למשטרה ולבתי המשפט, וליצחק רבין, שהקריב את חייו בלב שלם למען מדינת ישראל שאהב בכל לבו ומאודו, יש לאפשר לנוח על משכבו בשלום.