אהרן ברק: ומה עם חירות האשה?

לפני מספר חודשים פירסם פרופסור ידוע למשפטים מאמר בעיתון "הארץ" כנגד הכוונה להרחיב את תחולת המשפט העברי בחוק. כנימוק מכריע נגד השימוש במשפט עברי טען אותו פרופסור שעל פי המשפט העברי נשים עלולות להישאר עגונות. כשקראתי את הדברים לא ידעתי את נפשי: הרי אותו חלק מהמשפט העברי, דיני מעמד אישי, שדנים נשים לעגינות וילדים לממזרות, תקפים גם תקפים בדין הישראלי על פי חוק הכנסת, ולא אותו פרופסור, ולא חבריו, אינם נלחמים מלחמת חורמה בהחלת הדין העברי בדיני מעמד אישי, ורק כשעלו הצעות להרחיב את תחולת הדין העברי במקרים של לקונות בחוק, או להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לדון בענייני ממון כבוררים, הם קמים ונזעקים, כאילו פסק בוררות של בית דין רבני בענייני ממון, גרוע יותר מסמכותו המכרעת מתוקף החוק בדיני נפשות, או ליתר דיוק מהעדר סמכותו להתיר נשים מנישואיהן, עד שיתרצה הבעל וייתן להן גט, שכן בדין העברי אשה משועבדת לבעלה עד שהוא מתיר אותה, והבעל לבדו רשאי לעשות כן, כשם שעבד משועבד לאדונו עד שיתרצה האדון להעניק לו את חירותו. דיני הנישואים והגירושים במדינת ישראל נותנים תוקף להשקפה שרואה באשה שפחה של בעלה עד שיניח לה מרצונו. זוהי עבדות ולא חירות.

מאמרו של הפרופסור אהרון ברק "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית" בעיתון "הארץ" ב-16 לפברואר האחרון, עורר בי תחושה דומה: אמנם הוא מזכיר את המתח בין חילונים לחרדים, משום מה הוא מדבר על חרדים ולא על דתיים בכלל, בין השאר בנושאי נישואים וגירושים, שמירת השבת והכשרות ועוד, אבל המלים "אשה" או "נשים" אינן נזכרות במאמר, ודומה כי כל מטרתו היא לדבר בזכות המצב הקיים ולהצדיקו, ובכלל זה שעבודן של נשים עגונות לבעלן לכל ימי חייהן, שמפר את החירות הבסיסית ביותר של אדם, שלא להיות משועבד לרצונו של אדם אחר. ברק אפילו מגן על המצב הזה, בטענה שהפרדה מלאה בין דת ומדינה איננה מקובלת על פי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית, ולכן "הפיתרונות יתבססו על חופש הדת ועל החופש מדת, ועל הכרה במגבלות מידתיות של חופשים אלה." אבל איך אפשר לדבר על מידתיות כאשר אשה מנועה מלהינשא מחדש וללדת ילדים? היש מצב פחות מידתי מזה? ברק עצמו מודה כי "חקיקה דתית, המבוססת רק על הכוח של הרוב בכנסת, ואינה מתיישבת עם הסינתיזה המידתית הנדרשת על פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא ביטוי לעריצות הרוב. עלינו להימנע ממנה." אבל זה בדיוק המצב במדינת ישראל: מאז הקמתה היא כופה על כל אזרחיה לחיות את חייהם על פי דתם כפי שהמדינה מכירה בה, וכדי לממש את זכויות האדם שלהם להינשא ולהתגרש ואפילו להיקבר, הם אנוסים להזדקק לשירותים דתיים במסגרת קהילתם הדתית, מצב שהוא מורשת השלטון העותמני בארץ ישראל ושמדינת ישראל המשיכה בחדוה, ובכך אין היא מאפשרת לא חופש מדת וגם לא חופש דת, שכן מדינת ישראל מכירה רק ברבנים אורתודוקסים, ואיננה מכירה ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. שר הפנים בעל קופת השרצים אריה דרעי אפילו הכריז שאין לנו צורך ביהודים כאלה, ובכך נטל לעצמו את הזכות להחליט מי בכלל ישראל ומי לא, זכות שאיש לא העניק לו. לאנשים חילוניים אין שום דרך להתחתן ולהתגרש במדינת ישראל שלא בטקס דתי, וכדי להיקבר בקבורה חילונית הם נדרשים לשלם סכומים גבוהים מאד שעבור רבים מהאזרחים הם מעל ליכולתם.

יש לשיטה העותמנית גם יתרונות. היא מאפשרת לערביי ישראל הנוצרים והמוסלמים לקבל שירותים דתיים בקהילתם ובלשונם, ואף לחנך את ילדיהם במסגרות חינוך בלשון הערבית, וזאת זכות לאומית חשובה שמיעוטים לאומיים רבים בדמוקרטיות מערביות אינם יכולים אפילו לחלום עליה. וכדי להיות הוגן לגמרי, צריך להודות שהדמוקרטיה הצרפתית למשל, שמכריזה על עצמה כ"רפובליקה חילונית", פוגעת קשה מאד בחופש הדת של מיעוטים דתיים, אוסרת חבישת כיפה וחיג'אב בבתי ספר ממלכתיים ובאוניברסיטאות, אוסרת על לבישת בורקה ועל תפילה מוסלמית ברשות הרבים, ובשנה האחרונה אף היו בה מקרי התנכלות קשים לנשים מוסלמיות שהופשטו בכוח כאשר כיסו את גופן על שפת הים, מעשה מביש ומרושע מאין כמוהו. צרפת היא דוגמה לכך שמדינה המצהירה על חילוניות ומספקת שירותים חילוניים לכאורה לתושביה, מקיימת למעשה אפליה דתית ואף מתנכלת למי שאינם בני הדת הקתולית השלטת. אבל אין הדבר מצדיק את המצב בישראל, שבה כפופות הנשים מכוח החוק להלכה דתית מפלה, שמונעת מהן נישואים שוויוניים וכופה עליהן להינשא בתנאי שיעבוד לבעלן, שאם חלילה יברח או ייעלם שלא מרצונו בפעולה צבאית בארץ אויב, הן עלולות להישאר עגונות לכל ימי חייהן, וכל עוד יש אפילו אשה אחת כזאת במדינת ישראל, ולמיטב ידיעתי יש למרבה הצער הרבה נשים כאלה, אסור שמשפטני ישראל יצאו ידי חובתם בדיבורים ריקים מתוכן על הבנה הדדית וויתורים הדדיים, כי נשות ישראל לא ויתרו מרצונן על חירותן אלא נאנסו לוותר עליה, כפי שנשות החרדים נאנסות לוותר על זכותן להיבחר לכנסת ולהיות מיוצגות בה, ומדינת ישראל איננה עושה דבר כדי לחייב את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים ברשימותיהן, ואיננה מונעת מימון ממלכתי ממפלגות שפוגעות בצורה כה חמורה בעקרון השוויון, שלכאורה הוא מיסודות המדינה היהודית והדמוקרטית.

כמובן שיהדותה של מדינת ישראל איננה מחויבת להתבטא דוקא בדיכוי ובאפליית נשים או זרמים דתיים פחות נפוצים בישראל. מדינת ישראל לא תהיה פחות יהודית אם תאפשר חופש דתי אמיתי, ותכיר בזכויותיהם של חילונים לקבל שירותים שאינם דתיים, ובזכויותיהם של יהודים רפורמים וקונסרבטיבים לקיים את הפולחן היהודי לפי אמונתם. מהו יהודי ומיהו יהודי הם עניינים שבמחלוקת, והענקת מונופול מטעם המדינה בכל נושאי המעמד האישי ליהדות האורתודוקסית, איננו מתאים משום בחינה לערכי השוויון וחירות האדם. ספק אם אפילו מי שחושבים שבמאה העשרים ואחת ראוי למדינה לתת תוקף חוקי לדיני עגינות וממזרות, שכבר לפני מאות שנים השתדלו הרבנים לחמוק מהם, חושבים שבהתמדתם של דינים אכזריים ובלתי נסבלים אלה, תלויה יהדותה של מדינת ישראל.