עוד לא הגענו

האירועים בעזה מאד מדכדכים, והחיבור שלהם עם ליל הסדר הוא כמו תסריט מטורף של מוח חולני. לפעמים אני מצליחה לרחם על הפלשתינים, אבל הפעם לא כל כך, כי יש משהו מאד אכזרי וגם נכלולי ודוחה במחשבה לשלוח אלפי אנשים לפרוץ את גדר הגבול, ואז להתלונן שירו בהם, מה גם שרבים מהם היו בעצם לוחמים של חמאס, שיצאו מבחינתם לפעולה צבאית לכל דבר כנגד ישראל, והביטחון של הפלשתינים שהרוב האוטומטי שלהם באו"ם יגנה את ישראל על אירוע שהם יזמו אותו בציפיה מתוכננת לשפיכות דמים שאחר כך הם יעשו בה שימוש פוליטי מעורר בחילה. הפעם אני באמת מרגישה שלחיילים בגבול לא היתה הרבה ברירה, כשאמרו להם בשום אופן לא לאפשר חדירה של אנשי חמאס לישראל. מה הם יכלו לעשות חוץ מלירות בהם? יש מצבים שבהם יש בחירה ויש מצבים שבהם אין בחירה, וזה נראה לי אחד מהמצבים האלה שאין בהם בחירה, ושאי אפשר לסכן את התושבים של עוטף עזה, שמצפים מצה"ל בצדק שקודם כל יגן עליהם, וזאת גם החובה של מדינת ישראל ושל כל מדינה, להגן קודם כל על האזרחים שלה, שמאוימים על ידי החמאס, ושכל מה שהחמאס עושה, המנהרות והירי, נועד לפגוע בהם.

כשרואים עכשיו איך כל הפלשתינים מתאחדים נגד ישראל זה גם מגעיל וגם מייאש, כי רק לפני שבועיים ניסו להתנקש בחייו של ראש הממשלה הפלשתיני כשהוא ביקר בעזה, ונראה היה שהעימות בין החמאס לפת"ח רק מתעצם, ועכשיו אי אפשר לא לחשוב על זה, שהפלשתינים מפוצלים בכל דבר ורק השנאה לישראל מחברת אותם יחד, ואני חושבת הרבה על בן-גוריון שהיה מאד אכזרי בהכפפת כל הפלגים בישראל למרותו, אבל הוא צדק, כי לולא בן-גוריון היה מכריח את הפלמ"ח ואת האצ"ל לציית לממשלה ולמלא את הוראותיה ולא להתמרד נגדה, גם אנחנו היינו כמו הפלשתינים: היינו אוסף של פלגים שנלחמים זה בזה ולא מדינה מסודרת, שבה רק הממשלה שולטת בכוחות החמושים וכולם סרים למרותה, ואין דבר יותר מסוכן למדינה מכוחות חמושים שפועלים על דעת עצמם ולא מצייתים לשלטון הנבחר, ואם ממשלת ישראל לא תדכא את פריעת החוק של המתנחלים, הם עלולים להפנות את הבריונות שלהם נגדה.

אי אפשר לדעת מה יקרה עכשיו בגבול עם עזה, אבל בכל מקרה זה עוד דבר שגורם לחגיגות השבעים למדינה, שגם ככה נראות כמו מסע בחירות של מירי רגב ונתניהו, שכנראה זה מה שהן מתוכננות להיות, להיראות מטופשות במיוחד. לא מפני שזה לא דבר שמח שיש לנו מדינה, זה דבר גדול מאד, ולא בגלל שאין לנו הרבה דברים לשמוח בהם ולהתגאות בהם, דוקא יש הרבה, אלא בגלל שכמו בשיר האהוב עלי של נעמי שמר "סימן שעוד לא הגענו, והאופק עוד רחוק", למרות שנעמי שמר ייחלה לדברים מאד שונים מאלה שאני מייחלת אליהם, אנחנו פשוט עוד לא במקום לחגיגות כאלה, אנחנו עוד יותר מדי באמצע הדרך בשביל לחגוג כאילו הגענו אל המנוחה והנחלה. אנחנו יכולים בכלל למצוא את עצמנו בתוך שבוע במצב מלחמה, ויש תושבים בדרום והורים של חיילים בכל הארץ שמאד מודאגים עכשיו, וחוץ מנתניהו שמאד רוצה ללכת עכשיו לבחירות, בתקוה למנוע באמצעותן הגשת כתב אישום נגדו על עבירות הפרת אמונים ושוחד, וכל מיני חגיגות בתירוץ של שבעים שנה למדינה או העברת השגרירות האמריקאית לירושלים יכולות לקדם אותו במערכת בחירות, לא ברור מי בכלל צריך את החגיגות האלה שכבר לגמרי יצאו מפרופורציות, והפכו למסע קידום אישי מטורף של מירי רגב שלא לוקחת שבויים. אולי במקום כל הסקרים ששואלים אנשים למי הם מצביעים, ואם מנבאים לליכוד שלושים מנדטים כולם אומרים שהתמיכה בנתניהו מתגברת ונתניהו עוד יותר לוחץ לבחירות ומירי רגב עוד יותר מגייסת את חגיגות השבעים למסע הבחירות של נתניהו, אולי במקום זה ישאלו מי בכלל רוצה את חגיגות השבעים האלה, ומי בכלל רוצה אותן בהנחה שהמהומות בגבול עזה יימשכו ושאולי בכלל תהיה מלחמה, או שאולי יתנו לנו סופסוף מנוחה מחגיגות נתניהו ורגב, ונוכל לשבת בחושך כמו אבותינו ולכרסם בשקט מצות ומרורים, כי העם היהודי כבר סבל מספיק.