הסתכנות ללא תכלית

אני לא מבינה למה אנשים שבאים לטלויזיה לדבר אחרי שקורה אסון, מרגישים חובה להגיד שמה שקרה הוא רק חוסר מזל, ובעצם בכלל לא מסוכן לגלוש על צוקים במדבר, או לטפס על האוורסט, או ללכת על שביל על פי תהום. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שלעמוד מעל תהום זה תמיד מסוכן, כי אם אתה מחליק, אתה עלול ליפול לתהום וליהרג, בדיוק כמו שמסוכן לעלות על גג של בניין גבוה, ושום הורה נורמלי לא יניח לילד שלו להלך על מעקה הגג של בניין המגורים שלו, למרות שרוב בנייני המגורים שלנו הם בגובה שבין עשרה לעשרים מטר ולא בגובה שבעים מטר מעל תהום. אז למה הורים מניחים לילדים שלהם לטייל בשביל על פי תהום, או לטפס על מצוק על פי תהום? כי בחברה שלנו הסתכנות ללא צורך היא מחלת נפש קולקטיבית, שמקבלת המון עידוד חברתי ומעניקה המון יוקרה. ללכת לטייל ברגל באיזור המגורים שלך, שזה הדבר הבריא ביותר וגם הידידותי ביותר לסביבה, והוא באמת מתאים לכל המשפחה, זה מעשה שאיננו זוכה ליוקרה חברתית כמו מסע למרחקים ועוד יותר מכך מסע שיש בו סיכון, כמו טיפוס על צוקים או על ההרים הגבוהים והתלולים בעולם שאין במרומיהם די חמצן ויש סכנת מפולות שלג או סלעים או נפילה לתהום ואין תקשורת ואם מישהו נפגע כמעט בלתי אפשרי להציל אותו, וכמובן שמאד יוקרתי גם לצנוח ממטוס או לדאות או כל דבר שמנתק אותך מיציבה בטוחה על הקרקע ומציב אותך בסכנה ליפול אל מותך. הסתכנות לצורך יוקרה חברתית זה מעשה ילדותי, או אולי משוגה של גיל ההתבגרות, שבחברה שלנו נמשך עד בלי די, אבל רוח הזמן היא שכל הסתייגות ממעשי הסתכנות בטיפוס על הרים או בשיט נהרות מסוכנים או בצניחה ממטוס או בכל סוג אחר מהפעילויות המהוללות מסוג זה, נחשבת לטרחנות של תרח זקן שאיננו מבין עניין. ואני שמחה להיות תרח טרחן שכזה.

כי כל ההסתכנות המיותרת הזו הורגת חיים רבי סיכויים ומשאירה משפחות שבורות שמתקשות להתאושש, ולמה? בשביל מה? באמת שוה לסכן חיים שלמים בשביל לעמוד במרומי האוורסט, מדהימים ככל שיהיו הנופים הנשקפים משם? כמה אנשים היו באמת מסכנים את עצמם בכל ההסתכנויות שבהן נהרגים מטיילים לו ידעו מראש שימותו? כמה אנשים באמת היו משליכים את חייהם מנגד כדי לצפות בנופים, מדהימים ככל שיהיו, ולספר שעשו משהו מיוחד, כלומר את המשהו המיוחד שעכשיו אופנתי לעשות, שזה יותר לעשות משהו שאחרים עושים ומתפארים בו, מאשר לעשות משהו באמת מיוחד, כמו ילד שמטפס על עמוד חשמל כדי להרשים את חבריו, מבלי שיש לו שמץ הבנה מהו מות ומהם חיים.

וכמה מכעיס לשמוע את אלה שאומרים "יותר מסוכן לעבור כביש". וודאי שמסוכן לעבור כביש, כשעוברים כביש אפשר להידרס ולמות. בארצנו הקטנה לבד נהרגים בכל שנה באופן כזה עשרות אנשים. אבל לעבור כביש אנחנו מוכרחים כדי לקיים את חיי היומיום שלנו, ורובנו משתדלים לחצות בזהירות, ולא מניחים לילדים קטנים לחצות את הכביש לבדם. לשוט בנהר מסוכן בדרום-אמריקה או לטפס על האוורסט אנחנו ממש לא מוכרחים, וגם לגלוש על צוקים במדבריות הצחיחים של ישראל ממש לא הכרחי. אפשר לחיות חיים מאד יפים ואפילו ציוניים מבלי לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה ולאבד את החיים, ומה שהכי לא חושבים עליו, אפשר לטפס על האוורסט ואחר כך לחיות חיים מאד משעממים, כי סיכון חיים איננו בהכרח נותן טעם לחיים. התקוה שמעשים נועזים ומסכני חיים יתנו טעם לחיים, גם היא תקוה מאד ילדותית, ויותר משיש בה אופטימיות ותקוה, יש בה סוג של יאוש מההנאות הבטוחות, מהשמחות הקטנות שבחיי היומיום הרגילים, שיש בהם כל כך הרבה עושר, אם רק שמים לב ומסתכלים,  

אי אפשר להתבונן בהורים שאיבדו את ילדם בטיול שאחרי צבא באיזו ארץ אומללה בעולם השלישי,  מבלי לחשוב על כל מה שלא קרה להם ולילדם המת: המקצוע שרצה לעסוק בו ולא עסק, המשפחה שרצה להקים ולא הקים, אינספור החוויות ורגעי האושר של יצירה, של אהבה, של הולדת ילד, של גידול ילד, של מיפגש משפחתי משמח, של חברות, של נחת ממעשה ידיך. אכן כל אלה נדמים רגילים כל כך, מובנים מאליהם כל כך. אבל האם הם באמת כאלה? האם הרגיל והשגרתי באמת מובן מאליו, או שכאשר מכה בנו אסון אנו מבינים ששום דבר איננו מובן מאליו, שהחיים הם פלא גדול, ושאסור לסכן אותם ללא סיבה, וודאי שאסור לסכן אותם לשם היוהרה שבהסתכנות, כדי להוכיח יכולת שאיננה אלא יוהרה לשמה, התפארות לשמה, שלא לומר טיפשות, וודאי שאין שמץ הצדקה לסכן כך ילדים, שטרם עמדו על דעתם, ונגררים אחר הוריהם, ספק מרצון, ספק כדי לרצות.

ומכעיס במיוחד לשמוע את אלה המקדשים את ההסתכנות, כאילו היתה משימה לאומית, ואומרים שדוקא עכשיו, אחרי שקרה האסון, דוקא עכשיו נמשיך לטייל, ואפילו מוסיפים נימוק לאומי, שצריך לאהוב את הארץ ברגליים. מאד יפה לאהוב את הארץ ברגליים, אבל יפה עוד יותר להשתמש גם בראש, ולהרחיק את הרגליים ממקומות שבהם עלול הראש להתנפץ אל הסלע, ובפרט כשמדובר בילדים, שחייהם זקוקים להגנה מיוחדת מטיפשות של מבוגרים. אחרי אסון כדאי לעצור רגע לפני שחוזרים לטייל ולהפעיל קצת את הראש, במחשבה איך למנוע אסון נוסף. אבל אולי קל יותר להתנהג כאילו האסון הוא מכת גורל, מאשר להפעיל את הראש במחשבה איך למנוע אסון נוסף, כי אז צריכים גם לקחת אחריות לאסון שכבר קרה, ולקחת אחריות זה קשה מנשוא. קל יותר להעמיד פנים שההתנהגות שאיפשרה את האסון היתה הכרחית ושהאסון היה בלתי נמנע, ושאף אחד לא אשם בדבר.

אבל התנהגויות שמובילות לאסון אסור לקדש ואסור לפאר. אין שום חובה להמשיך לטייל במקומות מסוכנים. יש חובה להציל חיים ולמנוע את הסכנה.