אסון קריסת החניון

מאז שקרס החניון ברמת-החייל על פועליו, אינני מצליחה לחשוב על משהו אחר, חוץ מהפועלים שמוטלים מתחת לערימות הבטון והעפר. ביום שבו קרה האסון צפיתי ללא הרף בניסיונות ההצלה, וראיתי שעוד הצליחו להציל ניצולים חיים, אבל מאז מצאו רק שלושה הרוגים, ועדיין ישנם בוודאות מתחת להריסות שלושה אנשים, שכולם מקווים שעוד יקרה להם נס. בדרך כלל אני לא שומעת הרבה חדשות בשעות הבוקר, אבל מאז האסון אני שומעת חדשות כל הזמן, ומחכה לאיזה דיווח דרמטי על אדם שנכלא בחלל אוויר והוצא חי מבין ההריסות, אבל אני מבינה שכבר אין כמעט סיכוי שזה יקרה והזמן שחולף נראה לי בלתי נסבל. אני חושבת מה עובר על המשפחות של האנשים הלכודים, אבל בייחוד אני חושבת על האנשים שנלכדו מתחת לבטון ולעפר ואולי מתו מיד אבל אולי גססו במשך שעות. לכל אחד יש צורת מות שהוא מפחד ממנה במיוחד, וזאת צורת המות שהכי מפחידה אותי, והמחשבה עליה נראית לי מוחשית עד כדי תחושת חנק. נדמה לי שרק ביום הראשון דיברו על האסון הרבה, ומאז מדברים פחות ופחות, ובראש אתרי התקשורת ישנן ידיעות אחרות, על פרשיות שחיתות שונות ומשונות שבוודאי הן חשובות, אבל כרגע הן לא מצליחות לעניין אותי בכלל, כל עוד אני יודעת שיש אנשים מתחת להריסות החניון, ואני מבינה בין השורות שכנראה לא צפו מראש את גודל הקושי לפנות את הכמויות האדירות של העפר וההריסות, וקולות הלכודים שנשמעו בתחילה ועוררו במחלצים כל כך הרבה תקוה נדמו, ואולי הם חשים כישלון, למרות שהם אינם אשמים בכך שקשה כל כך לפנות את הבטון והעפר, ודרכם אל הלכודים שהיו כנראה בתחתית החניון מתארכת ומתארכת, וכמה זה מייאש לדעת שיש אנשים מתחת ואתה פשוט לא מצליח להגיע אליהם בזמן. בכל פעם שיש רעידת אדמה, כמו באיטליה רק לאחרונה, אנשים מדברים על תחושת האפסות שלהם מול כוחות הטבע, אבל גם עם הטיפשות האנושית שמפילה עלינו אסונות לא קל להתמודד, והיה מרגיז לשמוע את נציג החברה אומר שזה כשל הנדסי ולא בטיחותי, כאילו כשל שגורם לקריסת בניין על יושביו איננו כשל בטיחותי בכל מקרה, כאילו כל הבעיה היא במיתוג, והיום כשקורה אסון מנסים קודם כל לתאר אותו במלים שיישמעו פחות הרות-אסון, מלים מגמדות ככל האפשר, שמקוות שהזמן יעשה את שלו, שלאנשים יימאס לצפות בדחפורים שחופרים ומוציאים מגל ההריסות ערימות עפר וגושי בטון שמתוכם מזדקרים מוטות ברזל עקומים שהופכים את השם חניון הברזל לבדיחה גרועה במיוחד, ובעצם הכל נראה כאילו חופרים בקבר, כאילו מפרקים מצבות ועפר שמכסים על גויות וזאת למרבה הצער כנראה האמת, וכל מה שמצפים למצוא הוא גויות של אנשים שהלכו לעבוד ולהרויח את פת לחמם ונקברו חיים, ואולי חבל שאי אפשר כמו בים להשאיר את הגויות בקרקעית ולהשאיר במקום רק גל של הריסות שיעמוד כמו מצבה ועליו יתקעו שלט: פה נקבר חניון שקרס ותחתיו נקברו פועלים שיצאו להרוויח את פת יומם והותירו אלמנות ויתומים, לפחות לא היו דורשים מהאלמנה של אולג יעקובוב המת ארבעים אלף שקל כדי לקבור אותו באדמה אחרת. האם זה המחיר שחברה קדישא דורשת כיום ממשפחות נפטרים? ארבעים אלף שקל לחלקת קבר? באמת אנשים משלמים סכומים כאלה? או שמישהו חשב שיש הזדמנות נפלאה לעשוק אלמנה ברגע שעולמה חרב עליה? לפחות לבן הגדול שלה שהגיע מחו"ל הירשו כעת להישאר, אחרי שהראו בערוץ 2 מה עוברת אלמנה שחרב עליה עולמה ברגע שעולמה חרב עליה - יגרשו לך את הבן ותשלמי ארבעים אלף שקל לחלקת קבר לבעלך. גם מאיר סחיווסחודרר, שהוריו ושלושה מאחיו נרצחו בפיגוע במסעדת סברה, סיפר בזמנו כיצד דרשו ממנו בחברה קדישא תשלום מופקע על חמשת הקברים למשפחתו הנרצחת, ואחר כך נסוגו מכך. מה קורה בחברה קדישא? שיטת מצליח? מדוע המדינה איננה מודיעה רישמית, שתדאג בינתיים לצרכיהן המיידיים של משפחות ההרוגים באסון, עד שיתברר מי בדיוק אחראי לפצות אותם ולטפל בהם? האין זה תפקידה של המדינה לטפל בנפגעי אסון שהיה עליה למנוע, והיא לא מנעה? מי בכלל אישר את מיבנה החניון הזה? האין זה תפקידה של העירייה לבדוק שהמיבנים המאושרים לבנייה תוכננו כהלכה, ואינם מועדים לאסון?

חשבתי שיראו את אתר החפירות יום ולילה במשך ימים ולילות, לפחות עד שיימצאו כל הנעדרים, ושאתרי החדשות לא יפסיקו לרגע לדווח על מה שקורה באתר ולא יתנו לשכוח לרגע מה שקרה, כדי שגם הממשלה והעירייה לא תוכלנה להסב עיניים ולהטות את הדעת, אבל זה לא מה שקורה, מדווחים רק אם יש איזה אירוע חדש, מעצר או דיון בכנסת, שזה כמובן חשוב מאד, אבל מה שקורה באתר כבר נדחק לשולי החדשות, לפעמים אני עוברת מאתר חדשות אחד למשנהו ומתקשה לברר מה קורה, האם מצאו עוד נעדר, או שהכל עוד עומד בעינו, ואני חושבת שאילו מצאו מישהו חי היו בוודאי משדרים בשידור חי, אבל כשמוציאים בטון ועפר וחשים שבבוא הרגע ימצאו רק גופות, כבר לא רוצים לראות ולהראות, כבר מרגישים כישלון, ובתקשורת אוהבים להראות הצלחות ולא כישלונות, ואולי אפילו בצדק, כי המראות הם קשים, וחוששים שהצופים יבחינו בגופה יחד עם המחלצים, מעדיפים להסב עיניים, אבל אולי אסור להסב עיניים, אולי צריך להסתכל במות של אנשים שהלכו להביא לחם הביתה ונקברו בחיים, ואולי היה ראוי, מה שמן הסתם איננו אפשרי, להשאיר את תלי חורבותיו של החניון ההרוס כפי שהינן, כמו אנדרטה או מצבה.