ברשימה הקודמת סיפרתי על דפי העד שמילא הדוד רובין, ראובן מרפלד, ב"יד
ושם" במאי 1956, חודש לפני שנולדתי, והיום הסכים בנו של הדוד רובין, רישק,
בשמו המלא ירחמיאל מרפלד, לספר לי על מה שעברו בשואה. הדוד רובין היה איש שקט מאד,
מאופק מאד ואלגנטי, עם קרחת עטורה בשער שיבה. לאשתו של הדוד רובין קראנו דודה פאנצ'ה,
כי לכולם במשפחה קראו בשמות חיבה. לאחות הגדולה של סבתא שרה קראנו הדודה שורצ'ה,
ולבנה שלום קראנו שוניו, לסבתי שפרה קראו במשפחה שיינצ'ה, שזה יפה, והיא באמת היתה
אשה יפה מאד, ועיני התכלת הענקיות שלה האירו את פניה אפילו כשהיתה זקנה מאד. היה
לה גם שם גרמני, שרלוטה, שהופיע במסמכים אבל איש לא קרא לה כך. במוצאי שבתות היו
כולם מתכנסים במרפסת של הדודה שורצ'ה בדירתה שברחוב מלצ'ט בחיפה, שורצ'ה וסבתי
שפרה-שיינצ'ה, והדוד רובין ואשתו פאנצ'ה, והדוד הצעיר אריה-לייפצ'ו ואשתו
טוני-טונצ'ה, ויהושע, הבן של הדוד יוסף ואשתו מתילדה שמתו בטרם עת, ולפעמים באו גם
רישק ואשתו עדנה שהיתה צברית אבל השתלבה לגמרי במשפחה, ולפעמים באה גם טובה'לה,
הבת היחידה של הדוד לייפצ'ו והדודה טונצ'ה שאהבתי במיוחד, כי היא היתה צעירה בהרבה
מכל בני הדודים של אמי ויותר קרובה אלינו בגיל, וגם היתה תמיד חייכנית ושמחה.
ידעתי שאמי עלתה עם הוריה ואחותה מסטניסלבוב שבגליציה בשנת 1936, וידעתי שהדוד
רובין והדודה פאנצ'ה ובנם רישק נשארו בפולין בזמן המלחמה והתחבאו בבונקר, וכשהם
יצאו משם רישק לא היה מסוגל ללכת. סבתא שפרה סיפרה לי את זה כמה פעמים ומחתה דמעה.
ואמא סיפרה לי גם שלדודה שורצ'ה היו בעל ובן נוסף שמתו במלחמה. אבל רק היום, אחרי
שמצאתי השבוע את דפי העד שמילא הדוד רובין ביד ושם בחודש מאי 1956, חודש לפני
שנולדתי, ושרישק לא ידע עליהם עד שסיפרתי לו, הסכים רישק לספר לי על קורותיהם
בשואה, וזה סיפור מדהים בשבילי, כי מה שידעתי עד כה היה כל כך מעט.
רישק נולד בשנת 1934 בסטניסלבוב, אבל הוריו התגוררו בעיר
מונאסטרז'יסקה. רישק אמר שלפני המלחמה אביו היה אדם אמיד. הוא ניהל בפועל את משרד
הנוטריון בעיר. הנוטריון היה אציל פולני שאהב לבלות בציד ולא לעבוד, והשאיר לדוד
רובין לנהל את המשרד, שכמו בארצות אחרות באירופה מילא תפקיד דומה למינהל המקרקעין
במדינת ישראל ונרשמו בו עסקות מקרקעין ובעלות על מקרקעין, כך שהרבה אזרחים נזקקו
לשירותיו ולדוד רובין תמיד היתה הרבה סבלנות לאנשים. רישק הלך לגן עברי, אבל שפת
הדיבור שם היתה בעיקר פולנית, ורק כשחגגו את החגים היהודים הם למדו מעט עברית. אחר
כך נכנסו הרוסים לגליציה ורישק עבר לגן רוסי, ששם הוא בילה שנה והוא זוכר ששם הם
בילו כל היום והשכיבו אותם לישון בצהרים. אמו של רישק, הדודה פאנצ'ה, שקראו לה
בעברית ציפורה ובפולנית פאני-פרנצ'סקה, גדלה בכפר אוקראיני קטן בשם שינקוף ליד
העיר זלשצ'וצ'יקי, שנמצאת על נהר הדנייסטר בגבול גליציה-בוקובינה, ורב אחד שהיה
חוזה עתידות ניבא לדוד רובין שהוא יתחתן עם אשה בשם ציפורה מסביבת זלשצ'וצ'יקי וכך
היה. לאבא של פאנצ'ה שנקרא אברהם גולדהירש היתה בשינקוף חוה גדולה עם פרות וסוסים
וסבא אברהם נתן לרישק במתנה סוס פוני שהוא נהג לרכב עליו מאז שהיה קטן. פעמיים
בשנה, בחורף ובקיץ, נסע רישק הקטן עם אמו פאני לבלות בחוה של סבא אברהם גולדהירש
בכפר שינקוף, שתושביו היו אוקראינים. זה היה המקום האהוב עליו. ובחופשת הקיץ 1941,
כשרישק היה בן שבע, ובילה בנעימים בכפר שינקוף עם אמו וסבו ושני דודיו, תפסה אותם
המלחמה.
רישק לא יודע מדוע ישן באותו לילה אצל המטפלת שלו, שהיתה קודם העוזרת
של אמו ואחר כך גם טיפלה בו. אולי העובדה הזאת הצילה את חייו ואולי בני המשפחה
ידעו משהו על מה שעומד לקרות ולכן שלחו אותו לישון אצל המטפלת, ואולי קיוו שתשאיר
אותו אצלה. רישק איננו יודע. אבל בבוקר כשהוא חזר ברגל לבדו, דרך לא קצרה לדבריו,
לבית סבו בחוה, הוא מצא את הדלתות פרוצות, הבית הפוך ואיש לא היה שם. רישק הלך
איפוא לאחות סבו. שתי אחיות של סבו התגוררו גם הן בכפר שינקוף, והן לקחו איתו את
רישק ויצאו בלילה דרך השדות לעיירה קרלובקה, שלשם הוגלו או ברחו יהודי שינקוף. בדרך
פגשו אותם אוקראינים והיכו את שתי הדודות הזקנות, אך לילד רישק הניחו. בכל זאת הם
המשיכו בדרכם והגיעו לקרלובקה. אחר כך התברר להם שהתושבים האוקראינים, שעם נסיגת
הצבא הרוסי מגליציה קיבלו מעין אוטונומיה בחסות חיל החלוץ ההונגרי, משתף הפעולה עם
הנאצים, החליטו להרוג את כל יהודי הכפר, והם כינסו את היהודים במרתף ושחטו אותם
בסכינים, וגם את סבו ושני דודיו של רישק הם רצחו. פאנצ'ה הצליחה להימלט, ולחבור
לבנה, ורובין שלח להם עגלה ממונאסטרז'יסקה שהביאה אותם חזרה לבית אביו של רובין
במונאסטרז'יסקה.
סבו של רישק אברהם משה מרפלד התגורר במונאסטרז'יסקה בבית מרווח עם חצר
שגידלו בה ירקות ותירס. הסבתא רחל הלכה לעולמה ואז באה הדודה שורצ'ה רוזנברג להתגורר
עם אביה. בעלה של הדודה שורצ'ה נסע לאקוודור והיא נשארה בבית אביה עם שני בניה הבוגרים,
שלום-שוניו ואהרן. הדוד לייפצ'ו שעבד בבנק נטה לקומוניזם והסתבך בצרות. הוא עשה
מעשים אסורים כדי לסייע לעניים וחשש לעמוד לדין, לכן נמלט לפנמה יחד עם אחיינו
שוניו, וכך למזלם נמלטו גם מהמלחמה. בפנמה הם ניהלו חנות. אשתו של לייפצ'ו
טוני-טונצ'ה באה גם היא להתגורר בבית חמיה אברהם משה מרפלד. רישק אמר ששם היתה
הפעם היחידה שמישהו היכה אותו. זה היה גרמני שהתגורר שם והסתובב עם סוס ועגלה
כשהוא מחזיק בשוט ומצליף ביהודים. הוא עמד ליד שער הבית והגרמני קרא לו והצליף בו
בשוט פעם אחת ונסע משם. סבא אברהם משה שיפץ את מרתף הבית והפך אותו לבונקר, ושם הם
הסתתרו מהנאצים והצליחו לשרוד שתיים או שלוש אקציות. אבל הבן הצעיר של הדודה
שורצ'ה אהרון נתפס ונרצח באחת האקציות וגם סבא אברהם משה נרצח על יד החיילים
הגרמנים שהיכו אותו למות בקתות הרובים, אבל לרישק סיפרו שהוא מת בבית, ועד שהראיתי
לו היום בדף העד שאביו מילא ביד ושם שהסבא אברהם משה נרצח באקציה הוא לא ידע את
זה. לא היה לי אומץ לספר לו את הסיפור על המכות בקתות הרובים. שאלתי את רישק אם
הוא פחד מהגרמנים והוא אמר שלא רק מהגרמנים, שמהאוקראינים והפולנים הם פחדו אפילו יותר.
בחורף של 1943 גירשו את כל היהודים שעוד נותרו במונאסטרז'יסקה לעיירה
בוצ'אץ. הם הלכו ברגל לבוצ'אץ' בשיירה ארוכה ובבוצ'אץ' אמרו להם להיכנס לגור אצל
משפחה יהודית אחת, והדוד רובין חלה שם בטיפוס, כי התנאים היו מאד גרועים, אבל
הדודה פאנצ'ה טיפלה בו והוא הבריא. רישק זכר שהיא הצליחה להשיג לימון כדי שיהיה
לדוד רובין החולה מיץ לימון טרי, ולא היה קל להשיג לימונים בפולין, בוודאי לא בזמן
המלחמה. אחר כך הם עברו לגור עם משפחה יהודית
אחרת, וכל הזמן הם פחדו מהנאצים, אבל רישק אמר שלא היה לו משעמם, למרות שהוא היה
כלוא בבית והוא היה כל הזמן הילד היחיד, לא היו הרבה ילדים בגילו שנשארו בחיים. אבל
הדוד רובין ידע שהסכנה הולכת ומתקרבת אליהם, והוא פנה לפולני פנקביץ' שהיה הפולני
היחיד בכפר של אוקראינים בקרבת מונאסטרז'יסקה. הדוד רובין הכיר את פנקביץ' ממשרד
הנוטריון שהוא ניהל במונאסטרז'יסקה. פנקביץ' כבר היה איש זקן, והתגורר עם אשתו,
בתו וחתנו. הם חצבו חדר בהר המיוער, באבן הגיר, ודיפנו אותו בקרשים ובנו שם שני דרגשים. בחדר
הזה החצוב בהר המיוער התחבאו עשרה אנשים במשך עשרה חודשים: רישק עם הוריו רובין
ופאני, והדודה שורצ'ה והדודה טונצ'ה ואיש זקן אחד בשם באוכמן ועוד ארבעה אנשים
שרישק איננו זוכר את שמם. הם הלכו לשם בלילה סוער, החתן של פנקביץ' לקח אותם לשם
והוא היה מביא להם אוכל ולפעמים עיתונים ומספר להם קצת חדשות על המלחמה, אבל היה
מעט מאד אוכל והם היו מאד רעבים. הם יכלו לדבר בלחש והיו צריכים להיות מאד בשקט,
כי לפעמים עברו מעליהם אוקראינים והם שמעו אותם ואסור היה שהאוקראינים ידעו שהם
שם. בדרך חזרה החתן של פנקביץ' לקח איתו ענפים כבדים מהיער וטישטש את עקבותיו בשלג
כדי שהאוקראינים לא ימצאו את העקבות ולא יוכלו למצוא לא את היהודים ולא את מציליהם.
עשרה חודשים הם שכבו בבונקר הזה ולא יצאו ממנו אף פעם. רק הדודה פאנצ'ה שכאבה לה
מאד הבטן יצאה פעם אחת מחופשת לאוקראינית והלכה לרופא במונאסטרז'יסקה והצליחה לקבל
טיפול ולחזור בשלום. בקיר הבונקר קדחו חורים ודרכם הם יכלו לראות את מסילת הרכבת
ובהתחלה הרכבות היו נוסעות מגרמניה לרוסיה, אבל אחר כך הם ראו רכבות חוזרות
לגרמניה, כשהנאצים נסוגו והצבא הרוסי התקדם לעברם. שלושה ימים לפני שהרוסים הגיעו
לאיזור האוקראינים רצחו את פנקביץ' ואת חתנו שהצילו אותם. הבת של פנקביץ' באה לספר
להם שהנאצים נסוגו והרוסים הגיעו. ואז הם יצאו. הם לא רצו לראות יותר את
מונאסטרז'יסקה, והם הלכו בבוץ הגדול של אביב 1944 עד לעיירה סקאלאט בגבול המזרחי
של גליציה לא רחוק מטרנופול, ושם הם נשארו שנה שלמה. כשיצאו מהבונקר רישק היה תשוש
מהרעב ולא היה מסוגל ללכת, ואביו סחב אותו על הגב. הדוד רובין מצא עבודה בעיירה
סמוכה, והדודה פאנצ'ה היתה נוסעת לטרנופול וקונה שם וודקה, מוהלת אותה במים ומוכרת
את הוודקה המהולה לחיילים הרוסים שלא התלוננו, וככה היא הרוויחה כסף למחייתם, כי
הדוד רובין קיבל משכורת מאד קטנה. רישק התאושש מהר ופעם ראשונה בחייו נהנה מהחופש.
הוא הלך לבית ספר רוסי, שיחק כדורגל עם חברים והיה מבלה את זמנו עם מחלק המים של
העיירה שהיו לו סוס ועגלה כדי לחלק את מיכלי המים, ורישק הסתובב איתו וקיבל רשות
לקחת את הסוס בעצמו לאגם כדי להשקות אותו במים. זה לא היה כמו הפוני שהיה לו אצל
סבא אברהם גולדהירש שהאוקראינים רצחו, אבל בכל זאת זה היה סוס, ורישק מאד אהב
סוסים כל חייו, ודאג שגם הבנים שלו ילמדו לרכב על סוסים, למרות שבישראל וגם
במקומות אחרים בעולם זה כבר לא מאד שימושי. בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף
הוא למד לאהוב חיות, וכל החיים הוא אהב חיות וגם הילדים והנכדים שלו אוהבים סוסים
וכלבים, כי יש דברים מהילדות שנשארים כל החיים, ואפילו השואה לא יכולה למחוק.
אחרי המלחמה שורצ'ה וטונצ'ה נסעו לפנמה, שורצ'ה כדי להתאחד עם בנה
שוניו וטונצ'ה כדי להתאחד עם בעלה לייפצ'ו, ובתם היחידה טובה'לה נולדה שם בפנמה,
ועכשיו אני מבינה למה היא היתה הרבה יותר צעירה מבני הדודים שלה, כי במשך שנים אמה
היתה בפולין ואביה בפנמה, והם עלו לארץ רק בסוף שנות החמישים. הערב נזכרתי שטונצ'ה
סיפרה לי פעם שהיא ולייפצ'ו גרו בית מול בית והכירו מילדות. וכל זה היה
במונאסטרז'יסקה, שהיתה בה קהילה גדולה של יהודים, כמו בכל כך הרבה עיירות בגליציה
שאת כולן הנאצים חיסלו.
הדוד רובין, שלא רצה להישאר עוד בברית המועצות, מצא עבודה בהיידנהיים
שבגרמניה בארגון אונר"א, שאז ניהלו אותו שלטונות הכיבוש האמריקאים. האמריקאים
יישבו אותם בשכונה שגירשו ממנה את הדיירים הנאצים ונתנו את בתיהם ליהודים, ושם
מצבם היה טוב, אבל רישק שהצטרף לתנועת בית"ר בעיר וספג שם הרבה ציונות רצה
לעלות לארץ ישראל, וגם הדוד רובין שכבר חידש את הקשר עם המשפחה בארץ ישראל רצה
לעלות לארץ, ולמרות שהדודה פאנצ'ה רצתה יותר לנסוע לאמריקה ולחיות חיים נוחים יותר
אחרי כל מה שהם עברו, בכל זאת הם עלו בשנת 1950 לישראל, ומעולם לא שבו לפולין או
לאוקראינה אפילו לבקר, ורישק אפילו לא הסכים שהילדים שלו יסעו לשם. גם סבא מוישה
שלי וסבתא שפרה אף פעם לא חזרו לשם אפילו לביקור, וגם אני לא נסעתי לשם, למרות
שאמי ואחי ועוד בני משפחה נסעו לפולין אפילו כמה פעמים. מאות שנים המשפחה שלנו חיה
בפולין אבל די. כבר אין לנו מה לחפש שם, ולבני המשפחה שלנו שנרצחו אין אפילו קבר
שאפשר לעלות עליו, וגליציה עם כל הקהילות היהודיות התוססות ושוקקות החיים שלה כבר
איננה קיימת, ומי שרוצה לראות את גליציה היהודית צריך לקרוא את הניצולים ו להקשיב
לניצולים, כי גם חייה של יהדות גליציה וגם חורבנה נמצאים בסיפורים שלהם ולא
בטיולים.