ארטו פאסילינה / שנת הארנב

היום לגמרי התנתקתי מהמציאות. ממילא המציאות לא משהו. בבוקר דוקא היו לי כוונות מועילות, להעיף מהבית את כל הזבל שהצטבר, כולל בערך עשרים בקבוקי פלסטיק ריקים של סודה, ולנקות את הבית במרץ. אבל אחרי שזרקתי את הזבל קרסתי. ברומאנים הצפוניים שאני אוהבת לקרוא הבקבוקים הריקים הם תמיד של וודקה או ויסקי או יי"ש, ואנשים משתכרים ואין להם מושג מה הם עושים מתוך שיכרות והם מתעוררים עם כאב-ראש ובלי זיכרון. אצלנו שותים סודה קרה ושום דבר לא מעמעם לא את המציאות ולא את החום. נשכבתי על הפוטון הישן מול המאוורר והתחלתי לקרוא את "שנת הארנב" של הסופר הפיני ארטו פאסילינה, שמצאתי בדוכן של עם עובד בשבוע הספר, ספר מרענן כמו סודה קרה מאד, שהתפרסם במקור כבר לפני ארבעים שנה, כשעוד היתה ברית המועצות – זה פרט חשוב בספר. הגיבור של הספר הוא וָטָנֶן שכמו פאסילינה עצמו מעדיף את לאפלנד, ארץ הולדתו, על פני פינלנד הדרומית, אבל לא ברור אם הוא באמת לאפי, או רק מעדיף את לאפלנד, שהיא ארץ שלג ויערות מיושבת בדלילות שנעים בה במזחלות ואוכלים איילים, כמו בסיפורים, אבל לא בדיוק, כי היום יש צרכניות ניידות שמגיעות לכל מקום, אבל הלאפים עדיין מתענגים על יי"ש תוצרת בית ונתחי אייל מטוגן, כזה שצדים לבד ברובה שמחזיקים בבית תלוי על הקיר. זה בהחלט ספר שמעריך גבר שיודע להשתמש בידיים לחבוש רגל שבורה של ארנב או להרוג דוב בירייה אחת – לאפלנד מצטיירת כמקום מאד גברי ומאד אלים, אבל משחרר בדרכו, במיוחד עבור וטנן שבורח ללאפלנד מחייו העגומים בהלסינקי ככתב עיתון משועמם ששונא את אשתו שבגדה בו. היחס לנשים בספר הזה לא משהו, אבל לא צריך לקחת את זה, או כל דבר אחר בספר, מדי ברצינות. זאת אומרת, זה לא שוטנן מתכנן בריחה ומבצע אותה, הוא פשוט יורד מהמכונית של עמיתו המעצבן שפגע בארנב כדי לחפש את הארנב ולנסות להציל אותו, ולחבר נמאס והוא נוסע, ווטנן נרדם באיזה אסם בכפר הסמוך וזה מוצא חן בעיניו, נעים לו להיות רחוק מהעבודה שהוא שונא ומהאשה שהוא שונא, אז הוא נשאר בכפר עם הארנב שלו, ואז הוא נוסע לעיירה הסמוכה כשהוא רק חושב לא לחזור להלסינקי, ואיכשהו קורים כל מיני דברים שגורמים לו באמת לברוח. אבל זה לא שוטנן מתכנן משהו עד הסוף, הוא פשוט זורם עם האירועים, כל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו בשקט, אבל איכשהו הוא כל הזמן מסתבך, עם אנשים ועם חיות ועם הבירוקרטיה בפינלנד שמצטיירת כארץ מאד בירוקרטית ומאד לא ידידותית לאנשים שרק רוצים לישון על שפת פלג עם הארנב שלהם ושיעזבו אותם בשקט. (אם תסתכלו במפה על פינלנד תראו שהיא די דומה לארנב עם אוזן אחת קצת מקופלת). כמו הבחורים הטובים שנגררים לפשע קטן ועוד פשע קטן ואט אט הופכים לפושעים גדולים, גם וטנן הופך יותר ויותר אלים ונדחף למעשים קיצוניים יותר ויותר, בניסיונו למצוא לו שלוות נפש וחופש. הוא נקלע לסיטואציות מטורפות יותר ויותר ומרוב רצון לחיות בטבע ולא להסתבך עם איש הוא מסתבך עם כולם ובמיוחד עם הטבע עצמו, ובסופו של דבר הוא מגיע לכלא על סדרת עבירות שאין משונות מהן. זה ספר מצחיק מאד, והקוראים אנוסים להתאהב בארנב של וטנן שהופך לחיית המחמד הצמודה שלו, אבל זו קודם כל סאטירה חברתית ופוליטית עוקצנית על פינלנד, שמגיעה לשיאה כאשר הסופר מעמת את היחס לוטנן בברית-המועצות שאליה הוא פולש בטעות כאשר הוא רודף אחרי דוב שפגע בו עם היחס כלפיו בפינלנד, ומתברר שפינלנד המערבית והדמוקרטית לכאורה איננה שונה בהרבה מברית-המועצות אם לא גרועה ממנה: גם בפינלנד עוקבות הרשויות אחר כל תנועותיו ומעשיו של וטנן, שגם ביערות המושלגים של לאפלנד הוא נתון לפיקוחם המתמיד של השלטונות, שבכל מקום חייבים לבקש מהם רישיון לדיג, רישיון לציד, רישיון להחזקת חיית בר וכיו"ב ואפילו החיים האישיים אינם חומקים מעינם הבוחנת והשופטת, וגם בפינלנד מושל שליט יחיד רב סמכויות וכוח – מאז 1956 ועד 1982 כיהן בפינלנד אורהו קקונן כנשיא, ופאסילינה מוצא בספר דרך מקורית במיוחד להגחיך את שלטונו הארוך והאוטוריטרי למדי של קקונן, כאשר דמות שלכאורה דעתה נתבלעה עליה מתעקשת שבשנה מסוימת הוחלף קקונן בכפיל צעיר ומשכיל ממנו, שיוכל להמשיך לשלוט עד סוף האלף. אם תחושותיהם של הפינים תחת שלטונו האינסופי של קקונן בספרו של פאסילינה שהתפרסם בשנת 1975 נשמעות לכם מוכרות, בוודאי גם דעתכם התבלעה עליכם מרוב החום, שהרי אין להניח שהשתכרתם עד אובדן חושים כפי שנוהג וטנן לעשות ומצאתם קוי דימיון בין ארץ השלג והיערות לארץ הקוצים והשרב. אצלנו חם מאד ושותים רק סודה קרה, אין שלג ואין איילים, והמציאות חדה וחותכת עד שיגעון.

ארטו פאסילינה, שנת הארנב, הוצאת עם עובד, תרגם מפינית רמי סערי