בית הכנסת שאליו אין נכנסים

אתמול התקשרה חברת ילדותי דליה להגיד לי שנה טובה. היא התנצלה שלא ענתה על המייל האחרון שלי, כי היא מעדיפה לדבר מאשר לכתוב. אני מעדיפה לכתוב כי השמיעה שלי חלשה, ובטלפון תמיד קשה לי לשמוע חלק מהדברים שאומרים, ולא נעים לי לשאול כל הזמן מה מה מה אמרת, אבל דליה דיברה מאד ברור, ואני חושבת ששמעתי הכל בלי להחמיץ דברים.

את הקשר עם דליה חידשתי בשנה האחרונה בזכות מלכי, שגם היא היתה חברה שלנו מהתיכון, ושמרה על קשר עם הרבה אנשים. אני עזבתי את חיפה לירושלים והיו גם תקופות שהייתי בחו"ל ועם הזמן איבדתי קשר עם רוב החברים, ולא ידעתי שדליה חיה בארצות הברית כבר כמעט שלושים שנה, אבל לא התפלאתי בכלל שהיא עזבה את ישראל ושטוב לה באמריקה, כי היא עלתה לארץ מרומניה, והיא למדה מהר לדבר עברית כמו הצברים והיתה תלמידה מצטיינת, אבל תמיד היה בה משהו שונה מאיתנו. לאו דוקא בגלל שהיא היתה עולה חדשה ואנחנו היינו צברים, אלא בגלל שהיא אף פעם לא פחדה לבטא את מה שחשבה והרגישה. כשהיינו בני שש-עשרה ירד בחיפה קצת שלג ודליה מאד מאד התרגשה ואמרה: שבע שנים לא ראיתי שלג. ורמי לעג לה ואמר: שש עשרה שנים לא ראיתי שלג. ולי רמי אמר: שאלה מחפירה, כי שאלתי את המורה לפיזיקה למה בזרם חילופין רואים את כל הרגעים של האור ולא את כל הרגעים של החושך. קצת צחקתי, והמורה גם קצת צחק. אני עדיין שואלת את השאלה הזאת, איך בפיזיקה האור מעלים את החושך ולא להיפך. כי בחיים האמיתיים כל כך הרבה פעמים החושך מעלים את האור.

דליה היתה חברה שלי עוד מחטיבת הביניים, ולמדנו באותה כתה עד סוף התיכון. בחטיבת הביניים גם איילת ואסתי היו חברות שלנו, והיינו נפגשות ארבעתנו בימי ששי בערב וחולמות ביחד על מה שנעשה כשנהיה גדולות. אחר כך איילת ואסתי הלכו למגמה ביולוגית ודליה ואני הלכנו למגמה ריאלית וככה נשארנו ביחד עד סוף התיכון. למדנו שם המון מתמטיקה ופיזיקה וכימיה, ורוב האנשים בכתה, אפילו אלה שחלמו בתיכון להיות ציירים ושחקנים וסופרים, התמחו ועסקו בסופו של דבר במדעים מדויקים, ורמי נהיה עורך-דין. גם בגלל זה לא שמרתי איתם כל כך על קשר. הייתי במקומות אחרים, ותמיד הערצתי את מיכל סיברון שהצטיינה בכל המקצועות אבל הלכה ללמוד במגמה ספרותית, וכשאמרו לה אבל את יכולה ללמוד במגמה ריאלית, היא אמרה אבל אני לא אוהבת מתמטיקה, אני אוהבת ספרות, והיא היתה מאושרת שם. אני למדתי המון מתמטיקה ואבא שלי עוד השפיע עלי ללמוד מתמטיקה מוגברת, ואפילו עכשיו כשאני כבר זקנה, אני מצטערת מאד שלא היה לי האומץ לצפצף על מה שנחשב יוקרתי וללכת ללמוד במגמה הספרותית, וללמוד צרפתית אצל המורה העיוורת שאמרה שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין, כמו שכתב סנט-אקזיפרי. רק באוניברסיטה הלכתי ללמוד צרפתית ושם היכרתי את בעלי, אבל זה היה הרבה פחות רומנטי ממה שנדמה.

גם דליה המשיכה ללמוד מדעים מדויקים ועבדה בתחום המדעים, והתחתנה עם זאב שהיה קרוב משפחה שלה וגם רופא והם נסעו לאמריקה להשתלמות, ואז החליטו להישאר שם ושם גדלו הילדים שלהם שהם כבר אמריקאים ועכשיו גדלים שם הנכדים שלהם. הבת הבכורה והבן של דליה הלכו בדרך אביהם ונהיו רופאים, אבל הבת הצעירה שלה נהייתה חזנית, ועל זה אני רוצה בעצם לדבר, כי דליה סיפרה לי שאצלם בחגים הכל מסתובב סביב בית הכנסת, והם יסעו לבוסטון כי הבת שלהם החזנית קיבלה שם עבודה לנהל את התפילות בחגים. ואני אמרתי לדליה שאני כבר שנים רבות לא הולכת לבית הכנסת, עוד כשהבנות שלי היו ילדות קטנות הפסקתי, מאז שפעם הלכתי לבית הכנסת בשמחת תורה וירדנו כל הנשים והילדים לאולם והאבות הרקידו את הילדים על הכתפיים וחילקו להם סוכריות, והבנות שלי רק ישבו אתי בצד ולא נשארו בשבילן סוכריות, ואחר כך אמרו שכל הנשים תעלינה לעזרת הנשים, כי עומדים לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את התורה, ואני לא זזתי, ואמרו לי גברת, תצאי, ואז יצאתי מבית הכנסת ולא חזרתי לשם יותר. אולי צריך לספר שבשנים שלפני כן, כשעוד גרנו בשכונת ארמון הנציב, הלכתי עם הבנות לבית הכנסת הקטן של מרכז הקליטה הסמוך, שהיתה שם אווירה מאד חופשית, ונתנו גם לנשים ספר תורה לרקוד איתו, ועשינו מעגל משלנו ורקדנו עם התורה, וזה היה ממש שמח ויפה. אבל כשעברנו לרחביה הלכתי לבית הכנסת האורתודוקסי ליד הבית ושם הנשים היו צריכות רק לשבת בעזרת הנשים, וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, וחשבתי שאם אני יותר מדי טמאה בשביל לשבת באולם כשמוציאים ספר תורה מהארון, עדיף לא ללכת לבית הכנסת בכלל. עשרות שנים עברו מאז ובכל שבת בבוקר כשאני מטיילת עם אושר, אני רואה גברים הולכים לבית הכנסת עם הבנים שלהם, וכמעט אף פעם אני לא רואה נשים ובנות הולכות איתם, ואם כן, אלה בעיקר משפחות של עולים מאמריקה, ששם הולכים כל המשפחה לבית הכנסת כי בתי הכנסת שם ידידותיים גם לנשים. גם בירושלים יש בתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים, אבל אני לא רוצה ללכת לבית כנסת אחר, אני רוצה שבתי הכנסת האורתודוקסים ישתנו, אבל נראה שלא רק שזה לא מתקרב, אלא שיותר ויותר מתרחקים מזה, ויותר ויותר מתבצרים בארץ בשנאת נשים ואפליית נשים. דליה אמרה שהיא הולכת לבית כנסת קונסרבטיבי, ושהיא נהייתה פעילה שם מאז שהבת שלה חגגה שם בת מצוה, שכבר עברו מאז הרבה שנים, ושהיא לא היתה הולכת לבית כנסת אורתודוקסי. וחשבתי שאם הם היו חיים בישראל, ספק רב אם דליה היתה פעילה בבית כנסת ואם הבת שלה היתה נהיית חזנית ומנהלת תפילות בחגים. אולי אם בתי הכנסת בישראל היו כמו באמריקה הייתי גם נהיית פעילה בבית הכנסת, למרות שעכשיו כבר קשה לי לדמיין את זה. בית הכנסת הוא בכלל לא מקום משמעותי בחיים שלי. נכון שבאמריקה בתי הכנסת הם גם מקומות מפגש ליהודים שבישראל אולי אין כל כך צורך בזה, כי פוגשים מספיק יהודים בחיי היומיום הרגילים, ועדיין זה לא סיבה שבתי הכנסת בישראל יהיו מקום שרק גברים מרגישים בו בנוח והנשים תמיד יושבות כאילו בעונש כמו אסירות מאחורי סורגים. אמרתי לדליה שבארץ השנאה והאפליה של נשים רק מתחזקות והולכות והיא שאלה באמת, ואמרה שהיא באמת קוראת על זה, ואמרתי לה שזה לא רק בעיתונים, זה גם בחיים, וזה גם בגלל שהחרדים כל הזמן מתחזקים וגם הדתיים הציוניים הולכים ומתחרדים. לפעמים יש לי מחשבות ממש מפחידות, שפעם חשבתי שאלה מחשבות של שנאת דתיים, אבל עכשיו אני ממש מפחדת לפעמים שישראל תהפוך למדינה כמו איראן שנשים לא תוכלנה לעבור ברחוב בלי להיות מכוסות בכל הגוף, אחרת יכו אותן כמו שחרדים בטבריה היכו נערה בגלל שחולצתה היתה לטעמם מדי חשופה, אז הם קרעו אותה מגופה, שזה לא בדיוק מראה על צניעות, אלא על אלימות ובריונות, שמאד מאפיינות את החברה החרדית בישראל, שהיא חברת עוני מאד מאד אלימה, ומכים בה ילדים ומכים בה נשים וגם גברים מכים אלה את אלה כמו המחנות הניצים בישיבת פוניבז' שהיתה אמורה להיות העילית של החברה החרדית וחלון הראוה שלה, אבל כמו בכל החברה החרדית גם שם יש אלימות קשה במקום דרכי נועם של תלמידי חכמים. חשבתי גם איך הילדים של דליה באמריקה לא מנוכרים לדת כמו הבנות שלי שגדלו בישראל, שבכלל לא מעלות על דעתן ללכת לבית כנסת בחגים, וכשהייתי מקריאה להן לפעמים מדברי חז"ל הן היו שואלות אותי בתמיהה: מזה את מתפעלת? כי מאד הפריע להן היחס לנשים. בסופו של דבר, אם המימסד הדתי בישראל לא ישתנה, נשים פשוט תתרחקנה מהדת, כי הן פחות ופחות תסבולנה את היחס הכל כך משפיל ומפלה, שרומס את כבוד האדם שלהן ומרחיק אותן פיזית ממרכז העניינים הדתי וגם מרחיק אותן נפשית, ובסופו של דבר מי שמורחק, פשוט מתרחק.

שנה טובה ומאושרת לכל הקוראים