לאונרד כהן נעקד

זה היה שבוע של בכי, וגם לאונרד כהן מת. חשבתי שהוא מת אחרי ששמע את תוצאות הבחירות, אבל התברר שהוא מת יום קודם, ושמחתי שהוא לא ידע. הוא היה הזמר הכי קרוב ללבי בעולם, ולא ידעתי את זה בנעורי, אבל עם השנים התברר לי כמה רבים האנשים שלאונרד כהן נגע בשכלו בגופם והם שמחו להפליג איתו. אני כבר לא זוכרת מי השמיע לי לראשונה את "סוזאן", אבל אני זוכרת את הרושם שהשיר הותיר עלי, ואת הקסם של המלים, תה ותפוזים מסין וסמרטוטים ונוצות מדוכני צבא הישע, היה לכל זה ריח של עולם אחר, ועוד לא ידעתי איזה תפקיד ימלאו נהרות בחיי. והיה ישו השבור, הנשבר, הטובע בחכמת האל, שוקע כמו אבן, ישו שרק אנשים טובעים יכולים לראות, כי אצל לאונרד כהן ישו נשבר וטבע בסופו של דבר. המלה הזאת "שבור", broken, תחזור שוב ושוב בשירים החשובים: אהבה איננה מצעד ניצחון, היא הללויה קרה ושבורה, broken Hallelujah, וגם בשיר האחרון המופלא, you want it darker, שבו לוחש קולו של המשורר העייף "הנני, אני מוכן, אֵלִי", וברקע מהדהדים הצלילים כאילו מתוך גומחת קבר אפלה, ומעליהם נשמע הטנור הצלול של החזן גדעון צלרמייר ומקהלת בית הכנסת "שער השמיים", שבו התפלל כהן מאז ילדותו, כמו להקת מלאכים המלוה את המת השמיימה, ולאונרד כהן יורד איתנו לקבר בטרם יעלה השמיימה, והוא איננו זועק אלי אלי למה שבקתני אלא מתייצב, הנני הנני, אני מוכן אלי, אבל לא בלי לקרוא תגר, לא בלי לומר ש"אם אתה הרופא אני שבור ונכה", כחרס הנשבר, כמו ישו הנשבר זמן רב בטרם יפתחו השמיים, והשבר הזה שנשבר הוא גם שבר האמונה, כי אלהים רוצה את האופל, ואנחנו הורגים את הלהבה. אנחנו הורגים, ואלהים מרשה, כי הוא רוצה את זה אפל יותר, ובכל זאת הנני הנני, אני מוכן אלי, ואלו דבריו של אברהם אבינו בפרשת העקידה, בראשית כ"ב, שהיא אולי הנוראה בפרשות, והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו: אברהם! ויאמר הנני: ויאמר קח את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. ואז בשנית: ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי! ויאמר: הנני בני, ויאמר: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ואז בשלישית: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו: ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם, אברהם, ויאמר הנני:

(בראשית רבה פרשה נ"ה:) אמר רבי יונתן, היוצר הזה, כשהוא בודק את הכבשן שלו, אינו בודק את הכלים המרועעים, למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו, ומה הוא בודק? בקנקנים ברורים [נבחרים], שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן (תהלים י"א, ה).  

והכלי הזה לאונרד כהן רואה בעצמו כלי שבור, לא כלי העומד בניסיון, לא כלי הנצרף בכבשן, העומד באש. אם אתה רופא, אני שבור ונכה, אם אתה מחלק את הקלפים, אני יוצא מן המשחק, אם לך התהלה, לי הבושה, ובכל זאת הנני הנני. כניעה וגם התרסה מול האב ההורג את בנו, שובר אותו, והוא שבור ונכה, כמו ישו השבור, הטובע, השוקע כאבן. חיי נצח אין, ובכל זאת, תרצו לנסוע איתם בעינים עצומות, כי הם נגעו בכם בשכלם.

שלוש פעמים אומר אברהם הנני, ומה רצה הכתוב לומר בכך ששלוש פעמים אמר אברהם הנני, פעמיים לאלהים, אבל גם לבנו יחידו יצחק אשר אהב אמר הנני, הנני כאן לשחוט אותך על המזבח, ויצחק איננו מתנגד ואיננו מוחה. אבל יצחק איננו אומר הנני, אברהם הוא זה שחוזר ואומר הנני, כי אלו דבריו של מי שבוחר להימצא, לא של מי שאנוס להימצא, ולאונרד כהן בוחר במה שאיננו נמנע, כאילו נכנע, אבל זו כניעה שיש בה התרסה. ואברהם אומר שלוש פעמים הנני אבל בכל פעם רק תיבה יחידה הנני, ואצל לאונרד כהן נכפלת התיבה הנני הנני, כניעה כפולה וגם התרסה כפולה, אני מוכן אלי, מאחר שממילא אינך רופא לי, אני שבור ונכה, אני מוכן למות, אתה רוצה את זה אפל יותר, ואני הורג את הלהבה, נשמת אפי. ואינני מתחבא, ואינני בורח, והוא חוזר על מלותיו של אברהם, אבל בלבו הוא יצחק הנעקד על המזבח, וכך הוא אומר בשירו "סיפורו של יצחק", ששם הוא מדבר מפי יצחק: "הוא ידע שלא אתחבא." אברהם מציית: הנני, ויצחק גם הוא איננו מוחה ואיננו מתחבא, שניהם מתמסרים, ובכך הם הופכים לאחד, זה האומר הנני וזה שאיננו מתחבא, אבל "סיפורו של יצחק" הוא שיר של כעס, אולי הזועם בשיריו של כהן: "אתם הבונים כעת מזבחות להקריב את ילדינו, אל תעשו זאת יותר" הוא זועק, כעת מפי המלאך, אבל לא במלותיו של המלאך "אל תשלח ידך אל הנער", הפעם אלה מלותיו שלו, והן פשוטות וברורות: "אתם הבונים כעת מזבחות להקריב את ילדינו, אל תעשו זאת יותר", עדיין יצחק הוא הדובר, אבל קול אחר בוקע מתוכו, קול שאיננו מציית ונכנע, אלא זועק חמס.

בסיפור יצחק של לאונרד כהן מבליח זיכרון ילדות: הוא בן תשע, אביו ש"עיניו התכולות זורחות" וקולו קר, קורא לו לבוא איתו ההרה. הם מטפסים על ההר, הר גבוה, האילנות במידרון הופכים קטנים, האגם נראה כמו מראה קטנה של גברת, כל כך גבוה הם מטפסים, הם עוצרים לשתות יין, ואז אביו משליך את הבקבוק, שדקה אחר כך מתנפץ אל הסלעים, ואביו מניח יד על ידו והוא רואה נשר או עיט מרחף, תמונת הנוף קנדית - אין אגמים בהרי ירושלים, בסיפור המקורי אברהם ויצחק אינם שותים יין, ואת גילו של יצחק איננו יודעים, אם ילד הוא ואם נער, ואם כדעת חז"ל, גבר בן ל"ז שנים. מהו הזיכרון שהבליח בשיר, שמיד אחריו האב בונה מזבח לעקוד עליו את בנו? הבקבוק המתנפץ על הסלעים וציפור הטרף ממלאים אותנו אימה, כפי שמילאו אימה את לב הילד. האם הוא זעק אז? מכל מקום הוא לא התחבא. אבל אז באה הזעקה, כאילו משום מקום, כאילו לא מתחברת לשורות שקדמו לה, ובכל זאת מתחברת: "אתם הבונים כעת מזבחות להקריב את ילדינו, אל תעשו זאת יותר." לא אל ולא שטן פיתו אתכם לכך. ויצחק חוזר להיות לאונרד הילד, השוכב על ההר, מפוחד עד מות, אבל איננו יכול להתעלם מיופיו של העולם הנגלה לעיניו מפסגת ההר, היד הרועדת האוחזת במאכלת מתמזגת עם יופיו של העולם, וכמה מפתיע החיבור הזה בין היד האוחזת במאכלת ליופיו של העולם, והזעקה כנגד המלחמה מסתיימת בטווס הפורש את מניפת זנבו, לא נשר, לא עיט, טווס הפורש את זנבו כמו פרוש עלינו סוכת שלומך, עוד הבלחה מיופיו של העולם.

מצמרר לדעת שבהיותו ילד בן תשע נפטר אביו של לאונרד כהן. קשה לחשוב שהבחירה בגיל תשע כגילו של יצחק בשיר היא מקרית. האב בונה מזבח לבן, אבל מי מהם נעקד? אברהם האומר הנני הוא העוקד, או אולי הנעקד? יצחק הקורא אל תבנו עוד מזבחות לעקוד את ילדיכם, הוא הבן בן התשע הצופה במות אביו. בקבוק נשבר אל הסלעים ונשר או עיט מעופף מעל. עוד טרם העקידה כבר עומד באוויר ריח המוות. לסיפור העקידה הזה יש כמה וכמה רבדים.    

"מכל מקום אלהים יראה לו השה בני, ואם לאו אתה השה לעולה, בני, וילכו שניהם יחדיו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט." (בראשית רבה פרשה נ"ו) באיזו גדלות-רוח הלכת לעולמך, לאונרד אהוב, הלואי שבאמת מתת בשלוה, בלי סבל ובלי פחד, כפי שאמרו, נוח על משכבך בשלום.