הטיסה הקצרה של אלעל

לו רק היו מהללים את עצמם פחות, פחות מייחצנים את עצמם, לולא אמרו שהם מקווים שנהנינו בטיסה – הרי רק רצינו לנסוע ולחזור במחיר הזול ביותר האפשרי, שכלל איננו זול כמובן, שאולי גם הוא, כמו במקרים אחרים שהתפרסמו, תוצאה של הסדר מפוקפק כלשהו עם המתחרה על הקו, שכן רובנו נוסעים לצורך עסקים, לימודים, משפחה, ורק מיעוטנו תיירים שבאים להינות ממשהו ויש להם אולי ציפיות גם מהדרך ולא רק מהיעד. לנו דוקא אין שום ציפיות מלבד להגיע בשלום, ואכן הגענו בשלום, בסופו של דבר, ומה עוד אפשר לבקש? קצת חמלה? אולי זה היה הרגע ששבר, כששתי הדיילות שקודם לכן, בטיסה, זיכו אותנו בשירות קצר רוח במופגן, שהרי איננו אלא טרדנים שמפריעים את מנוחתן תמורת שש מאות וחמישים דולר בלבד, הגיעו עם המדים והמזוודות הנוסעות שלהן ונזפו בנו, מיוחסות שכמותן, שהפרענו את דרך היציאה שלהן החוצה, בעודנו עומדים מאות אנשים, גברים ונשים וזקנים וטף, דחוקים בתורים הארוכים לביקורת הדרכונים, כשרוב העמדות אינם פעילות וקצב התארכות התורים גבוה מקצב התקדמותם. אף לא מלה אחת של התעניינות, נחמה, השתתפות. ולפני הטיסה חזרה עוד הייתי אופטימית, כי כשבאנו עמדנו בנמל התעופה הית'רו כשעתיים בתור לביקורת דרכונים זרים, בשבלול האסיאתי הארוך של הבאים מהודו, פקיסטן, סין, יפן, קוריאה, מדינות ערב וגם ישראל, התינוקות הבוכים בזרועות אמותיהם לא קיבלו שום הנחות ומי אנחנו שנבקש, וקיוויתי שלפחות בארץ היחידה שאני נושאת את דרכונה, למרות שמורי החביב גיאורג מוסה ז"ל חזר והיתרה בי, שיהודי חייב לשאת לפחות שני דרכונים תקפים, יקבלו אותי ביתר קלות. אבל לא ממש, ובאותו רגע שהדיילות נזפו בנו שהפרענו את דרכן, ועברו קוממיות בין הנאנקים בתור, התחשק לי מאד שכמו בסרטים מצוירים הן תיתקלנה במשהו ותיפולנה אפיים ארצה, אבל הן עברו בטח ואנחנו נותרנו לעמוד ולעמוד על רגלינו הכואבות מתנוחתן הלחוצה בטיסה ברווחים הצנומים שבין המושבים. אולי זה היה הרגע שבו עלה זעמי וכמעט התפוצץ. בבוקר נאלצתי לנסוע ברכבת העמוסה מאקסטר לבריסטול, עוצרת בכל תחנה כדי להוריד נוסעים בודדים ולהעלות עשרות, כי את הרכבות המהירות ביטלו משום מה ברגע האחרון. כולם היו בריטים חביבים ואדיבים שהקפידו להציע לאשה הזקנה עם המזוודה והתיקים מקום ישיבה, ורק החייל הקשוח במדים עם הזקנקן,שעל זרועו היתה תלויה נערה יפנית דקיקה, אמר לי כשביקשתי שיתנו לי לרדת: don’t push, everybody gets down here, ורבים רצו כמוני במהירות לרציף 15, כדי להספיק ולתפוס את הרכבת היוצאת לתחנת פדינגטון בלונדון, אבל רק אני כנראה פחדתי לאחר לטיסה, שקשה למצוא סיבות טובות למהר אליה, חוץ מזה שזאת שאחריה לא תהיה טובה יותר, והגעתי לגמרי בזמן, כי ממילא מאות הנוסעים ישבו, לפחות ישבו, באולם הגדול בשער 3 בהית'רו והמתינו לעלייה באיחור למטוס, ולהמראה המתאחרת שלפניה הודיע לנו הטייס שבעוד כמה דקות נקבל אישור להמראה, והטיסה תהיה קצרה במיוחד, רק ארבע שעות וחמש דקות, מה שהיה נחמד לולא איחרנו להמריא ביותר ממחצית השעה ולולא נחתנו באיחור של מחצית השעה והמתנו עוד כמחצית השעה במטוס ויותר מכך בביקורת הדרכונים. גם הטיסה ללונדון היתה מאד קצרה, אבל אז הסתובבנו כמחצית השעה בשדה לפני שהתאפשר לנו לרדת לתור ביקורת הדרכונים שבו בילינו כשעתיים נוספות. אני משוכנעת שהטייסים יודעים לפצות את עצמם על הפסד הזמן המצטבר, אבל משום מה הם מצפים שהנוסע יתייחס לזמן הטיסה בלבד, וישכח שמאז השעה ארבע עשרה ועשרים וחמש דקות הוא ממתין בשער ואחר כך במטוס להמראה המיוחלת, ושאחרי הנחיתה באיחור אחרי עשר וחצי בלילה הוא צריך עוד להתענות שעה ויותר בשדה התעופה וביציאה ממנו לריב עם נהגי המוניות בתקוה להגיע הביתה במחיר סביר ובשעה סבירה, ששני הדברים אינם אפשריים ביחד ולפעמים גם אינם אפשריים בנפרד. כן, כן, אדוני הקברניט, בשבילי הטיסה נמשכה שעות רבות מאד, לפחות כפול מהזמן שציינת, הגעתי הביתה רק באחת בלילה, לכלב הבוכה שלי, וזה דוקא היה החלק הנעים, לשוטט ברחובות ירושלים עם הכלב בין אחת לשתיים אחרי חצות, כשבתי הקפה שנפתחים בשכונה כמו פטריות אחרי הגשם כבר אספו פנימה את השולחנות והכסאות שבחוץ, כיבו את המוסיקה הרועשת וסגרו את שעריהם, אנשים שלא חזרו מטיסה ולא ישבו בבתי קפה כבר נמו מזמן את שנתם, וליד בית הנשיא פרחו פרחים חדשים בגינה הקטנה והיפה שסידרו בשטח ההפקר שליד הגדר, כדי שנזכור שיש בעולם גם חסד ויופי ורחמים.