על נשים וכבוד האדם - תשובה לאורית קמיר

אורית קמיר מעולם לא נרתעה מלהכפיש ולפסול פמיניסטיות שגישתן שונה משלה, ובעיקר להאדיר ולפאר את עצמה על חשבונן, גם תוך כדי פגיעה קשה בנשים שהן קורבנות של אלימות גברית. לצורך זה מעולם לא נרתעה קמיר מעיוות וסילוף האמת, ומהתחבולה הזולה והנפוצה של סילוף עמדת מבקריה, ובעיקר המבקרות אותה, כדי להציג את עצמה כטובה מהן.

מאמרה ב"הארץ" ביום ו' 10.8.18 "פמיניזם זכויות אדם וחוה או פמיניזם זהותני", מציין שפל חדש בתהליך ההידרדרות של אורית קמיר לשמש כאבקת הכביסה של שונאי ותוקפי הנשים, שזה עיקר מפעלה בשנים האחרונות. תאוות ההאדרה העצמית שלה, שמתבססת על תפקידה המכריע בהכנסת עבירת "ההטרדה המינית" לספר החוקים הישראלי, שלכאורה מרחיבה את טווח ההפללה של עבירות המין הקלות, ולמעשה יוצרת בלבול וזילות של עבירות מעשים מגונים, הטרדה וביזוי שהיה להן גם קודם לכן כיסוי חוקי, בעבירת מעשים מגונים ובעבירות לשון הרע והאיסור לבזות ובעבירת הטרדה רגילה, ולא מעט פמיניסטיות סברו כבר אז שעדיף שלא להגדיר עבירה מיוחדת כזו, שכן תוצאתה בחברה פטריארכאלית שמרנית ותיאוקרטית כמו החברה הישראלית, תהיה זילות בעבירות המין הקשות יותר, שזה בדיוק מה שקרה: כיום מרבים בשיח הישראלי לכנות מעשים מגונים ואפילו מעשי אונס "הטרדה מינית", הגדרה שהיתה אמורה לכלול עבירות מין ברף הנמוך ולא עבירות מין חמורות, וגם מעשי אלימות, כשהם נעשים על ידי גבר כלפי אשה, מכונים "הטרדה מינית". כך אירע כאשר ח"כ איתן ברושי, שאורית קמיר נזעקת להגן דוקא עליו, היכה את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין. ח"כ ברושי לא "נגע" באיילת נחמיאס-ורבין ולא "הטריד" אותה, אלא היכה אותה. זאת עבירת אלימות, גם אם אין מדובר במכה קשה, וצריך היה לדרוש ממנו להתפטר מיד. "הטרדה מינית" זה מה שעשתה התקשורת לח"כ איילת נחמיאס-ורבין, כאשר התמוגגה לדון בישבנה בתיאורים שייצגו את אותו סוג פורנוגרפיה שמאפיין את הדיון באלימות נגד נשים, פורנוגרפיה שהודגמה בצורה מזעזעת במיוחד בתחקיר "המקור" על חקירת נערה שנאנסה בתחנת אוטובוס מבודדת על ידי שלושה נערים ערבים, וחוותה בנוסף לטראומת האונס הנוראה גם אימת מות.

לפני מספר שנים סטר פקיד בכיר על לחיו של חבר כנסת שכינה אותו "נאצי", ופוטר מיד ללא כל הליך משפטי, ואיש לא עירער על כך. לבי נטה דווקא לטובתו של אותו פקיד בכיר, כיוון שאינני סובלת את השימוש בכינוי "נאצי" בעימותים בין יהודים, הן משום זילות השואה שכרוכה בו והן משום שלדעתי עוצמת הקינטור שבכינוי זה היא כה גדולה, שהיא מצדיקה סטירת לחי, אבל הבנתי את חשיבות המסר הנגדי, שאלימות איננה נסבלת בשום תנאי. כאשר האלימות היא נגד אשה, היא מיד יורדת לדרגת "הטרדה" והעיסוק בה הופך לעיסוק פורנוגרפי במיניות, גם אם מהות העבירה היא באלימות הכרוכה בה ולא בהיבטיה המיניים. ח"כ איתן ברושי היה צריך להתפטר מיד, משום שהיכה חברת כנסת אחרת, וגם לו היכה גבר היה צריך להתפטר, כי אסור להרשות שחברי כנסת יכו אלה את אלה או יפעילו כל סוג אחר של אלימות איש כלפי רעותו. כך סולקה גם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בצדק רב, לאחר ששפכה כוס מים על ח"כ ראלב מג'אדלה. חברות בכנסת מחייבת התנהגות הולמת, והתנהגות בלתי הולמת של חבר כנסת מצדיקה דרישה להתפטרותו, שאיננה ענישה פלילית, אלא סנקציה ציבורית כלפי התנהגות בלתי הולמת מצד נציגי ציבור. בשלושת המקרים שהזכרתי: סטירת הלחי של פקיד בכיר לחבר כנסת שהובילה לפיטוריו של הפקיד, שפיכת כוס המים של חברת כנסת על חבר כנסת אחר, והמקרה האחרון של המכה שהיכה ח"כ איתן ברושי את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין, אין שום עניין של העדפת גירסת הקורבן, כפי שמנסה לרמוז אורית קמיר, שכן המעשים נעשו ברשות הציבור והיו להם עדים רבים, ואיש מהפוגעים לא הכחיש ולא יכול היה להכחיש את מעשהו, ולכן ניסיונה של קמיר להסמיך את פרשת ברושי לעדויות "גם אני" על פגיעות מיניות מהעבר, היא זריית חול בעיניים. כל אדם שחש עצמו נפגע רשאי לפנות לבית המשפט, אבל אין שום צורך לערב את בית המשפט כדי לפטר אדם בתפקיד בכיר עקב מקרה אלימות שנעשה ברשות הרבים ורבים נחשפו אליו. אם ח"כ ברושי חש נפגע מכך שעבירת האלימות שלו נדונה כעבירת מין, שאכן יש בה היבט כזה, אבל הוא איננו ההיבט המהותי בעבירה, עדיף לו שילין על הצורך הגברי לנצל את האירוע לעיסוק אובססיבי באיבר אינטימי של האשה שפגע בה, שבעיני העצים דווקא את הפגיעה באיילת נחמיאס-ורבין ולא במי שהיכה אותה היכן שהיכה, וגם הדגיש את העובדה שבניגוד לדברי קמיר, לא הרבה השתנה במעמדן של הנשים, שנתפסות כאובייקט יותר מאשר כאדם, ולכן קל יותר גם להפעיל כלפיהן אלימות ולחבוט בהן, שאפשר לנחש שהח"כ הנכבד לא היה מעז לחבוט כך בגבר. לכן גם השימוש התדיר של אורית קמיר במושג "כבוד אדם וחוה" שמרפרר לספרה (תמיד טוב להוסיף גם פרסום שיווקי), מקומם אותי, כי הוא יוצר את הרושם שזכויות אדם נוגעות רק לגברים, ולנשים יש זכויות אחרות, או שאין להן זכויות אדם. אני רואה חשיבות עליונה להזכיר בכל עת את פסוק היסוד של הווייתנו, שהוא הבסיס המוסרי-תרבותי למושג זכויות האדם: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". בחברה שבה נתפסת האשה כסוג נחות של הוויה, "בדרגה נמוכה של רוחניות" כדברי רבני עלי, ו"פונדקאית, רחם להחכרה שאיננה אם" בלשונם של מצדדי הסחר ברחמן של נשים, (כפי שהיטיבה לחשוף אותם בקלונם עירית לינור , שמעולם לא התיימרה להיות פמיניסטית דגולה או רדיקלית), יש חשיבות עקרונית לציון העובדה שנהג להדגיש הפרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאשה קרויה אדם, ושראוי לרומם את פרק א' בספר בראשית המדגיש זאת על פני הסיפור המובא בהמשך, שבו מתוארת חוה, אם כל חי, כמי שנוצרה מצלעו של אדם, ואיננה נבראת בצלם אלהים כמותו. והרי בין שני הסיפורים האלה משתרע כל סיפורו של דיכוי האשה מאז ומעולם, ולא בכדי העדיפה המסורת היהודית את הסיפור השני.

גם במקרים מסוג זה של ארי שביט, שעיתונאית יהודיה אמריקנית האשימה בsexual assault, העבירה המקבילה לעבירת מעשים מגונים בישראל, שעוסקת באלימות מינית שאיננה מגיעה לכלל אונס, אין הכרח לפנות לבית המשפט, משום שעל העובדות לא היתה מחלוקת בין המאשימה לבין הנאשם שהודה והתנצל, ולא היתה דרישה מצדה לענישה פלילית שמחייבת דיון משפטי, וגם החלטתו של הנאשם לפרוש ממשרתו בעיתון "הארץ" היתה שלו ולא נכפתה עליו. אורית קמיר כלל לא היתה צריכה להתערב בעניין זה, אבל היא לא עמדה בפיתוי להציג את עצמה כמין אפיפיורית של עבירות המין כנגד נשים, שבסמכותה להעניק עליהן מחילה לעבריינים, סמכות שאיש לא העניק לה ומן הסתם גם לא האל הטוב. בכך היא שימשה כאבקת כביסה של אדם שהציג לה גירסה שהחניפה לה ובעיקר לעצמו, ואם יש לה טענות למי שממהרים לשפוט ללא בדיקה מעמיקה, מוטב שתבוא בטענות לעצמה, על כך שנרתמה לעזרתו של אדם שהודה בהתנהגות מינית בלתי ראויה אבל לא בחומרת והיקף הפגיעה שלו בנשים, שבעבר סברתי שהיא נובעת מיוהרה חסרת מעצורים, וכעת לאור מה שנודע לי שלא מרצוני, אני סבורה שהאיש סובל מבעיה נפשית שזקוקה לטיפול מקצועי, ולא למופע יחצ"נות עם אורית קמיר, שבה היא שוללת כדרכה את קיומה של עבירת התקיפה המינית, כאילו איננה יודעת שזו העבירה המקבילה בארצות הברית למעשים מגונים, ומוזילה הן את הקורבנות והן את חומרת הפגיעה.

אבל קמיר, שמאז שפירסמה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית, שלא לי להחליט אם היא אכן כזו, עסוקה בעיקר בקידום עצמי ובחנופה לחזקים בחברה, התגייסה לסייע לשביט ומן הסתם גם למעסיקו עמוס שוקן, שסיפק לה בזמנו סיקור אוהד מעל דפי "הארץ", כשלחמה על הקריירה האקדמית שלה. אותו עמוס שוקן גם לא התבייש לטעון שלא פעל נגד יצחק לאור, מכיוון שבזמן שהועלו נגדו האשמות בעבירות מין קשות, טרם נכנס לתוקף חוק ההטרדה המינית של אורית קמיר. אורית קמיר לא טרחה כמובן להעיר לשוקן שהעבירות שבהן האשימו נשים את יצחק לאור הן עבירות חמורות שהיו אסורות מאז ומתמיד, ואין להן כל נגיעה לחוק ההטרדה המינית שלה, שעוסק בעבירות מין ברף הנמוך, שגם הן ברובן המכריע נאסרו על פי חוקים אחרים מראשית ימי המדינה, כך שאפילו עמוס שוקן אמור היה להיות מודע לקיומן. אורית קמיר בעצמה, בשאיפתה להאדיר את עצמה כמכוננת עבירת ההטרדה המינית, תורמת במאמרה למגמת הזילות הזאת של עבירות מין קשות, כשהיא מספקת אמירות שגורמות לשפשף את העיניים לנוכח בלבול היוצרות שלה:

"הפמיניזם המכונה בעברית "רדיקלי", הוא שזיהה שהטרדה מינית היא מנגנון פטריארכאלי המשעבד נשים בקבוצה ומבטיח את המשך שליטתה של קבוצת הגברים, שהיא המעמד השליט, ההגמוני. זרם פמיניסטי זה, שהתהווה בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70, זיהה שגם אונס, הזניה, עיקור כפוי, שלילת אמצעי מניעה והגבלת הפלות הם כלים מערכתיים המשרתים את שלטונה של קבוצת הגברים בקבוצת הנשים." ובכן הטרדה מינית היא העבירה שעומדת אצל קמיר בראש עבירות דיכוי הנשים, ולצדה "גם אונס" ופשעי מין חמורים אחרים. אין פלא שקמיר מאד חביבה על גברים בעלי הון ועוצמה חברתית, שמשתמשים בה כדי לשמר את עליונותם על פני הנשים, ולמנוע מנשים שהיו קורבנות לאלימות גברית את מעט הצדק שהן מנסות לקושש לעצמן, כשהיא מורידה אותן לדרגת מתלוננות על "הטרדה מינית" בלבד, שגם בה היא מרבה לפקפק.

אורית קמיר תמיד התאימה את עצמה לרוח הזמן. לפני עשור, כאשר הקהילה הלהט"בית היתה הרבה יותר נרדפת והרבה פחות פופולארית – ולא, זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, בניגוד לטענתם של ירון לונדון ואחרים, לא שינתה בן-לילה את מעמד הלהט"בים בחברה הישראלית, ולפני עשור היה קשה מאד למצוא במצעדי הגאווה פוליטיקאים שאינם חברי מר"ץ וחד"ש, וגם קמיר התנגדה אז למצעדי הגאווה ולא גילתה שום אהדה לזכויות הלהט"בים. כעת היא מקפידה לציין שאין להפלות על רקע נטייה מינית, ושומרת על שתיקה גמורה בעניין הדרישה להרחבת הסחר ברחמן של נשים בישראל, שרומס את כבוד האדם (או לשיטתה כבוד חוה) שלהן. תמיד טוב להחניף לחזקים ולהפנות את הגב לנשים החלשות והשכוחות. וזה כנראה מה שבאמת מפריע לה, שתנועת "גם אני" והשימוש ברשתות החברתיות בפרט, מעניק קול גם לנשים שאין להן העוצמה החברתית והתמיכה הגברית שיש לאורית קמיר, ולפעמים הקול הזה, כמו הרשימה הזו בבלוג הזה, שלא יכלה להתפרסם בעיתון הבית של קמיר, "הארץ", מופנית גם נגדה. אבל אורית קמיר צריכה להבין שהזכות למחות על עוולות נגד נשים נתונה לכל אשה ואשה מתוקף היותנו בנות אדם, ואיננו צריכות לשם כך את אישורה.