פגישה עם האנס

הלכתי לשוק וכשחיכיתי לתורי אצל הקצב, ראיתי שהגבר שעומד לימיני הוא האיש שאנס אותי לפני ארבעים וכמה שנים, כשהייתי נערה. הוא נראה נמוך מכפי שזכרתי, עם כרס גדולה, קירח ובלתי מגולח, וידיו ושפתיו רעדו מעט, לא רעד מאד חזק, אבל רעד. כמעט ריחמתי עליו. וגם חשבתי לעצמי לא בלי שמחה שאני נראית יותר טוב ממנו, וגם מזדקנת יותר יפה, למרות שהוא מבוגר ממני רק במעט, וזה בגלל שאני בן-אדם הרבה יותר טוב. זאת היתה מחשבה קצת טפשית, כי כל אחד יכול פתאם לחלות, אבל היה לי צורך לחשוב את המחשבה הזאת, כי אף פעם לא עשיתי לו שום רע, ולא האשמתי אותו אלא רק את עצמי, והמון שנים אפילו ביני לביני השתדלתי להדחיק את מה שקרה, בוודאי שלא דיברתי על כך עם איש. הוא לא זיהה אותי, אבל גם כשפגשתי אותו במקרה ברחוב עשר שנים אחרי האונס הוא לא זיהה אותי, לא היתה לי אף פעם שום משמעות בעיניו, ומי יודע כמה בחורות הוא אנס לפני ואחרי, כי כמו שהבנתי רק באיחור תהומי, מי שמתנהג ככה מתנהג ככה יותר מפעם אחת. כשפגשתי אותו עשר שנים אחרי הוא היה עם אשה ודחף עגלה עם פעוט, מן הסתם אשתו ובנו, ועשרות שנים אחר כך ראיתי אותו רוכב על אופנוע עם ילד, כנראה נכדו, ואף פעם הוא לא הכיר אותי, גם כשעצר ברמזור ואני עמדתי לחצות והוא הביט בי לרגע, אבל כמו שמביטים באדם לגמרי זר. הלואי שיכולתי לשכוח אותו גם, אבל אני תמיד זכרתי אותו מאד בחדות, גם כשלא דיברתי על כך עם איש, זכרתי אותו תמיד מהדק את הזרועות שלי למיזרון באצבעות שלו שנסגרו על הזרועות שלי כמו צבת, בעוצמה כזאת שהיו לי שטפי דם כחולים. גם כשבכיתי וביקשתי שיניח לי והוא התעלם, בכיתי בעיקר מהכאב העצום בזרועות, שכיסה בהתחלה על כל הכאבים האחרים, וזה הכאב שזכרתי כל השנים, איך הוא מהדק את הזרועות שלי למיזרון, וזה הכאב שגרם לי להבין, אבל רק באיחור של עשרות שנים, שהוא ידע היטב מה הוא עושה. המון שנים, עשרות שנים, אמרתי לעצמי שהוא לא הבין שזה אונס, שהוא רק רצה לבוא על סיפוקו ולא היה אכפת לו ממני, אבל שהוא לא באמת הבין שהוא עושה פשע, ורק אחרי עשרות שנים קלטתי פתאם באיחור תהומי שמי שמהדק ככה זרועות של נערה למיזרון כדי שלא תוכל אפילו לזוז לגמרי מודע לכך שהוא מחזיק בה בכוח, שהיא לא רוצה לשכב איתו, ושאם יניח לה לרגע היא תימלט על נפשה. ואז בפעם הראשונה כעסתי, ממש כעסתי, לפני זה רק הייתי עצובה מאד בכל פעם שנזכרתי, ונזכרתי הרבה, ולפעמים בכיתי. מה שמוזר זה שדוקא בשנים הראשונות הצלחתי יותר להדחיק, ודוקא הרבה שנים אחרי הזיכרון התחיל לענות אותי כל הזמן, ולא נתן לי אף פעם מנוח. כששמעתי את אורלי רביבו מספרת איך הנשיא משה קצב אנס אותה, ידעתי שהיא אומרת את האמת. יש דברים שרק אשה שנאנסה יודעת. אני חושבת הרבה על אורלי רביבו ואני רוצה מאד לדבר איתה ולהגיד לה שאני חושבת עליה הרבה, אבל לא נעים לי להטריד אותה, אולי מספיק לה הצרות שלה והיא לא רוצה לשמוע סיפורים של נאנסות אחרות כמוני, שכבר זקנות ואולי היו להן חיים יותר טובים משלה. אני מתפללת בשבילה שיהיו לה חיים טובים, אבל הכי נורא זה כשהאנס הוא מפורסם, וצריך כל הזמן לשמוע עליו ולראות אותו, ובעיקר את כל אלה שמגינים עליו ותומכים בו ואומרים שהקורבנות שלו הן זונות ושקרניות, שאלה שקרים שמוציאים זה את זה, כי זה כמו לומר היא משקרת ששכבתי איתה, אבל היא שוכבת עם כולם וגם איתי היא שכבה, אבל אנסים תמיד משתמשים בשני השקרים הסותרים האלה כדי לטהר את עצמם, כי הם מניחים ואולי גם יודעים שכל כך הרבה אנשים יאמינו להם ויסכימו איתם, כי מי שרוצה להאמין לשקרים מאמין להם גם אם הם לגמרי לא הגיוניים. אני למזלי אף פעם לא ראיתי את האיש שאנס אותי בטלויזיה. אני לא יודעת מה הוא עושה בחיים אבל הוא בטוח לא מפורסם, וכשרואים אותו ברחוב, אף אחד חוץ ממני לא טורח להעיף בו מבט שני. וגם אני למזלי רואה אותו רק מאד לפעמים, ככה במקרה, או בצירוף מקרים בלתי מוצלחים.

יש עורכת דין אחת שמגינה על אנסים ובכלל מגינה על גברים נגד נשים ותמיד מדברת בשנאה על נשים. בגלל זה מזמינים אותה לכל תכניות הטלויזיה. יש לה ציפורניים מאד ארוכות ואדומות ואני תמיד מדמיינת אותה נועצת בי ציפורניים בצוואר וחונקת אותי. גם את עורכי הדין של משה קצב אני לא יכולה לראות, הם נראים לי מאד מפחידים. אני אומרת לחברות שלי שנשים שנאנסו לא צריכות להתלונן והן כועסות עלי, אבל הן אף פעם לא נאנסו אז הן לא יודעות מה עושים לאלה שמתלוננות, איך הורסים להן את החיים והרבה מהן מתאבדות. אולי רק אשה שנאנסה יודעת באיזו חברה נוראה אנחנו חיים, וכמה החברה הזאת שונאת ורודפת נשים, במיוחד את אלה שהן קורבנות. אנשים אוהבים להזדהות עם הפושע ולא עם הקורבן. זה יותר כיף ויותר משחרר, במיוחד אם מדובר באנסים. לשתוק ולהדחיק זה עוזר להמשיך לחיות, אבל לעולם לעולם אי אפשר להתנהג כמו קודם ולהאמין שוב באנשים. אני יודעת שעורכת הדין הזאת, עם הציפורניים הארוכות והאדומות, שתמיד מגינה על גברים ותוקפת נשים, אף פעם לא נאנסה וגם לא יכולה לדמיין מה זה. היא אומרת לעצמה כמו הגברים שהנשים האלה זונות ושקרניות, והן שוכבות עם כולם אבל משקרות כשהן אומרות שהלקוחות שלה שכבו איתן. אחרי שגומרים לראיין אותה מסתכלים מה כותבים הטוקבקיסטים, שהם ברובם הגדול גברים אלימים ששונאים נשים, ואז חוזרים על מה שאמרו הטוקבקיסטים ומהנהנים.

עדיף לשתוק. ממילא אני לא מצליחה לספר אפילו לעצמי מה בדיוק קרה. האם נאנסתי בפעם הראשונה כשבאתי אליו בחורף, ולבשתי למיטב זיכרוני מכנסיים צהובות וסוודר שחור הדוק ששאלתי מחברה, אף פעם לא היו לי בגדים כאלה משל עצמי, או בפעם השנייה שבאתי אליו, ולבשתי שמלה קייצית קלה עם כתפיות משובצת בבגוונים אדומים וכחולים שקניתי לעצמי? אני די משוכנעת שהיתה פעם שנייה, כי אני זוכרת שהוא בא לקחת אותי במכונית ושכשנסעתי איתו במכונית הוא כאילו התנצל ואמר שהוא לא הבין בכלל למה אני בוכה ומה קרה לי, ורק אז הוא הבין שאני בתולה, כאילו בגלל זה בכיתי ולא בגלל שהוא אנס אותי בכוח, ואני לא זוכרת מה עניתי לו אם עניתי לו בכלל, אבל בטוח שלא התעמתתי איתו, אבל אני כן זוכרת שאז כשנסעתי איתו במכונית חשבתי לעצמי איזו טעות זו היתה לחזור אליו ומה חשבתי לעצמי, שיש לו רגשות כלפי? בוודאי שאין לו רגשות כלפי, אם היו לו הוא לא היה אונס אותי. מצד שני אני זוכרת את עצמי אחרי האונס מכבסת את השמלה הקלה עם הכתפיות והמשבצות בגוונים אדומים וכחולים ותולה אותה לייבוש על החבל, כדי שלא יראו עליה את כתמי הדם, ומכיוון שזה קיץ היא מתייבשת מהר ואני לובשת אותה ומסתלקת, בעצם בורחת. שני הזיכרונות בכלל לא מתיישבים זה עם זה ואני חושבת וחושבת אבל לא מצליחה ליישב ביניהם: האם נאנסתי בביקור הראשון או בביקור השני, בחורף או בקיץ, כשהחלפתי את המכנסיים הצהובים והסוודר השחור ההדוק בכתונת לילה עבה וורודה, שמעולם לא היתה לי כמוה אלא אחרי שילדתי את בתי הבכורה, אבל זה מה שאני זוכרת, או שנאנסתי בשמלה הקייצית עם הכתפיות והמשבצות הכחולות והאדומות ואז התקלחתי וכיבסתי את השמלה, אחרי שביקשתי מהשותפה שלו לדירה שתשאיל לי בגד משלה והיא השאילה לי שמלה ערבית מהעיר העתיקה שכמותה אהבנו ללבוש באותם ימים, לי בעצמי היו שמלות כאלה בתחילת ההריון עם בתי הבכורה אבל לא כשהייתי נערה, ולפני שברחתי על נפשי בלי לומר לו שלום – הוא נרדם ולא התעורר – לבשתי את שמלתי שכבר התייבשה, היא היתה כל כך דקה וקלה, וקיפלתי יפה את השמלה הערבית והחזרתי לשותפתו לדירה, שאני לא יודעת מה היא חשבה עלי ועליו ועל הכל, כי דיברתי איתה רק מלים ספורות והכרחיות. אני גם זוכרת שלפני שהוא הזמין אותי לחדר שלו ומיד הפיל אותי על המיטה ואנס אותי, שלפני זה נסענו עם החברים שלו לראות סרט, את הסרט של וודי אלן שצוחק על מלחמה ושלום של טולסטוי, ודיאן קיטון משחקת שם את סוניה, ונדמה לי שיורים שם את וודי אלן מתותח, או אולי את סוניה. אני גם זוכרת שהוא הקשיב עם החברים שלו לתקליט של ז'יל דאסן סוף הקיץ האינדיאני. הוא היה כנראה מה שקוראים בחור טוב, ממשפחה טובה, בחור תרבותי, ובעצם חיה רעה. אילו התלוננתי עליו ציון אמיר או אביגדור פלדמן בטח היו מוכיחים בבית המשפט שאני שקרנית וזונה, והייתי מתמוטטת ואחר כך מתאבדת וכולם היו שמחים, אז שתקתי ולא סיפרתי לאף אחד והאשמתי רק את עצמי שהלכתי אליו לפחות פעם, כנראה פעמיים, ובפעם הראשונה או השנייה הוא אנס אותי, אבל אני יותר בטוחה שהוא אנס אותי בפעם הראשונה שהייתי אצלו, ושחזרתי אליו בפעם השנייה כי רציתי להעמיד פנים שהוא חבר שלי ושיש לנו איזה קשר משמעותי, כי זה היה גורם לי להרגיש פחות נורא שנאנסתי. זה שהדבר שרוב הנשים שנאנסו רוצות, שלפחות יניחו להן לשמור על משהו מכבודן העצמי, כמו שתמר מבקשת מאמנון שלפחות ישאיר אותה אצלו ולא ישליך אותה לרחוב, כי זה אפילו יותר גרוע מזה שהוא אנס אותה, אבל אמנון זורק אותה לרחוב והיא יושבת בודדה בבית אחיה אבשלום שאחר כך רוצח את אמנון בנקמה ובסופו של דבר נרצח בעצמו. גם אני ניסיתי להמשיך בקשר עם האיש שאנס אותי כדי לשכנע את עצמי שזה רומן ולא אונס, וכדי לא להבין שחוץ מלהגיע לסיפוקו ולשכוח אותי מיד אני לא מעניינת אותו. נדמה לי שאפילו רציתי לבוא אליו פעם שלישית והוא לא רצה שאבוא. וגם כתבתי לו מכתב ארוך עם כל מה שרציתי לומר לו, אבל המכתב חזר אלי, כי לא כתבתי את שמו בצורה ברורה. כנראה לא הייתי מסוגלת לכתוב את שמו בצורה ברורה. עכשיו הוא איש זקן שנראה הרבה יותר זקן ממני וכנראה הרבה יותר חולה ולרגע אפילו הרגשתי מזה קצת שמחה, אבל לא לזמן רב. אולי גם אני אחלה ואמות במהרה למרות שלא עשיתי שום רע לאיש, ועד שאני אמות אני אזכור אותו כל הזמן וארגיש את הכאב בזרועות שהוא הידק למיזרון ואת הדם שזרם ממני באמבטיה כשלמרות כל המים ששפכתי על עצמי כשעוד היו חמים ואחרי שכבר התקררו לא הצלחתי באמת להרגיש נקייה. מוזר איך החיים שלנו עוברים ובשביל מישהו אחר שלא צריך לחיות כל יום ויום מחיינו, רק שומע את הסיפור שאנחנו מספרים, החיים שלנו הם רק סיפור שהוא מאמין לו או לא מאמין, אבל בשבילנו הסיפור הוא החיים עצמם.