יואב בן-דב ז"ל

לא היכרתי אישית את הד"ר יואב בן-דב, אבל מותו בטרם עת גרם לי צער רב, כי בכל פעם שקראתי דברים עליו או מפיו חשתי כלפיו חיבה גדולה, ולא משום שאני מתעניינת בקלפי טארוט או באסטרולוגיה שהירבה לעסוק בהם, החיבה שעורר בי יואב בן-דב נבעה מן האתגר שהציב ליומרתם של המדענים לחשיבה רציונלית טהורה מאמונות ורגשות, לקושי שלהם להודות במגבלותיה של התבונה האנושית, ובצורך שלהם לשלול כל גילוי של תבונה אנושית שאיננו מתבסס על המדע המקובל או ליתר דיוק על מה שמקובל כמדע, או לפחות מתקשה לבסס את עצמו ככזה. שהרי העוינות שעוררו עיסוקיו בקלפים בעולם האקדמי לא נבעה רק מכך שאין זה עיסוק מדעי – טענה להעדר ביסוס מדעי אפשר לטעון גם כנגד הפסיכואנליטיקאים, ובכל זאת אין הם מודרים מן העולם המדעי, למרות שלמיטב ידיעתי טרם נתגלה מקומו של התת-מודע במוחנו, גם לא ממש ברור היכן שוכן האני שלנו ומה בדיוק מגדיר אותו. ההשוואה בין האסטרולוגיה לפסיכואנליזה מאד מתבקשת, מכיוון ששתיהן הינן, אם להשתמש בניסוח של יואב בן-דב עצמו בחוות-דעתו בתביעת הדיבה של האסטרולוג אליצור קדושי כנגד טומי לפיד שכינה אותו "נוכל", שתיהן הינן "פרקטיקות של ייעוץ אישי", שיחסי הגומלין המתהווים במהלכן בין היועץ והנועץ, כמו גם האינטואיציה של היועץ, שנגדיר אותה כאן כמערכת של תחושות ותובנות שהיועץ מסוגל לנסח במלים את השלכותיהן, אך לא את סיבתן ודרך הגעתו אליהן, משפיעות על המתרחש במהלכן לא פחות מהנחות או גוף ידע כלשהו. אני מניחה שפסיכואנליטיקנים לא יאהבו להיות מוגדרים דוקא כמי שעוסקים בפרקטיקה מסוימת של ייעוץ אישי, ובוודאי לא יאהבו שמשווים אותם לאסטרולוגים, למרות שכמי שהתנסתה בעבר בשתי הפרקטיקות, נדמה לי שהסיכוי שפסיכואנליטיקנים יאמרו למטופל שלהם דברי הבל חסרי שחר ואפילו מזיקים, איננו פחות מהסיכוי שאסטרולוגים יאמרו ללקוחותיהם דברי הבל חסרי שחר, ובכל זאת פסיכואנליטיקנים נחשבים בדרך כלל לאנשים מאד רציניים, למרות שהם מתבססים לא פעם ביחסם למטופליהם על התרשמויות סובייקטיביות והרבה מאד על דיעות קדומות, דבר שדוקא כן הוכח מדעית. בכלל לאנשים רבים שאין להם יומרות למומחיות כלשהי, יש לפעמים תחושות ונבואות-לב שאינם יודעים להסביר, לעתים הן מבוססות על ניסיון העבר או פחדים מהעתיד שקשה לנסח במלים, ולעתים נבואות-הלב ותחושות הבטן האלה מתממשות. מישהו הציע פעם שאינטואיציה אכן מבוססת על ניסיון העבר. הוא הביא דוגמה נפלאה: כבאי ותיק שהורה במפתיע לכל הכבאים לצאת מיד מבניין בוער, שקרס דקה לאחר שיצאו. כשנשאל על כך הכבאי היה מסוגל לדבר רק על החום העז שחש בכפות הרגליים, מה שגרם לו, על סמך ניסיונו בן עשרות השנים בכיבוי שריפות, לחוש בסכנה. אבל לא תמיד אפשר להסביר אינטואיציה ונבואות-לב בניסיון העבר. מה גרם לי לחוש בניצחונו המתקרב של דונלד טראמפ ולשקוע בדיכאון עוד לפני הבחירות? הרי אינני יודעת הרבה על ארצות-הברית, מעולם לא ביקרתי בה, והיא מוכרת לי רק מקריאה ומצפייה בטלויזיה ובקולנוע. אולי החרדה מן הניצחון הזה והשפעותיו השליליות חידדה את חושי? מי יודע? אולי זו בכלל לא היתה נבואת-לב אלא רק חרדה שהפכה למציאות? והרי כאלה יש לנו למכביר: אנשים רבים מנבאים מלחמות, פיגועים, אסונות שיקרו בעתיד, והרי אינם יכולים באמת לדעת מה יקרה. האם נגנה את כולם?

והרי גם התייצבותו של הד"ר בן-דב לצדו של אליצור קדושי, שהוא עצמו לא הכיר כלל אישית, נגעה ללבי דוקא משום שאני היכרתי את אליצור קדושי, גם אם היכרות מאד שטחית. חברתי עדנה התגוררה בדירת שותפים עם תומס החמוד, אחיה של ארוסתו של אליצור אוטה, ופעם כשבאו אליצור ואוטה לבקר את תומס גילו לפתע שטבעת האירוסים שקנה אליצור לאוטה נעלמה. הם לא מצאו את הטבעת בדירה וחשבו שאולי נפלה מאצבעה לחצר כאשר נשענו קודם לכן על מעקה המרפסת. אז הם ירדו לגינה שכבר היתה חשוכה כי ירד הלילה, וניסו לחפש את הטבעת בגינה, ואז עבר ברחוב יעקב פרי, שהיה אז ראש השב"כ, ואליצור שאל אותו אם בתור ראש השב"כ יש לו רעיון איך לחפש את הטבעת, ויעקב פרי אמר לאליצור שאולי הטבעת נפלה על ענפי העץ וכדאי לנענע את העץ כדי שאולי הטבעת תיפול מהם, ואליצור ואוטה ניענעו את ענפי העץ, אבל הטבעת לא נפלה. את כל זה סיפרה לי עדנה וכל זה קרה שנים לפני שטומי לפיד קרא לאליצור קדושי, אדם תם לב מאין כמוהו, נוכל, כי בתכנית פופוליטיקה אליצור קדושי ניבא את העתיד לפי מפה אסטרולוגית שהוא הכין, וטומי לפיד לא האמין באסטרולוגיה, ואליצור קדושי תבע את טומי לפיד תביעת דיבה, כי אליצור קדושי האמין באמונה שלמה באסטרולוגיה ובמפות שהוא הכין, ואי אפשר לקרוא נוכל לאדם שאומר דברים שהוא מאמין בהם באמונה שלמה, כמו שאי אפשר לקרוא למישהו נוכל אם הוא טוען שאלהים הציל אותו מנפילה ברחוב ושבירת רגל ודאית, שזה דבר שאני יכולה לפעמים להגיד.

אני עצמי די מחבבת אסטרולוגים, גם אם אינני מאמינה בתחזיותיהם, ובוודאי שאין לי שום כעס עליהם. הרבה יותר מתחזיות האסטרולוגים חמורה בעיני התנהגותם של פרופסורים שמנצלים את תאריהם כדי לקדם אינטרסים זרים של גורמים שונים, ממשלות, חברות, תאגידים, והרי כאלה מופיעים באמצעי התקשורת השכם והערב, ובוודאי היו תובעים דיבה את מי שהיה מכנה אותם נוכלים, למרות שלא פעם הם מנצלים את בורותו של הציבור הן בתחום עיסוקם והן בקשריהם וענייניהם שמאחורי הקלעים, ומשקרים לציבור ביודעין. הם גרועים בעיניי בהרבה מאסטרולוג שמאמין בתחזיותיו בכוכבים.

הד"ר יואב בן-דב שהיה פיזיקאי וגם פילוסוף וגם אסטרולוג חובב, סבל מעוינות רבה מצד עמיתיו המדענים, כי הם חשו שעיסוקיו בלא-מדע ובלא-מודע חושפים את צדו השברירי של המדע, שהידע שלנו בו הוא הגדול ביותר בכל הזמנים הידועים לנו, וכפי שניבא סוקרטס הוא גורם לנו בעיקר להיות מודעים למה שכלל איננו יודעים וכלל איננו מבינים. יואב בן-דב לא טען מעולם שהלא-מדע והלא-מודע הוא כן מדע, ועל כך הסתייגו ממנו המאמינים במדעיותה של האסטרולוגיה שהוא לא היה ביניהם. הוא רק טען שלא הכל אנחנו מבינים, ובכלל זה פרקטיקות אנושיות שאינן מדעיות למיטב ידיעתנו הנוכחית, ובכל זאת יש להן ערך אנושי כאמצעי לקשר וליחסי גומלין בין בני אדם, ולפיכך, כתופעה שיש בה עניין אנושי, הם צריכים לעניין גם את המדען, אבל לא מתוך התנשאות ובידול, אלא כמשהו שהמדען צריך לעמוד בו פנים אל פנים עם העוסקים בו, כאחד מהם, ולא רק כמי שמתבונן בהם מלמעלה. הניסיון הזה שלו לעסוק במה שאינו מדעי מבלי להעמיד אותו בהכרח על מדרגה נחותה מן המדע, הוא זה שעמיתיו המדענים לא יכלו לשאת. הם ראו בכך איום בלתי נסבל על מעמדם, והם הרחיקו את יואב בן-דב מן האקדמיה.

מחוץ לאקדמיה היו ליואב בן-דב אוהדים רבים, והוא התפרנס מהרצאות. אינני יודעת אם התפרנס בכבוד, כי קשה מאד למדענים להתפרנס מחוץ לאקדמיה. האם הרחקתו מהאקדמיה העיקה עליו, כלכלית ונפשית, והביאה עליו את מותו בטרם עת? האם גם הוא מצא את עצמו במצבו של אליצור קדושי, חסר פרוטה ומבוזה בין הבריות על לא עוול בכפו? אינני יודעת אם כך הדבר, אבל אינני יכולה להתעלם מן המחשבה שאולי כך הדבר, והמחשבה הזאת מכאיבה לי מאד. גם אחי, שהיה פרופסור להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת חיפה, חלה בסרטן מוח ומת בהיותו בן 55 שנים בלבד. אחרי שאחי חלה התקשר אלי ידיד משותף ואמר לי שאיננו מתפלא שאחי חלה בסרטן, כי היו לו שנים קשות. הוא דיבר על עניינים אישיים שאינני רוצה להזכיר, שעליהם ידעתי, וגם על כך שסילקו את אחי מהמכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממייסדיו, ומינו במקומו אנשים נוחים יותר לממשלת גרמניה שמממנת את המכון, שעל כך לא ידעתי. זו היתה נקמתה של ממשלת גרמניה על מחקרו עטור-הפרסים של אחי על תרבות הזיכרון הגרמנית, שמנסה להעצים את סבלם של הגרמנים, כדי להציבו כמשקל נגד לפשעיהם. אחי לא סיפר לי מעולם לא על המכון ולא על סילוקו ממנו, וגם אני לא שאלתי אותו על כך מעולם, אבל גם בת זוגו אסתי סיפרה לי שחש את עצמו רדוף בשל כך. ממשלת גרמניה תמיד דרשה ופעלה לסלק גם אותי מכל מקום, אבל לי זה לא כל כך אכפת, אולי מפני שבניגוד לאחי אף פעם לא הייתי חלק מהמימסד האקדמי ותמיד הרגשתי מאד זרה לאנשים השייכים אליו, ואולי גם מהסיבה הזאת תמיד חשתי חיבה ליואב בן-דב, ששילם מחיר כל כך כבד על כך שחשף את ההתנשאות והעדר הצניעות של המימסד הזה, שאוהב כל כך לגנות את מי שאינם שייכים אליו, אבל בעצמו מאמץ נורמות של צביעות ושקרנות וחנופה וסילוף, כדי להתחנף ולשרת את בעלי המאה והעוצמה ואת כוחנותם.  

אחי בניגוד ליואב בן-דב, וגם בניגוד אלי, לא התעניין בדברים שאינם רציונלים, ולא האמין בשום דבר שאיננו רציונלי, ואני חשבתי שגם ההערכה המוגזמת שהוא ייחס לרציונליות, ולפיכך למדע הרפואה, הרגה אותו, או לפחות הגבירה מאד את סבלו. בעיני ההתעקשות על רציונליות איננה אלא סוג של אשליה אנושית לגבי יכולתנו להבין את העולם בדרך מושכלת, והפחתה בערכו של הרגש האנושי, שאני רואה בו את מהותנו החשובה ביותר, ואת יסודו של המוסר. הצער שאני חשה על מותו של אחי בטרם עת, אולי גם כתוצאה ממעשים של רישעות כלפיו, מגבירה את צערי על מותו של הד"ר יואב בן-דב, שהיה פיזיקאי, אבל קודם כל פילוסוף, פילוסוף של השאיפה האנושית להקטין את אי-הוודאות בחיינו ולצפות את העתיד. האם יכול היה לצפות את מותו? האם ידע שימות בטרם עת? או שהמות בא עליו בחטף, שאולי כך טוב יותר מאשר לשבת ולצפות למותך כפי שקרה לאחי. בכל מקרה, שניהם הלכו לעולמם בטרם עת, והם חסרים ויחסרו לרבים, ואני מדליקה לזכרם נר זיכרון.