התרגום מוקדש
לבתי שרון, ליום הולדתה
היינריך היינה / התה
הסיפור שברצוני לספר כעת, התרחש במרחצאות לוּקָה [באיטליה].
אל תפחד, קורא גרמני, אין בזה שום פוליטיקה, אלא רק פילוסופיה, או
ליתר דיוק לקח פילוסופי, כפי שאתה מחבב. האמת היא שזה מאד פוליטי מצדך, כשאינך
רוצה לשמוע דבר על פוליטיקה, הרי אתה מסוגל לשמוע רק את מה שאיננו נעים או מדכא. בצדק
חבריי כעסו עלי שבשנים האחרונות התעסקתי כמעט רק בפוליטיקה, ואפילו הוצאתי לאור
ספרים פוליטיים. "אמנם איננו קוראים אותך", הם אמרו, "אבל מפחיד
אותנו שמשהו כזה נדפס בגרמניה, בארץ הפילוסופיה והשירה. אם אינך חפץ לחלום עמנו,
לפחות אל תעיר אותנו משנתנו המתוקה. הנח לפוליטיקה, אל תכלה בה את זמנך היקר, אל תזנח
את כשרונך הנאה לשירי אהבה, טרגדיות, נובלות, ושלב בהן את ההשקפות האמנותיות שלך,
או איזה לקח פילוסופי טוב."
הידד! הייתי רוצה להשתרע בשלוה, כמו היתר, על מיטת חלומות, ולספר את
סיפורי. הלקח הפילוסופי שכלול בו מתגלם במשפט, שלעתים ביכולתנו להפוך מגוחכים,
מבלי שאנו עצמנו אשמים בכך ולו במעט. בעצם הייתי צריך לומר את המשפט הזה בגוף
ראשון יחיד – אכן כן, אני רוצה בכך, קורא יקר, אבל אני מבקש ממך, שלא תפרוץ בצחוק,
שאינני אשם בו. כי האם זו אשמתי שיש לי טעם טוב, ושתֵּה טעים טעים לי? ואני אדם
אסיר תודה, וכשביליתי במרחצאות לוקה, שיבחתי את בעל הבית, שהגיש לי שם תה כל כך
טעים, שמעולם עוד לא שתיתי כמותו. שיר תהילה זה זימרתי חזור ושוב גם בפני הליידי
ווּלֶן, שהתגוררה עמי באותו מלון, וגברת זו כל כך התפלאה על כך, כי היא, כפי
שהלינה בפני, למרות כל בקשותיה מבעל הבית שלנו, לא הצליחה לקבל שום תה טעים,
ולפיכך נדרשה להזמין את התה שלה במשלוח מליוורנו: "זה תה שמיימי!" היא
הוסיפה וחייכה חיוך אלוהי. "גבירתי", עניתי לה, "אני מתערב ששלי
עוד הרבה יותר טעים". כעת הזמנתי לתה את הגברות שנכחו במקרה, והן הבטיחו
למחרת בשעה שש להגיע לאותה גבעה עליזה, שעליה אפשר לשבת יחדיו כה בנעימים ולהתבונן
מטה לעמק.
השעה הגיעה, השולחן נערך, לחמניות חמאה נפרסו, הגברות פיטפטו בעונג –
אך שום תה לא הגיע. הגיעה השעה שש, הגיעה השעה שש וחצי, צללי הערב הסתלסלו כנחשים
שחורים למרגלות ההר, היערות הדיפו יותר ויותר ניחוחות געגועים, הציפורים צייצו
יותר ויותר בדחיפות – אך שום תה לא הגיע. קרני השמש האירו עוד רק את פסגות ההרים,
והסבתי את תשומת לב הגברות לכך, שהשמש מתמהמהת להיפרד ונוטשת רק באי רצון גלוי את
חֶבְרָתָן, הקורנות כמותה. יפה דיברתי, אבל התה לא הגיע. לבסוף לבסוף, עם פרצוף
גונח, הגיע בעל הבית ושאל, האם לא נרצה במקום תה להתענג על סוֹרְבֶּה? "תה!
תה!" קראנו כולנו כאיש אחד, "ובדיוק אותו תה", הוספתי, "שאני
שותה בכל יום." "אותו תה, אדוני? זה בלתי אפשרי!" - "מדוע בלתי אפשרי?" קראתי נרגז.
יותר ויותר נבוך בעל הבית שלי, הוא גימגם, הוא היסס, רק לאחר סירוב ממושך הוא הודה
– והחידה האיומה נפתרה.
בעל הבית שלי היה בקי באמנות הידועה, למלא שוב את קנקן התה, שממנו כבר
שתו, במים חמים משובחים, והתה, שכה ערב לחכי וכה התפארתי בו, היה לא אחר מאשר אותה
חליטה מאותו תה, ששכנתי למלון, הליידי וולן, הזמינה מליוורנו.
ההרים סביב מרחצאות לוקה מהדהדים נפלא, והם יודעים להחזיר שוב ושוב
צחוק רם של גברות.
סוף
לפעמים אני מצטערת שכללי התרגום המקובלים כבר אינם מאפשרים לעברת
שמות. הייתי רוצה לכנות את Lady Woolen "גברת צמרירית" במקום
בשמה המקורי, ואני מדמיינת אותה עוטה סוודר אנגלי מכופתר היטב בקיץ האיטלקי, אולי
גם צעיף תואם. היינה בסיפורו איננו לועג רק לעצמו ולאיטלקים, אלא גם לגברת האנגליה
– כמובן אנגליה, שמתעקשת בארץ הקפה והגלידה להזמין דוקא תה שמייבאים עבורה במיוחד,
במקום לנהוג ברומא כרומאית.