שלומי אלדר / ארץ זרה

הצילומים של שלומי אלדר יפים להפליא: אייל לוגם מן הנחל שליד ביתו, אחו מושלג, קו החוף של ישראל ממעוף הציפור באור שמש עזה, הגבעות הירוקות בשומרון במבט מאום-אל-פחם. לרגעים אני חושבת מה היה חושב על הסרט מי שהיה צופה בו ללא פסקול: שמדובר בסרט תיירות? בתייר חובב נוף וטבע שנודד בעולם ומלטף במצלמה את הנופים הנשקפים לעיניו?

אבל בסרטו של אלדר יש פסקול, והקול הוא קודם כל קולו של השחקן רסאן עבאס, קול גדול ועמוק ועצוב. "ארץ זרה" הוא מחזה לארבעה גברים שטרגדיה בלתי נתפסת קשרה ביניהם: שחקן "הבימה" רסאן עבאס, שמעלה מחזה על פי ספרו של הרופא ד"ר עז א-דין אבו-אל-עייש, ששלוש בנותיו נהרגו מפגז של צה"ל שפגע בביתן, אירוע שתועד בזמן אמת בשידור של שלומי אלדר, ולדידי הוא הרגע הטלויזיוני המטלטל ביותר שחוויתי בחיי, אולי רק רצח רבין משתוה לו בעוצמתו. הד"ר אבו-אל-עייש חי כיום בקנדה. גם שלומי אלדר עזב את ישראל לארצות-הברית כשחש שעבודתו כעיתונאי המסקר את הפלשתינים איננה רצויה לציבור הצופים, ולפיכך גם איננה רצויה למעסיקיו בערוץ 10, אבל גם משום שלאחר עליית החמאס לשלטון כבר לא התאפשר לו לנסוע לעזה ולדווח ממראה עיניים. הקהל הישראלי איננו רוצה לצפות במחזה על פי ספרו של אבו-אל-עייש שרסאן עבאס משחק להפליא, וההצגה יורדת אחרי עשר הצגות בלבד, ורק בארצות-הברית היא מוצאת לה קהל מעוניין. הגבר הרביעי הוא נאדים, בנו של רסאן עבאס. נאדים מנסה לחיות באנגליה, אבל איננו מחזיק מעמד שם וחוזר לישראל. הוא רצה להיות שחקן כאביו, אבל עובד בבניין ודוקא מרוצה מעבודת הכפיים שמאפשרת לו לראות לנגד עיניו את פרי עמלו, וחוסכת ממנו את יגונו של אביו, שנמלט מתל-אביב לאום-אל-פחם כדי שילדיו לא יסבלו מגזענות של יהודים, והקים תיאטרון באום-אל-פחם, אך התיאטרון הזה נסגר בגלל התנועה האיסלמית ששולטת כעת בעיר, שרסאן עבאס עוד קורא לה כפר, אבל כבר איננו מזהה בה את כפר ילדותו שהפך למעוז התנועה האיסלמית, וגם על ילדיו איננו מצליח להגן, כי השוטרים עוצרים את נאדים על לא עוול בכפו, ומכים אותו רק מפני שהוא ערבי. העימות עם הפנאטיות הערבית והגזענות היהודית שהולכות וגוברות מפיל על רסאן עבאס יאוש הולך וגובר. הוא חושש לאבד את עבודתו בתיאטרון "הבימה", אבל איננו מרגיש בבית בתיאטרון שהולך ומתיישר עם ההכתבות של מירי רגב, שרק מי שעובד במוסדות התרבות חש כנראה את עוצמת ההרס והארס שהיא זורעת בכל המוסדות שתלויים בהקצבותיה, כאילו רק מצביעי הימין משלמים מסים בארץ הזאת, ורק הם זכאים לקבל מימון לתרבות שמבטאת את עולמם.

רסאן עבאס מתקשה להבין את הד"ר אבו-אל-עייש, שעבד שנים רבות כרופא מיילד בבית החולים סורוקה ואיננו רוצה לשנוא את היהודים שהרגו את בנותיו, אבל שלומי אלדר חושב שאם רוצים לתת תקוה לילדים, מוכרחים להילחם בשנאה, ובלי תקוה קשה מאד לחיות.

קשה לתאר כמה הסרט היפהפה הזה עצוב, כמה מתחשק לבכות כשצופים בו, לבכות על הרוע, על האכזריות, על הטמטום, על אובדן החיים, על חוסר המוצא, על העולם הגדול והיפה הזה שבני אדם אינם מוצאים בו מנוח לכף רגלם, על דגל ישראל שנסע מגוש קטיף לארצות הברית, ורק האיילים מתבוננים בו, על הלימונים היפים שרסאן עבאס קוטף מן העץ שבחצר ביתו, כי הארץ הזאת מגדלת בעיקר פירות חמוצים וצער, כשהוא מספר לנו שהוא רוצה לנסוע מכאן כדי למות במקום אחר, בקרב אנשים שלא ישנאו אותו, אבל בעצם מעולם לא היה מסוגל לעזוב את הארץ שאליה לעולם לא יחוש שייך באמת, לא הוא ולא ילדיו, הארץ שבה נולד ובה נולדו וחיו אבותיו מי יודע כמה דורות, וכעת הוא מצטער על כך שהביא ילדים לעולם שאינם מרגישים שייכים לשום מקום בו, אבל קוללו להיות תבנית נוף מולדתם.     

לעולם לא אהיה אמריקני, אומר שלומי אלדר, לא יהיו לי חברים אמריקנים, תמיד אהיה עבורם זר. הוא מתגעגע לישראל, אבל גם ישראל הופכת עבורו לארץ זרה, ואני חושבת לעצמי מתי בעצם היה כאן אחרת, מתי היה באמת טוב? בזמן הממשל הצבאי? אצל גולדה מאיר? בימי מלחמת לבנון הראשונה, או השנייה? באינתיפאדה הראשונה, או השנייה? מתי בכלל היה פה באמת טוב, או שהגעגוע לעבר הוא רק תעתוע, געגוע למה שלא היה לנו מעולם? ואינני יודעת אם במחשבה הזאת יש יאוש או נחמה.