הספר הזה תפס אותי בגרון מהעמוד הראשון, למרות שהעמוד הראשון עדיין
תמים, הוא מתאר את המיפגש הראשון בין איזולדה המכונה איזה לישעיהו המכונה שעייק,
את אהבתם ממבט ראשון, למרות שקודם לכן חשבה איזולדה שהיא מאוהבת בחבר הילדות יורק
שוורצוולד, שממנו שאלה זוג נעליים, כי ביתה נהרס בהפצצה. בעצם אפשר כבר מהשורות
הראשונות לדעת שזה סיפור ממלחמת-העולם השנייה, כי מאז לא היתה בפולין שום מלחמה.
איזה אושר לחיות במדינה שאין בה מלחמות. ומצד שני מלחמת-העולם השנייה לגמרי הספיקה
למאה השנים הבאות או יותר. איזולדה היא צעירה יהודיה בפולין במלחמת העולם השנייה, והיא
מתאהבת בשעייק, והם מתחתנים. היא לובשת שמלה מבד תכלת לילך שאמה קנתה כדי לתפור
שמלה ליום ההולדת של אחיה, שמת מדלקת-ריאות בטרם מלאו לו שנתיים. אחר כך נלמד
שכנראה לא היו לה עוד אחים, שהיתה בת יחידה מפונקת של הורים משכילים, ולמדה לדבר
גרמנית, רוסית, צרפתית, אפילו קצת אנגלית. זה יעזור לה מאד לשרוד במלחמה. יורק
שוורצוולד גם סידר לה עבודה בטיפול בחולים. העבודה הזו עוד תציל את חייה כמה
פעמים. אבל מה שהכי מציל את איזולדה זה שלעולם איננה פסיבית: תמיד תמיד היא יוזמת,
מנסה כל הזמן למצוא דרך להימלט מהגורל המר הצפוי לצעירה יהודיה בפולין הכבושה בידי
הנאצים, ולשם כך היא נוטלת סיכונים שלא ייאמנו. קשה לומר אם איזולדה שורדת את
המלחמה על כל תהפוכותיה בזכות היוזמה והאומץ או בזכות ההשגחה העליונה או בזכות
מזלה הטוב. אולי כל השלושה נכונים.
איזולדה משחדת את השומר ויוצאת מן הגטו, איזולדה צובעת את שערה השחור
כעורב לבלונד אפרפר, משנה את הקול, לומדת לדבר כמו פולניה, להתנהג כמו פולניה,
עכשיו קוראים לה מריה פבליצקי, אבל כל הזמן מישהו מזהה שהיא יהודיה. שוטר פולני מאלץ
אותה לשכב איתו והיא מאושרת, כי היתה בטוחה שיסגיר אותה לגרמנים והוא מניח לה ללכת.
אומר לה שיש לה מזל שפגשה אדם הגון.
אבל היא עושה גם טעויות. הולכת להיפרד מחברתה בשה שבעזרת דרכונים מן
השוק השחור מאמינה שתצליח לנסוע להונדורס. אצל בשה הכירה את שעייק. בעצם בשה חפצה
בו ראשונה. אבל הוא התאהב ממבט ראשון באיזולדה היפה. בשה סורגת סוודר משאריות צמר.
היא לא תזכה ללבוש את הסוודר הזה ולא תראה את הונדורס. איזולדה עוד תפגוש יום אחד
את הסוודר. בינתים היא נזרקת לכלא כפולניה ומשתחררת, אבל למאסרה תוצאות הרות-גורל
לקרוביה: בעלת הבית שהחביאה את הורי בעלה ואחותו נבהלה ממאסרה וזרקה אותם לרחוב.
אמו של בעלה נתפסה והוצאה להורג. הוא לא יסלח לה על כך, למרות שבעצמו לא מנע מאביה
ללכת אל מותו. היא איננה מאשימה את בעלה בדבר. בעלה מאשים אותה בכל. כך זה יהיה גם
אחרי המלחמה. במהרה גם בעלה נתפס ונשלח לאושוויץ. היא נשבעת להציל אותו.
איזולדה כבר איננה מנסה להציל את עצמה אלא את בעלה בלבד. הדברים שהיא
עושה לשם כך מדהימים בתעוזתם. כשנודע לה שבעלה במאוטהאוזן היא נוסעת לוינה כדי
להגיע אליו ונתפסת, ונשלחת לאושוויץ. היא מנסה להימלט מחלון הרכבת, אבל יהודי אחד
אוחז ברגלה בכוח, מפחד שייפגעו בגללה, מסרב להבין שגורלם ממילא נגזר. היא תינצל
מאושוויץ. היהודי שמשך ברגלה ומנע ממנה לקפוץ מן הרכבת יומת מיד. האם זה מין צדק
מוזר? היא תיחלץ ותימלט שוב ושוב וגם תיתפס שוב ושוב. אבל בפעם האחרונה שתישלח
לאושוויץ אל מות ודאי, יתברר שאושוויץ נפלה בידי הרוסים. הרכבת תחזור חזרה. היא
חושבת שאלהים הציל אותה הפעם מכיוון שהשיגה זוג נעליים לאסירה נטולת נעליים. הצילה
את חיי חברתה וחייה שלה ניצלו בתמורה. היא איננה חדלה להאמין באלהים שחוזר ומציל
אותה. אחרי המלחמה היא תנסה ללמד את בנותיה ונכדיה מה לעשות כדי לשרוד: לצבוע
לבלונד, אבל לא בלונד מוגזם, שייראה טבעי, לשנות את הקול, לא לדבר כמו יהודיה, לא
להתנהג כמו יהודיה, וגם לעשות הסכם עם אלהים, אלהים שלנו, לא זה של הנוצרים שרע
אלינו. באלהים שלנו היא עדיין מאמינה. הרי היא ניצלה, וגם בעלה ניצל. אבל זה לא היה
כמו בסרט, כפי שדימיינה. הפגישה ביניהם לא היתה מאושרת, חייהם אחרי המלחמה לא היו
מאושרים. הם ניצלו מן המלחמה, אבל אהבתם לא ניצלה. והיא רצתה רק לחיות ואפילו למות
בשבילו. רק בשבילו. כל ימיה הוא היה אהבתה היחידה. היא לא האשימה אותו בדבר, לא
כעסה על בעלה, לא על אלהים, אפילו על הגרמנים והפולנים לא כעסה. לנקמות וגם לתודות
לא היה לה כוח. אבל כעסה על עצמה. חזרה והאשימה את עצמה.
את הסיפור שסיפרה חנה קראל, איזולדה לא אהבה. הסיפור שלה היה צריך
להיות סרט הוליוודי. היא רצתה שאליזבת טיילור תשחק את דמותה. היא רצתה סרט רומנטי,
כמו הסרטים שצפתה בהם לפני המלחמה. בסיפור שכתבה חנה קראל אין סרט ואין סוף של סרט,
יש רק מציאות. יש חיים כמו שחיים. יש הצלה. אין נחמה.
והגרון נחנק, והלב מתכווץ ומתכווץ.
חנה קראל / שוב מלך לב אדום, הוצאת עם עובד, מירי פז תירגמה מפולנית