אות מאיראן

אינני יודעת אם מישהו מסוגל לצפות  בתערוכת "אות מאיראן" במוזיאון האיסלם בירושלים מבלי לחשוב כל הזמן על ההקשר של המהפכה החומיינית ועל משטר הפחד שבו חיים האיראנים. אפילו שם התערוכה עורר את רוגזו של ידידי המזרחן, שאמר לי בכעס: "מה זה השם הזה אות מאיראן? אין שום אות מאיראן, אנחנו רק משלים את עצמנו". ואני אמרתי לו שלא יתרגז כי בטח זו תערוכה של ערבסקות ולא צריך להתרגז מזה, כי צריך להבין את המונח "אות" כפשוטו, אות של הא"ב הערבי. אבל האמת ששום דבר בתערוכת "אות מאיראן" איננו כפשוטו, אבל אני לא הרגשתי שום כעס, רק צער גדול על האמנים שצריכים לדבר בחידות כדי לבטא את נפשם, והאמנות המוסלמית העתיקה של ציור האות הערבית היפה איננה בשבילם עוד אמצעי ביטוי אלא כסות למה שאינם יכולים פשוט לצייר. למשל אשה. אשה מופיעה באחת הכרזות בסמל המקובל לנקבה, עיגול שצמוד אליו צלב ולידו הכתובת הלטינית "אסטרוגן". בכרזה אחרת אותיות ערביות ארוכות שוליים בגוונים כחולים מרקדות כשמלת אשה, במקום ראשה חפץ כלשהו. ואולי זו בכלל ציפור ורק אני בעיני תעתועי ראיתי אשה. בכרזה אחרת מופיע צילום ראש אשה שאותיות ערביות צפופות מכסות אותו כשיריון, ובכרזה נועזת שעוצבה כנראה מחוץ לאיראן מופיעה אשה שפניה מכוסים אותיות אבל רגליה דוקא חשופות מן הברכיים ומטה, וצפורני רגליה היחפות צבועות. באיראן הוכו נשים מכות רצח על מריחת שפתונים ולכה צבעונית. הכרזות יפהפיות אבל היופי הזה מעורר בי עצב עמוק.

וגם פני גבר כמעט ואינם נראים. ערבסקות שחורות על רקע שנהבי יוצרות גלימה שמתוכה מתבלטות כפות ידיים מנגנות בחליל שמסמלות את דמותו של המשורר הפרסי האיקוני מימי הביניים ג'לאל א-דין רומי. הבגדים מייצגים את הגוף האנושי, וגם הם מרומזים בערבסקות, במיעוט גוונים, ברמז. כמה כרזות של דור המעצבים הקודם מתקופת השח חוגגות את צבעי הקשת. בכרזות משלטון האייטולות הצבעים מועטים. מעט צבע פורץ בדמויות של חיות, אבל גם דמויות החיות מטושטשות משהו, צרופות מאותיות ומסתתרות מאחוריהן, כאילו אין להתבונן בחיים אלא דרך וילון: השתקפויות, בבואות, דימויים מחליפים את דמות היצור החי. רק האותיות מרשות לעצמן להתפרע, שהרי הקליגרפיה הערבית היא אמנות איסלמית עתיקה ואי אפשר לאסור עליה, אולי אפילו מטפחים אותה כאמנות שמרנית מועדפת, ורק האותיות רשאיות לגעת זו בזו, לשלוח ידיים ורגליים, להשתולל ולצאת במחול. האמן מציץ אלינו מאחוריהן, זהיר זהיר כבתולה חסודה המציצה באהובה מבעד לוילון. בכרזה הנקראת "חתול ישן בתוכי" דמויות החתולים מזכירות יותר עכברים מוזרים, כאילו יצאו מאיורי אליס בארץ הפלאות.

בכרזה שמושכת את לבי ניצבות האותיות הערביות כנגד אותיות גותיות כאילו יצאו למלחמה אלו באלו: אם את תנצחי אצא מֵחַיַּיִךְ, אבל אם אנצח אני, נתאהב מחדש מתחת להר... אינני מצליחה לקרוא את השם. זה מתרחש בברלין, הצייר הפרסי התאהב בנערה גרמניה, אני חושבת, אהבה קשה בין תרבויות רחוקות. יש משהו מאד תוקפני בכרזה, אבל היא צוירה מן הסתם בברלין, לא באיראן. ובכל זאת, נדמה שגם כרזות הגולים מאיראן מדברות עם איראן, מדברות על איראן. כמעט ארבעים שנה תחת משטר הדיכוי. מציירי הכרזות כבר נולדו ברובם תחת שלטון חומייני, לא הכירו משטר אחר. גם בימי השח לא היתה איראן חופשית, אבל תחת שלטון האייטולות קפא הזמן. אפשר להתפעל, בוודאי יש טעם להתפעל, מן הנפש האנושית שמוצאת לה דרך ביטוי בכל מצב ובכל תנאי, מן התשוקה לחיים וליופי ולביטוי עצמי ולאהבה שרוחשת בכרזות האלה, באותיות הערביות הממלאות אותן ובאלה שמותירות בהן רווח גדול לדימיונו של הצופה, אבל הנפשות האלה רוקדות את ריקודן בכלא, מנופפות לנו נמרצות דרך אשנבי הכלא, מפריחות אלינו יוני  דואר מבעד לסורגי הכלא. אולי אכן אינני אלא משלה את עצמי, אבל אני ראיתי אותות מאיראן, ובעיקר רציתי לבכות.