נולד בדיר-יאסין

השבוע ראיתי את הסרט של נטע שושני ותמרה ארדה "נולד בדיר-יאסין", סרט מרתק ומחריד ומזעזע ושובר לב, הכל ביחד. השם של הסרט מתייחס כנראה לדרור ניסן שנולד לאמו שהיתה מאושפזת בבית החולים לחולי נפש כפר שאול, שמוקם בבתי הכפר דיר יאסין. היו מבקרים שתהו על החיבור בין סיפור הילד שנולד לחולת נפש שאושפזה במקום וניסתה לשוא לברוח ממנו, לבין סיפור הטבח בדיר-יאסין, היו מי שחשבו שהחיבור לא לעניין והיו מי שחשבו שהוא סוג של מטפורה לחברה הישראלית המטורפת שחיה על חורבות כפרים פלשתיניים, מאיר פעיל המנוח, שביקר בזמנו במקום עם הבמאית, אמר: זה בית חולים לחולי נפש, זה מתאים, יש פה רוחות רפאים. אבל אני חשבתי על הסבר הרבה יותר פשוט: הקמת בית החולים לחולי נפש בכפר איפשרה לגדר ולסגור אותו, למנוע מאנשים לבקר בו ולהלך בשביליו ואולי לראות דברים שהעדיפו שלא יראו, והסרט "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה. אני ידעתי שיש בית-חולים לחולי נפש שנקרא כפר שאול, אפילו היכרתי פעם אחות גימלאית שעבדה שם, אבל עברו המון שנים עד שנודע לי שכפר שאול הוא בעצם דיר-יאסין, שכמו שאומרים בסרט בית החולים לא הוקם על חורבות הכפר, אלא התמקם בבתי הכפר, ולכן אנשים כמוני, שנולדו אחרי מלחמת השיחרור, אולי שמעו על הטבח בדיר-יאסין, אבל לא היו שם אף פעם – זה מקום סגור לציבור הרחב ורק מעטים מאד מאזרחי ישראל ואפילו מתושבי ירושלים ביקרו בו. ואם יש כאן איזו מטפורה, הרי זה שבית חולים לחולי נפש הוא הגירסה המודרנית למושבת מצורעים, ששומר נפשו ירחק ממנה. דיר-יאסין הוא סוג של מושבת מצורעים שאמורה לכסות על הפשע, ולא ממש מצליחה.

למרות הכחשות של כמה מהמעורבים מאד ברור שהיה בכפר דיר-יאסין טבח של אוכלוסיה אזרחית ולא קרב רגיל. העדות הכי מזעזעת עבורי בסרט היא של אשה שהיתה נערה בגדנ"ע, ונשלחה עם חבריה לכפר לקבור את גופות ההרוגים, שזה דבר מזעזע בפני עצמו ששלחו נערים ונערות מהגדנ"ע לעשות את זה. היא פתחה את הדלת  לאחד הבתים בכפר וראתה אשה כרותת-ראש יושבת בכסא, וכמעט התעלפה, אז שלחו אותה הביתה. יש עוד הרבה עדויות מזעזעות בסרט על הטבח באזרחים, ומפקד הפעולה של האצ"ל מתגאה בזה שבגלל הטבח בדיר-יאסין הרבה ערבים ברחו מישראל, והוא מצטער רק שלא כל הערבים ברחו, ושר בהתלהבות את המנון בית"ר כשהוא עומד זקוף ומצדיע, וזה קטע גם מצמרר וגם קומי.

שרגא פלד, שאני מכירה מארכיון ההגנה, כי הוא מתנדב שם ועוזר לאנשים לחפש שם חומר, ולי הוא מאד עזר למצוא חומרים על אבא שלי, את התיק של שירות הידיעות של ההגנה על אבא שלי שהיה קומוניסט, סיפר שהוא ראה בכפר נער שרוף קשור לעץ, וגם שהוא צילם בכפר תמונות עבור ההגנה, ונטע שושני רצתה לראות את התמונות האלה, אבל ילנה מגנזך המדינה אמרה לה שזה סגור. גם כשאני חיפשתי חומרים בגנזך המדינה ילנה מאד השתדלה שאני לא אקבל את החומרים, ותמיד קיבלתי רק חלק מהתיקים שביקשתי עם רק חלק מהמסמכים. ידעתי שזה רק חלק מהמסמכים כי היו לי חלק מהמסמכים החסרים ממקורות אחרים. בדרך כלל בכלל לא קיבלתי שום דבר. נטע שושני לא ויתרה בקלות ועתרה לבית המשפט העליון, אבל אחרי שהשופטים עיינו בתמונות מהטבח בדיר-יאסין העתירה שלה נדחתה. אני דוקא חשבתי שזה שאין בסרט שלה תמונות מהטבח בדיר-יאסין לא משנה שום דבר, כי העדויות של האנשים שהיו שם כל כך מזעזעות, וכשראיתי את הסרט שלה חשבתי על הסרטים של קלוד לנצמן שאין בהם צילומים מהעבר, רק עדויות מסופרות. כשאנשים מספרים סיפורי זוועה אפשר לראות את התמונות בדימיון וזה לא כל כך משנה שלא רואים את התמונות האמיתיות. אולי חשוב להגיד את זה לאנשים בתקופתנו שהם כל כך תלויי ראייה וכל כך חשוב להם לצלם דברים יותר מלזכור אותם. נכון שאין כמו מראה עיניים, וקשה לסמוך על הזיכרון ולא תמיד מאמינים למי שלא יכול להציג תיעוד מצולם, אבל עדיין העוצמה של עדויות מדוברות ושל הזיכרון היא כל כך גדולה, ובעיני זה בכלל לא חשוב לנסוע למחנות ריכוז כמו אושוויץ שהיום הם מוזיאונים, אלא חשוב להקשיב לניצולי שואה, ואם הם כבר לא בחיים, לקרוא את הסיפורים שלהם. גם הרבה מהאנשים שנטע שושני צילמה בסרט שלה כבר לא בחיים, כי הסרט התחיל בפרוייקט על כפר שאול שהיא הכינה לפני שנים לבצלאל, וזה שהיא עובדת הרבה שנים על אותו דבר, זה דבר שיפה בעיני, שהיא משחזרת לאט לאט את הסיפור של דיר-יאסין כמו שמרכיבים פסיפס מאבנים מאד קטנות. פחדתי בהתחלה שאני לא אצליח לצפות בסרט הזה בגלל האכזריות של המעשים שמתוארים בו, אבל הייתי מאד מרותקת לסרט, למרות שיש בו קטעי עדות שקשה מאד להקשיב להם.

כמו שכבר כתבתי, "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה, וגם על התכחשות, ואחרי שנטע שושני כבר צילמה עדויות קשות של המשתתפים, מישהו אמר להם לא להתראיין יותר ולא להצטלם ולא לספר. לא ברור מי אמר להם כי הם לא מספרים, אבל אמרו להם. הם כבר אנשים קשישים והם מצייתים להוראות, שלא לומר פקודות. ומה שיפה זה שגם כשסוגרים ומסתירים ומנסים מאד מאד להשכיח, הזיכרון פורץ את כל הגדרות ואפשר לשמוע את נהמת הקולות המושתקים.