דוד אלבחרי ושואת יהודי יוגוסלביה

בערב יום השואה ראיתי את סרטה של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שכמעט כל תושביה היהודים, כשמונים אלף נפש, נרצחו בשואה. אחד הדוברים אמר שבקעת הקהילות ביד ושם היא המקום היחיד שבו יוגוסלביה עוד קיימת, כי אחרי נפילת ברית המועצות ואיחוד גרמניה, הלמוט קוהל שהיה אז קנצלר גרמניה, החליט להרוס את יוגוסלביה, באותה שיטה שבה היטלר הרס אותה, על ידי הקמה של מדינות בובה גרמניות בחלקי יוגוסלביה שהיו בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, שהיטלר וגם הלמוט קוהל ראו בהן תמיד חלק מתחום ההשפעה הגרמני, ואף פעם לא השלימו עם הקמת יוגוסלביה, שנועדה לחסום את הגרמנים באירופה היבשתית בלי מוצא לים התיכון ולים השחור, ולמנוע מהם להפוך לאימפריה גדולה. ההבדל בין היטלר לקוהל היה שקוהל קיבל סיוע להריסת יוגוסלביה מארצות הברית ובריטניה, שרצו בכל מחיר לנצל את התפרקות ברית המועצות כדי להפוך שטחי השפעה חשובים שלה לשטחי השפעה שלהם, והמיקום הגיאוגרפי של יוגוסלביה באמצע הים התיכון ועל נתיב הדנובה לים השחור הפך אותה תמיד לחשובה במיוחד ולשדה דמים בין ביזנטיון לונציה, בין הגרמנים לתורכים ובין ברית המועצות לנאט"ו. כל שליטי מרכז ומזרח אירופה, שבניגוד למדינות המערב הכירו את האיזור, כמו פרנץ ורניצקי שהיה אז קנצלר אוסטריה, וואצלב האוול שהיה אז ראש ממשלת צ'כיה, התנגדו לקוהל ואמרו לו שיקרה ביוגוסלביה אסון, אבל הלמוט קוהל שיתף פעולה עם הנשיא הנאצי של אוסטריה קורט ולדהיים ודרס את מדינות מזרח אירופה כמו שרק גרמנים יודעים וגם דרס את יוגוסלביה, בשותפות עם ארצות הברית ובריטניה וגם שותפות מסוימת של צרפת, ובגלל שהזמינו את הטייסים הגרמנים להפציץ את בלגרד, כמו שהם הפציצו אותה במלחמת העולם השנייה, והטייסים הגרמנים שמחו מאד להפציץ את הסרבים, ושכחו לגמרי שהם פציפיסטים, שזה מה שהם אומרים כשמבקשים מהם להפציץ את עיראק או סוריה, מדינות אחיות שלהם שגם שיתפו פעולה עם הנאצים וגם שונאות יהודים כמוהם. כמובן כששלחו טייסים גרמנים להפציץ את הסרבים, גייסו גם כל מיני יהודים חנפנים שיגידו שהסרבים הם כמו הנאצים, כי כשרוצים לפגוע בקורבנות של הנאצים, כמו הסרבים שמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הנאצים, מביאים יהודים חנפנים להגיד שהקורבנות של הנאצים הם כמו הנאצים, ובגלל זה זה טוב שהגרמנים יבואו להרוג אותם, ואם למשל הקרואטים בתמיכה של נאט"ו גירשו מאתיים אלף סרבים מקרואטיה, אז הראו בטלויזיה האמריקאית שהסרבים רצחו מוסלמים בבוסניה, כדי שהצופים יבינו שלפגוע בסרבים זה דבר טוב ומותר לעשות להם הכל. שנתיים אחר כך הראו בטלויזיה האמריקאית את מגדלי התאומים נופלים מטרור של ארגון אל-קעידה, שהתחיל את התארגנותו בבוסניה בזמן שנאט"ו פעלה להפוך אותה למדינה מוסלמית, וארגון אל-קעידה שחייב את קיומו לארצות הברית, טוען שהאמריקאים היו בכלל נגד המוסלמים ביוגוסלביה, מה שכמובן לא נכון. כל מה שקורה היום בעולם, התוקפנות של פוטין כלפי המערב בסוריה ובאוקראינה, קשור למה שקרה אז, בסוף האלף הקודם, כשהאיזון בין ברית המועצות לארצות הברית הופר והמערב הרגיש מנצח, ושכח שבניצחון צריך להיות נדיבים ולא תאוותנים, שזה לקח שהרבה מנצחים מכל העמים למרבה הצער שוכחים.

כל זה כמובן סוטה מהנושא שעליו התחלתי לדבר, הסרט של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שהוא סרט מאד מרתק, כי הוא עובר מאיזור לאיזור ביוגוסלביה, שחולקה לאחר כיבושה בידי הנאצים בין גרמניה, הונגריה, בולגריה ואיטליה, ולכל חלק היה גורל אחר, ואת המעבר הזה הוא עושה בעיקר דרך סיפורים אישיים של ניצולים מכל איזור ואיזור, והניצולים האלה הם מעטים מאד, כי כמעט את כל יהדות יוגוסלביה, שמנתה רק כשמונים אלף נפש, רצחו. יוגוסלביה היתה ארץ גדולה, והיהודים בה היו מעטים. בארבע-חמש עיירות קטנות בגליציה הפולנית היו יהודים כמו בכל יוגוסלביה. אילו הניחו הנאצים ליהודי יוגוסלביה לנפשם, זה לא היה משפיע במיוחד על מצב היהודים בעולם. אבל הנאצים היו לגמרי אובססיבים בהשמדת היהודים שלהם, והם השקיעו מאמץ אדיר בהשמדה כמעט מוחלטת של יהדות יוגוסלביה, וגם הצליחו מאד להשמיד כמעט את כולם, שאם חושבים על זה זה לא מאד קשה, כשמדובר באוכלוסיה קטנה מאד, מפוזרת מאד, ולגמרי חסרת אונים. לכן רצח יהדות יוגוסלביה, למרות שהיא קטנה, מספר הרבה  מאד על אופיה של הרצחנות הנאצית, זאת שהיום כל מיני פרופסורים שמתחנפים לגרמנים מנסים לטעון שאין לה קשר לאנטישמיות, ולהתכחש לעובדה שהאנטישמיות היתה המופע הכי אופייני לשיח הנאצי, לתרבות הנאצית ולפעולה הנאצית, ושכל התיאוריות הנאציות לכשעצמן שמועלות כדי להמציא להשמדת היהודים סיבות אחרות מאנטישמיות קיצונית, מאבדות מתוקפן ביוגוסלביה, ובכל זאת השמדת היהודים ביוגוסלביה היתה אחת מהאובססיביות והקטלניות ביותר.

יש בסרט הזה הרבה מאד רגעים קשים, שבהם התקשיתי לשמוע את תיאורי הזוועות ולראות את התמונות המתעדות אותן, או אפילו סתם צילומים של מקומות הרצח מימינו, שהופכים את מעשי הרצח למוחשיים יותר, אבל הכי היה לי קשה התיאור של משאית הגז שבה נרצחו יהודי בלגרד, שאחר כך פרקו את גופותיהם בכפר יניציי ליד בלגרד והכריחו סרבים לקבור אותן ואחר כך ירו בהם למות. היתרון של הסרבים על היהודים היה שבהם ירו למות ואת היהודים רצחו בגז מצינור המפלט שחובר לצא המטען שבו היו דחוסים אנשים ונשים וילדים. לנאצים היה מאד חשוב להשמיד את היהודים בגז כמו שמדבירים פשפשים, כי הם חשבו שאם הם ירצחו את היהודים כמו שהורגים פשפשים, זה אומר שהיהודים הם רק פשפשים ולא בני אדם. הם לא חשבו שהמעשים שלהם מלמדים רק עליהם, ולא על הקורבנות שלהם.

משום מה אמרו גם בסרט ששני הנהגים של המשאית נקראו גץ ומאייר, ועד ששמעתי את זה חשבתי שהשמות האלה, שהם שמות מאד נפוצים בגרמניה, גם כשם פרטי וגם כשם משפחה, הם שמות שהמציא הסופר דוד אלבחרי, שכתב ספר על גץ ומאייר שנקרא גץ ומאייר, ואני חשבתי שהשמות והתיאורים של הנהגים הם פרי דימיונו הספרותי, ורק מהצפייה בסרט הבנתי שהסיפור שלו הוא בעצם תיעודי ולא דימיוני, וניסיתי שוב לקרוא את גץ ומאייר, שיצא בשנת 2003 בהוצאת כרמל בתרגומה של דינה קטן בן-ציון, ולדעתי הוא ספרו הטוב והחזק ביותר של אלבחרי, שהוא יהודי מיוגוסלביה שהיגר בזמן המלחמות בשנות התשעים לקנדה, ועכשיו דינה אמרה לי שהוא מחלק את זמנו בין קנדה לבלגרד ושהוא מאד חולה, מה שלא הפתיע אותי, כי הספרים שלו מלאים סבל וצער, כל כך הרבה צער שבקושי אפשר לחיות איתו. בזמנו קראתי את גץ ומאייר בבת אחת ועכשיו התחלתי לקרוא שוב וכל מלה היתה לי כמו מדקרת סכין: "אחד משניהם, טוענים העדים, היה נכנס אל המחנה, משחק עם הילדים, מאמץ אותם אל לבו ואפילו מרעיף עליהם סוכריות שוקולד... משליטף את אחרון הראשים סתורי השיער, חילק את הסוכריה האחרונה והעמיד על הקרקע המוצקה את הזוג האחרון של הרגלים הקטנות, הם מתפוגגים מתודעתו..." אלבחרי איננו מעלה את האפשרות שגץ ומאייר קיבלו הוראות לנהוג בילדים בחביבות כדי שיהיו רגועים ויעלו בשקט למשאית המוות. הוא חשב שגץ ומאייר פשוט הפרידו הפרדה גמורה בין המגע עם הילדים לבין רציחתם, שזאת המשימה, וקצינים נאצים ממלאים משימות בנאמנות.

פתאם הספר הזה שידעתי בכל מקרה שהוא מבוסס על המציאות, נהיה בלתי אפשרי, עכשיו שהבנתי שהוא הרבה יותר קרוב למציאות מששיערתי. בעצם למרות שידעתי המון שנים על משאית המות, לא ידעתי שפרקו את הגוויות בכפר יניציי, או אולי ידעתי ושכחתי את שם הכפר, ועכשיו אני לא יכולה כבר לשכוח. תמונה אחת מהסרט, צילום ישן של הגוויות שהאדמה התקשתה לכסות, נתקעה לי בראש ועומדת לי כל הזמן לפני העיניים. גם כשקוראים יצירת ספרות שיודעים שהיא מבוססת על המציאות, רוצים לחשוב שלא הכל אמת, במיוחד אם הוא נורא ובלתי נסבל, ולכאורה מה זה בכלל משנה איך קראו להם, ואם השמות אמיתיים או בדויים. אבל כששומעים שם, למרות שאין בזה שום היגיון, פתאם קמים בעלי השמות ונעמדים לך מול העיניים, שני הקצינים הנאצים הזוטרים גץ ומאייר שהם הם בשמות האלה רצחו אלפי יהודים בבלגרד במשאית המות המשוכללת שהביאו מגרמניה, והטייסים הגרמנים שהפציצו את בלגרד ואלה שחזרו להפציץ אותה בשמחה בסוף המאה העשרים, ממש אותם אלה שנהיו בבת אחת פציפיסטים כשביקשו מהם להפציץ את עיראק, וגם עכשיו כשביקשו מהם להפציץ את סוריה הם הקפידו על הפציפיזם שלהם, ורק בבלגרד, ששם הם רצחו אלפי יהודים ומאות אלפים של סרבים, שם אין להם שום בעיה להפציץ, ונדמה לי שכבר אף אחד לא יכתוב על זה ספרים.