דין לא רוצה לישון

              לבתי ניצן שחוגגת היום יום הולדת ראשון בתור אמא

הנכד הקטן שלי דין לא רוצה לישון. אמא שלו כבר מותשת ואבא שלו נרדם. גם דין עייף. הוא משפשף את העיניים. את עין שמאל ביד שמאל ואת עין ימין ביד ימין. רגע הוא מחייך ורגע צורח. משהו כואב לו. אולי עוד מעט יצמחו לו שיניים. הוא עייף אבל הוא לא נרדם. אמא שלו מקפיצה אותו על הברכיים, מנדנדת אותו על הידיים, אבל דין לא רוצה לישון.

אני רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, להרים אותו על הידיים ולטייל איתו בחדר עד שהוא יירדם. אבל דין רחוק מאד באנגליה ואני בירושלים. אני מחייכת אליו בסקייפ והוא מחייך אליי בחזרה. אי אפשר לעמוד בפני החיוך שלו. דינדין, אני אומרת לו, אל תעשה צרות לאמא, לך לישון. אני שרה לו שירים שכבר שכחתי ועכשיו אני נזכרת בהם מחדש: עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן. הגרון שלי ניחר. פעם יכולתי לשיר בקלות ועכשיו הקול חורק. אני בונה באצבעות בית, כסא, שולחן. דין מסתכל ומשפשף את העין. הוא עייף, אני אומרת. כן, הוא עייף, אמא שלו אומרת, אבל הוא לא נרדם.

אולי נשים אותו במיטה ונדליק לו את המנורה שמפזרת על פני התקרה כוכבים ירוקים ואדומים. אולי הוא יביט בכוכבים הנעים על הקיר עד שיירדם. אבל, לא, הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. הוא לא בוכה, הוא צורח. הוא צורח חזק. אולי זה סימן שהוא עייף. בוודאי שהוא עייף. הוא שוב משפשף את העין. אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת. אולי הוא צורח כי הוא כבר כל כך עייף ותיכף הוא יירדם.

דין לא נרדם. אולי נביא את הכדור הורוד ונשב עליו, זה מרגיע אותו. אולי נקפוץ מעלה מטה על הכדור הורוד הגדול שאפשר לשבת עליו. דין אוהב את הכדור הורוד. אבל הוא לא נרדם.

אולי כואבות לו השיניים שעוד לא יצאו. אולי נביא לו מוצץ. הוא זורק את המוצץ. אולי נביא לו נשכן מגומי שנעים לו לנשוך ופחות יכאבו לו השיניים שטרם בקעו. הוא אוהב את זה. את הנשכן. יופי, הוא נרגע. לא, הוא שוב צורח. משהו כואב לו ומפריע לו להירדם.

אולי הוא רעב. לא, הוא לא רעב. הוא לא רוצה לאכול והוא לא רוצה לישון. הוא רוצה שאמא תחזיק אותו על הידיים. כל הזמן. ביום ובלילה. לאמא אין כוח. היא רוצה מאד לישון. אבל דין לא רוצה לישון.

אולי נשים אותו במיטת ההורים שיישן עם אבא? לא, אמא שלו מתחלחלת: אולי אבא יתהפך וימחץ אותו. אבל דין הוא תינוק שמנמן וחזק, מי ימחץ אותו? טוב, אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת.

הנה יאנוש החתול הגיע. הוא מיילל. גם הוא רוצה על הידיים, אבל דין תפס לו את המקום והוא מקנא. אולי כשדין ילך לישון יהיה זמן לשחק קצת עם יאנוש. אבל דין לא רוצה לישון, והזמן חומק ובורח. השעון מתקתק והמחוגים נעים, חשכת הלילה מעמיקה, הגשם יורד. ודין לא רוצה לישון.

אמא עוצמת עיניים וחולמת שדין נרדם וישן בשלוה במיטה, ואמא פנויה לעשות את מלאכתה. אמא חולמת שהבית שקט ורגוע ואין קול בכי, רק דממה. אבל דין שוב צועק. דין לא רוצה לישון.

סבתא שרה לשפן יש בית בין עצי הזית בית לו ירוק ירוק תחת כרוב מתוק מתוק. המלים נשלפות ממדפי המוח, היכן שאופסנו שלושים שנה. דין מחייך לסבתא. אולי כשסבתא תגיד זו הגברת שפנפנית דין יעצום עיניים ויירדם, אבל לא, דין לא רוצה לישון.

סבתא נזכרת באמא של דין כשהיתה תינוקת ולא רצתה לישון, וסבתא היתה עייפה עייפה ואמא לא רצתה לישון. סבתא חושבת שכשדין יהיה גדול, אמא תספר לו איך היא ישבה בלילות ונדנדה אותו על הידיים, כי דין לא רצה לישון. אבל עכשיו דין עוד תינוק ואמא עייפה מאד וגם סבתא כבר עייפה, המסך מהבהב והשעון מתקתק, ודין לא רוצה לישון.