חקירה פורנוגרפית של אונס

לא רציתי לעסוק בדברים שכאלה בערב ראש השנה החדשה, אבל מאז שצפיתי אתמול בקלטות של עדות האונס בתכנית המקור ששודרה אתמול בערוץ 10 היה ברור לי שאכתוב על כך. בלילה התקשיתי להירדם. שוב ושוב הדהדו במוחי השאלות וההצגות של הסניגור והתובע לנערה שהיתה בת 16 כשהעידה בבית המשפט והותקפה בהיותה בת 14, בוגרת כיתה ח' בסך הכל, על ידי ארבעה נערים ערבים שרדפו אחריה כשהמתינה לבדה בתחנת אוטובוס, הפילו אותה, אחד שמר, שניים אחזו בה, והשלישי ניסה לאנוס אותה והצליח להחדיר את אברו לאבר המין שלה, אבל למזלה היא הצליחה בשלב זה להשליך עליו עפר ולהימלט, ונהג שאסף אותה רדף אחרי הנערים התוקפים ולכד אותם. לאחד מהם כבר היתה הרשעה בעבירת מין – עברייני מין הם במקרים רבים עבריינים סדרתיים, גם כשהם עדיין נערים. עבר זמן רב עד שהנערה סיפרה את כל הפרטים על מה שקרה – תחילה סיפרה רק שתקפו אותה, ורק לאחר חודשים העזה לספר את כל הפרטים. התביישתי, והאשמתי את עצמי, היא אמרה, כמו כולנו. לי עוד היתה סיבה לכעוס על עצמי: מדוע הלכתי לביתו של הבחור שאנס אותי? מדוע הסכמתי להיכנס איתו לחדרו בדירת השותפים ולסגור את הדלת? אבל הנערה הזו לא הלכה לביתם של התוקפים: הם התנפלו עליה כשעמדה בתחנת האוטובוס והמתינה לאוטובוס שיקח אותה הביתה. היא היתה רק בת 14, בוגרת כיתה ח'. אלהים ריחם פחות על ילדי בית הספר, עוד פחות על הילדות. למרות הנסיבות הנוראות, היא האשימה את עצמה והתביישה. כששלושה נערים מתנפלים עלייך ומפשיטים אותך מבגדייך ואחד מהם גוהר עלייך ומנסה להחדיר את אברו לאבר המין שלך את נורא מתביישת. משפיל ומבייש בלי גבול לעבור חוויה כזו.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שעוברות נאנסות בבית המשפט ומחוצה לו. לא רק הנערה הזו, אבל המקרה שלה מזעזע במיוחד. היא היתה בת 14 כשנאנסה ובת 16 כשהעידה. הסניגור מאד רצה לדעת אם היתה רטובה. מה בדיוק רצה לברר בכך? האם רצה לטעון שהיתה מגורה, שרצתה לקיים יחסי מין עם הנער האנס? ואז לפתע השליכה עליו עפר וברחה כל עוד נפשה בה? לצורך מה נועדה השאלה הזו: היית רטובה כשהוא ניסה לחדור אלייך? בית המשפט לא התנגד לשאלת הסניגור, גם לא התובע. כשאתה יושב בבית ושומע את שלושת השופטים הגברים והתובע הגבר והסניגור הגבר חוקרים את הנערה, נדמה לך שאתה שומע חבורת שטופי זימה מתענגים על סרט פורנוגרפי. אין אשה באולם. אין פסיכולוג שמלוה את ההליך, אין שום תמיכה לנערה שהיא הקרבן. גם שני הסניגורים שהוזמנו לחוות דיעה מצטרפים לחגיגה. אנחנו יודעים מה זה יחסי מין, אומר עו"ד מיקי חובה שהוזמן כמגיב, והיה, כמה לא מפתיע, חבר בצוות ההגנה במשפט קצב. זו בדיוק הנקודה, עו"ד חובה. אתה יודע מה זה יחסי מין, אין לך מושג מה זה אונס. אונס איננו "יחסי-מין". יחסים הם פעולה הדדית שמתקיימת בין אנשים שיש ביניהם קשר מרצונם. זה "יחסים". אונס איננו "יחסים", גם לא "יחסי-מין". אונס הוא תקיפה אלימה, מהאכזריות והקשות ביותר שיש, שמטביעה את חותמה על הקרבנות לאורך כל חייהן. מי שמפרש ומנתח אונס כיחסי-מין, ומנסה לבדוק האם הנערה הנאנסת, כמעט ילדה, "היתה רטובה", איננו יודע מהחיים שלו במה הוא עוסק בכלל. וזה בעיני מוקד הבעיה, לכן אני כותבת. העובדה שמדובר בהתעללות בנערה קטינה שעברה אונס היתה גלויה לעין הצופים, האופי הפורנוגרפי של החקירה מבלי שיש לכך צורך או רלוונטיות למקרה גם הוא היה גלוי ובוטה, אבל פחות גלויה היתה הדיעה הקדומה הבסיסית שרווחת כל כך, ודוקא לכן היא כמעט סמויה מן העין, הדיעה קדומה שאונס הוא סוג של יחסי-מין, שנשים בעצם משתוקקות אליו, אולי הן קצת אמביוולנטיות, אבל לא לגמרי מתנגדות, ולכן אונס הוא דבר לא יפה אבל לא מאד נורא.

לכל זה אין שום קשר למציאות. לאנסים אין יחסים עם הקרבן והם אינם רואים בקרבן אדם בעל רגשות אלא מכשיר לסיפוק תשוקתם ולהפגנת כוחם. אי אפשר לתאר בכמה כוח מתנפל אנס על קרבנו, בכמה אלימות הוא תופס ומחזיק את הקרבן וחובל בגופה ולעתים חונק אותה תוך כדי האונס, מה שכפי שכבר כתבתי בהזדמנויות קודמות, מתואר בדו"חות המשטרה כ"אנס וחנק אותה". אפילו השוטרים אינם מבינים שהחניקה איננה פעולה נפרדת אלא חלק מהאונס ומהכוח הבלתי אפשרי שמפעיל האנס על קרבנו, עד כדי קריעת איבריה וחניקתה או הכאתה למות. כל זה לא נראה כחלק מתודעתם של השופטים או הפרקליטים, כולם גברים, שברור היה משאלותיהם ומדרך דיונם שהם נמצאים בסרט פורנוגרפי, לא במקרה אונס, והם, כמו עו"ד חובה, "יודעים מה זה יחסי-מין" וחושבים שאונס זו צורה של יחסי-מין. מהו אונס אין להם מושג קלוש וספק אם יש להם יכולת להתחיל בכלל להבין.

כששואלים גברים את השאלה, שנשמעת לאנשים טבעית, ואותי אישית מקוממת, "ולו זו היתה בתך?" הם בדרך כלל מדמיינים שהיו רוצחים את האנס או תולשים את אשכיו. לעתים אני נדהמת מגברים שאינם מסוגלים לפגוע בזבוב שאומרים לי דברים כאלה. השאלה הזאת והתשובות האלה מקוממות אותי מהרבה סיבות. ראשית, גברים אינם בהכרח אמפתים לבנותיהם. הרצון שלהם לפגוע באלימות באנס נובע הרבה יותר מתוך תחושה שכבודם נפגע מאשר מתוך חמלה על הקרבן, והתחושה הגברית הזו, שכבודו של הגבר טמון בבעלותו על נשים, עומדת בבסיס תופעת האונס. גברים אונסים כי הם מרגישים שהדבר מאשש את ערכם ומעלה אותו, שעוצמתו של גבר טמונה ביכולתו לדכא נשים, ולכן הרצון לתלוש את אשכיו של האנס או להורגו מגיע בדיוק מאותו מקום שממנו מגיע הדחף לאנוס נשים. איננו זקוקות לאלימות כלפי האנסים, אלא ליחס של כבוד וחמלה לסבל שעברנו ולפגיעה הנפשית שנגרמה לנו כתוצאה מכך, ואת זה הרבה יותר קשה לקבל מאשר את דימיונות הנקמה השופעים. נשים שנפגעו זקוקות לעדינות ולחמלה מצד נשים אחרות וגם מצד גברים. אני לא העליתי בדעתי לספר על האונס שעברתי בהיותי גם כן צעירה מאד, אבל למזלי הטוב מבוגרת, אמנם בכמה שנים בלבד, מן הנערה קרבן האונס, וגם מציאותית יותר. כשהייתי בערך בגיל שבו נאנסה, נשלחתי לטיפול אצל רופא שיניים שנהג לחבק אותי ולמשש את שדי, ותמיד שאל אם זה נעים לי. אמרתי לו שלא והוא רק צחק והמשיך במעשיו, אבל פחדתי לספר להוריי, כפי שהתברר בדיעבד בצדק רב. רק לאחר שבועות או אולי חודשים שבהם סבלתי ממעשיו המגונים העזתי לבקש ללכת לרופא אחר, ורק לאחר זמן סיפרתי להוריי כיצד נהג בי הרופא. האם הם ניחמו אותי? עודדו אותי? אפילו לא במלה. להיפך. הם צעקו עלי מדוע לא סיפרתי להם קודם. אני הצטערתי שסיפרתי להם בכלל. בדיעבד אני שמחה על ההטרדה הזאת שלימדה אותי מה מידת החמלה וההבנה שאני יכולה לצפות להן מצד הוריי. כשנאנסתי לא סיפרתי דבר לאיש, בוודאי שלא חלמתי להתלונן במשטרה, ולא רק מפני שהאשמתי את עצמי אלא בגלל הפחד, בעיקר מתגובתם של הוריי, שאם צעקו עלי כשנעשו בי מעשים מגונים, למה יכולתי לצפות מהם אחרי אונס, ועוד כשאני הגעתי מרצוני לדירתו של האנס, שהכרתי רק זמן קצר קודם, והסכמתי לבוא לדירתו לאחר שהכרתי אותו מיציאה לבילויים ולקולנוע, ולא העליתי על דעתי שהוא יאנוס אותי בכוח כה רב שאדמם שבוע ימים ועד היום, אחרי עשרות שנים, עוד אזכור את הכאב העז בזרועותי מאצבעותיו שהצמידו אותי למזרון בכוח עצום שלא אוכל לזוז. המון שנים חשבתי שהאנס בעצמו לא הבין את מעשהו. רק הצפייה בפרקליטיו של משה קצב שהחזירה אותי לטראומת האונס- עד היום אינני מסוגלת לצפות בציון אמיר כשהוא מדבר בטלויזיה, גרמה לי לחוות הכל מחדש ולהבין, שגבר שמצמיד נערה למזרון בצורה כזאת איננו עושה זאת בפעם הראשונה, ובהחלט מבין את מעשהו, כי הוא יודע שאם ירפה ולו לרגע מאחיזתו המאד מכאיבה, הנאנסת תימלט ממנו, והוא איננו עוסק ב"יחסי-מין" אלא באונס של אשה, במקרה זה צעירה מאד, במקרה זה אני, שאיננה רוצה בשום אופן לשכב איתו אבל נאנסת לכך בכוח הזרוע, במקרה זה בכוח הזרוע פשוטו כמשמעו. התובנה הזאת גרמה לי כעס ששכך אחרי זמן מה, ואילו השמחה שלי על כך שלא סיפרתי לאיש רק גברה עם השנים, על כך שהדחקתי הכל והמשכתי בחיי בכל כוחי, ורק אחרי עשרות שנים, כשכתבתי את ספרי "הסיוט", שב האונס ועלה בזיכרוני בעוצמה אדירה ושוב לא יכולתי להדחיק אותו ופשוט להמשיך בחיי, אני חוזרת לחשוב עליו ולכתוב עליו שוב ושוב. ובעיקר אני מנסה לשחזר לעצמי מה קרה ואיך ומתי: האם זה היה בחורף או בקיץ? האם כשבאתי אליו הייתי לבושה במכנסיים וסוודר כפי שאני זוכרת לעתים, או בשמלת קיץ קלה שאני זוכרת את עצמי מכבסת אותה בכיור האמבטיה שלו לאחר האונס? כל כך מחורר הזיכרון שלי, שכל עורך-דין מתחיל היה מפיל אותי במשפט וטוען שאני שקרנית ושהאונס לא היה מעולם. אולי הייתי אצלו פעמיים?, ואם כן, האם הוא אנס אותי בביקור הראשון או בביקור השני? כי אחרת זה אומר שחזרתי לבקר אותו אחרי האונס, או אולי הוא באמת אנס אותי בפעם השנייה שביקרתי אצלו, או אולי אני מבלבלת הכל? אבל אני זוכרת בבירור שהקשתי על דלתה של השכנה, או אולי היתה זו שותפתו לדירה? נדמה לי שהיתה שותפתו לדירה. אמרתי לה ששמלתי התלכלכה ואם היא יכולה להשאיל לי שמלה ישנה, והיא השאילה לי שמלה ערבית ארוכה, מהסוג שאהבנו ללבוש בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, והיה לשמלה גם קפושון. איך אפשר לשכוח כל כך הרבה פרטים ומצד שני לזכור דוקא שמלה ערבית עם קפושון, ואת מגע השמלה כשהתעטפתי בה וישבתי בישיבה מזרחית על רצפת הבית וחיכיתי ששמלתי תתייבש. אחרי ששמלתי הקלה התייבשה לבשתי אותה וקיפלתי יפה את השמלה הערבית עם הקפושון והחזרתי לשכנה, שרק אמרה תודה ולא שאלה שום שאלות. אני מאד אסירת-תודה לה עד היום, למרות שאינני יכולה לזכור את פניה, אבל את פני האנס אני זוכרת היטב ובמשך השנים פגשתי אותו כמה פעמים מבלי שהכיר אותי, אפילו לא מאד מזמן פגשתי אותו רוכב על אופנוע עם ילד קטן, כנראה הוא כבר סבא. לא הרסתי לו את החיים למרות שהוא פגע בי מאד ובוודאי גם בנערות אחרות, אבל אני שמחה שהצלתי את עצמי, שחסכתי לעצמי את הסיוט שעברה הנערה שחשבה שיש צדק בעולם ורצתה להתלונן ולהעיד ונוכחה שאין בעולם הזה צדק לנשים, מה שידעתי מזמן, מה שאמרתי תמיד, שעדיף לא להתלונן ולא לדבר ורק להתפלל לאלהים שיעזור ולנסות להמשיך לחיות איך שיכולים, כמה שיכולים. אבל גם זה לא תמיד עוזר, כי במשפט קצב השוטרים הגיעו אל המתלוננות, גם לקרבן האונס שלא רצתה בכלל להעיד, רק רצתה להמשיך בחייה. אז אולי צריך להילחם לפחות על כך שבמשפט אונס תהיה גם שופטת בהרכב, שקרבן אונס תהיה מלווה בפסיכולוג גם במהלך העדות, שהשופטים יהיו מחויבים להתחשב בבקשה של הפסיכולוג להפסיק את הדיון לזמן קצר או בכלל כשמצבה של הנאנסת קשה במיוחד, אולי צריך אפילו להגביל בחוק את זמן החקירה של קרבן אונס, כמו שמגבילים לעתים את זמן החקירה של חולי לב, וגם זה לא תמיד עוזר, כפי שראינו במקרהו של שמואל דכנר שנפטר לאחר שלושה ימים של חקירה נגדית, ומאז טוענים אהוד אולמרט וסניגוריו שלא ניתן להם לחקור חקירה נגדית, את עד התביעה שמת מהתקף לב לאחר שלושה ימי חקירה נגדית שלהם. כן, יש חזקת חפות לפושעים ויש זכות לסניגורים לחקור חקירה נגדית, אבל קודם כל לקרבנות אונס יש זכות לכבוד ולחיים.