פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.