אנייס וארדה / אנשים ומקומות

הלכנו לסרט של הבמאית הקשישה אנייס וארדה וצלם הדיוקנאות ז'י-אר, שקוראים לו בעברית "אנשים ומקומות", ובצרפתית קוראים לו Vilages et Visages, שזה אומר "כפרים וקלסתרים", כי הם משוטטים בכפרים בצרפת, ומצלמים אנשים, ואחר כך מגדילים את התמונות שלהם ומדביקים אותן על קירות הבתים או על מגדלים או על דברים אחרים, ובאופן מוזר הדיוקנאות המוגדלים שמודבקים על קירות בניינים או מגדלי מים או מקומות אחרים, גורמים לאנשים להיראות באמת גדולים מהחיים, כאילו הצילום כבר איננו צילום רגיל של מישהו אלא דיוקן מיתולוגי. זה לא דומה בשום צורה לשלטים של דוגמנים או פוליטיקאים שרגילים לראות אותם תלויים בכל מיני מקומות, אולי מפני שהדיוקנאות הם בשחור לבן, מה שהופך אותם לאיקוניים. קשה אפילו להסביר למה. אולי מפני שאנחנו מזהים שחור לבן עם דימויים איקוניים מהעבר, ואולי מפני שהצילומים הם אמנותיים.

הצילומים של ז'י-אר מזכירים לאנייס וארדה צילומים שהיא צילמה שנים רבות קודם לכן, גם כן בשחור לבן, צילומים של אנשים שכבר מתו מזמן, כמו צלם האופנה גי בורדן, שהיה ידיד או אהוב שלה, והיא אהבה לצלם אותו בעירום. הצילומים הישנים האלה של אנייס וארדה הרבה יותר נועזים מהצילומים החדשים של ז'י-אר, שמצלם אנשים לבושים. אנייס וארדה בעצמה לא מצטלמת בעירום, אבל היא מאד חשופה בסרט. הפנים שלה חשופים, הקמטים שלה חשופים, הפצעים שלה חשופים, גם הפצעים של הנפש. ז'י-אר מצלם את כפות הרגליים שלה ואת העיניים שלה ומדביק את הצילומים על רכבות שנוסעות למרחקים. הוא קורא לצילומים: "החתיכות שלך", כאילו אלה חתיכות מהגוף של אנייס וארדה ולא צילומים חתוכים. אנייס וארדה מסתכלת על כפות הרגליים הצמודות שלה ואומרת שהן כמו לב מקומט. פתאם זה נראה כל כך מובן מאליו שכפות רגליים צמודות יוצרות צורה של לב.

אנייס וארדה היא מאד קטנה ועצובה וז'י-אר הוא מאד ארוך וצחקן והוא לובש בגדים שחורים וכובע שחור ומשקפיים שחורים שרק בדיעבד מבינים שהמשקפים השחורים גורמים לז'י-אר לראות הכל הרבה יותר כהה ממה שהוא, או הרבה יותר קודר ממה שהוא, ואולי לכן הצילומים שלו נראים כמו רישומים. ז'י-אר עצמו מאד מתקשה להיחשף. אנייס וארדה כל הזמן מבקשת ממנו להסיר את הכובע ואת משקפי השמש הכהים שלו, כדי שתוכל לראות היטב את הפנים שלו ואת העיניים שלו, אבל ז'י-אר אף פעם לא מסיר את הכובע ואת המשקפיים שלו, וגם לא מספר כמעט שום דבר על עצמו. הוא לא עונה על שאלות אם הוא חי לבד, את מי הוא אוהב, אם יש לו משפחה. אי אפשר לדעת איך קוראים לו באמת. אפילו סבתא שלו, שהיא האדם היחיד הקרוב אליו שרואים בסרט, קוראת לו רק איש טוב והוא באמת נראה איש טוב, ז'י-אר אוהב לצלם אבל בכלל לא אוהב להיחשף. הוא מצלם את אנייס וארדה אבל היא לא מצלמת אותו, בניגוד לגי בורדן הוא צלם שלא מצטלם בעצמו ולא מצלם את עצמו. הוא אוהב רק לחשוף אחרים אבל לא להיחשף, והוא גם לא חושף אנשים כמו שאנייס וארדה חושפת אותם. הוא צוחק עליה שהיא אוהבת גברים עירומים. הוא נשמע קצת פוריטני כשהוא אומר את זה.

אנייס וארדה כבר לא רואה היטב. העיניים שלה חולות והיא רואה הכל מטושטש, אבל זה בכלל לא מעציב אותה. היא עצובה בגלל שכל החברים שלה וגם בעלה הבמאי ז'אק דמי מתו מזמן והיא מתגעגעת אליהם. היא רוצה לנסוע כל הזמן לבתים שלהם שהם כבר אינם מתגוררים בהם, לקברים שלהם, למקומות שבהם היא בילתה איתם וטיילה איתם. במקומות האלה המתים מתרצים לחזור אליה ולשהות איתה קצת. ז'י-אר עוזר לה לחפש ולמצוא את המתים שלה. כולם היו אמני צילום, אנשים שהתבוננו כל חייהם בזולת. גם אנייס וארדה כל חייה התבוננה וצילמה, אבל עכשיו עם העיניים הזקנות והחולות שלה, היא רואה הכל מטושטש, וז'י-אר לא מבין איך היא משלימה בקלות כזאת עם אובדן הראייה שלה, עם חוסר היכולת שלה להתבונן ולראות תמונה חדה, עם חוויית העולם המטושטש שלה, אבל אנייס וארדה אומרת לז'י-אר שהיא רואה מטושטש, אבל היא רואה, ומה שחשוב זה לראות.