הכובע / סיפור

זה היה כובע קש עם רצועות קש בצבע טבעי שבהן נשזרו רצועות קש שחורות, והוא היה די יפה בעיני, ובכל מקרה היה נעים לחבוש אותו בחום הקיץ. כבר אינני זוכרת אם קניתי אותו בחנות הכובעים שבשכונה, שנסגרה כשנולדה למוכרת הבת השנייה. את הראשונה היא עוד הביאה לחנות בעגלת תינוקות, והלקוחות אהבו ללטף אותה – היא דמתה מאד לאמה בעיניה השחורות והחייכניות. אבל כשנולדה הבת השנייה היא סגרה את החנות והסתפקה בחיי עקרת בית, ואני התחלתי לחפש כובעים בחנויות אחרות, אבל הם לא היו יפים כמו הכובעים בחנות הזו, שבמקומה יש עכשיו פיצריה וגלידריה, ושולחנות קש משובצים אדום לבן על המדרכה.

אמי ראתה אותי עם הכובע לראשונה כשנפגשנו מבלי לתכנן בשבעה של הדוד אליק. הדוד אליק היה בעצם דוד של אבא, ואבא כבר לא היה בחיים. כשאבא נהרג חשבתי שאסור לספר לדוד אליק שהיה כבר מעל גיל תשעים, אבל אמא ויעל, הבת של הדוד אליק, חשבו שמוכרחים לספר לו, אחרת ייוודע לו במפתיע וזה יהיה אפילו יותר גרוע. באמת דוד אליק בכה מאד על אבא, שהוא אהב כבן. גם אותי הדוד אליק אהב, מה שהרגיז מאד את אמא, וכשפעם ישבתי על ברכיו היא אמרה שאני לא יודעת להתנהג ושאני משוגעת כמו סבתא שלי. היא התכוונה לסבתא ציפורה אם-אבי, שהייתי דומה לה כמו שתי טיפות מים. גם סבתא ציפורה כבר לא היתה בחיים מזמן, והיא כמובן לא היתה משוגעת אלא חולת אלצהיימר, אבל אמא לא הבדילה בין המחלות, וחוץ מזה היא מאד אהבה לומר לי שאני משוגעת.

כשהתיישבתי בשבעה של הדוד אליק ליד אמא היא הסירה מראשי את הכובע ומדדה אותו. איך זה? היא שאלה את הדודה רחל שישבה ממולנו.

זה יותר מתאים לענת, אמרה הדודה רחל. היא לא ידעה כמה התשובה הזאת מסוכנת.

אחר כך אמא הסבירה ליעל שהיא צריכה לעבור על המסמכים ולראות אם הדוד אליק כתב במקרה צוואה לטובת המטפל שלו ליאוניד, שהדוד אליק התעקש לקרוא לו אריה, שם שהוא ביטא במלרע, כי הדוד אליק היה ציוני מנעוריו ולמד באודסה בגמנסיה "תרבות", והוא הקפיד לעברת שמות ולדבר עברית נכונה. אמא הסבירה ליעל שהיא צריכה לעבור על המסמכים ולראות אם הדוד אליק כתב צוואה לטובת ליאוניד ומיד לקרוע אותה. יעל לא הגיבה לדברים של אמא. אני תהיתי כמה צוואות של אבא אמא קרעה כשהיא עברה על המסמכים שלו אחרי התאונה. היא לא הספיקה לעבור על כולם ולכן איחרה להודיע לי על התאונה ואמרה שנבוא רק למחרת כי ממילא דחו את הלוויה ביומיים. אבל כשהגעתי אמא היתה מאד לא מרוצה. כנראה לא הספיקה לעבור על כל המסמכים. כשנכנסתי לחדר אמרה לי אמא: יש לך חור בחולצה. לכי תחליפי אותה. היו בחדר עשרות אנשים ואמא דיברה איתם. בכל פעם שאני נכנסתי לחדר היא שלחה אותי החוצה באיזו תואנה.

לפני הלוויה של אבא היא אמרה לי: את לא מסורקת יפה. אמרתי לה שתפסיק כבר להוציא עלי את הכעס שלה. אני לא זוכרת אם בכיתי אז. כשהוציאו מהאוטו של חברא קדישא את הגופה של אבא בכיתי הרבה והאחות של אמא שאלה אותי אם זה מהאלרגיה שלי שאני ככה משתעלת. אחרי הלוויה ביקשתי מאבא של בעלי לשעבר לנסוע איתם הביתה. כשחזרנו לבית אמי היא כבר שוב ישבה בסלון מוקפת עשרות אנשים. אמרתי לה שאני חוזרת הביתה עם הבנות וראיתי חיוך מתפשט על פניה. היא רצתה שאסתלק. נסענו הביתה.

אחרי יומיים בערך אמא התקשרה להגיד לי שהיא קנתה לאחי מחשב צבעוני ושהיא תקנה גם לי מחשב צבעוני, כי היא נותנת לשנינו אותו הדבר.

אמרתי לה שאני לא צריכה מחשב צבעוני ומה זאת אומרת שהיא נותנת. הרי אבא השאיר צוואה. היא אמרה שאבא לא כתב צוואה כי חשב שיחיה לנצח. אבל אחרי שחיפשתי את הצוואה אצל עורכי הדין שלו, היא התקשרה בכעס ואמרה שמצאה את צוואתו של אבא יחד עם צוואתה שלה. עברו הרבה חודשים והרבה מריבות עד שקיבלתי עותק מהצוואה, ומיד ידעתי שהיא איננה האחרונה, אבל לא יכולתי לדעת מה היתה האחרונה.

לדוד אליק באה אמא עם תיק גדול. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אלינו אחר כך לירושלים והיא הסכימה מיד.

בדרך הביתה היא כבר התחילה להגיד לי: הכובע שלך כל כך מכוער.

למחרת היא ביקשה שנלך לקולנוע סמדר. היא אהבה ללכת לקולנוע סמדר.

בדרך לקולנוע סמדר היא אמרה לי כל הזמן: הכובע שלך כל כך מכוער. גם בקולנוע, עד שהתחיל הסרט, היא הסתכלה בי ואמרה: הכובע הזה כל כך מכוער, הוא כל כך מכוער. בסוף נמאס לי והתעצבנתי עליה ואמרתי לה שתפסיק כבר להציק לי. היא באמת השתתקה, אבל כנראה רק בגלל שהתחיל הסרט. בדרך הביתה היא שוב אמרה לי כל הזמן כמה הכובע שלי מכוער. שמחתי שהיא נסעה הביתה.

המשכתי לחבוש את הכובע הזה עוד זמן מה. לזמן מה אמא לא באה אלינו. כנראה שענייני הצוואה התנהלו לשביעות רצונה.

בינתיים הכובע קצת התבלה, מאחר שהיה עשוי מרצועות קש דקיקות. אבל דוקא משום כך אהבתי אותו. המשכתי לחבוש אותו גם כשבחלקו העליון, המוגבה, נבעה חור קטן. בבית הנחתי אותו על הכסא, אבל יום אחד הוא נפל לארץ והכלב תפש אותו ואכל אותו. לא את כולו, רק חלק מחלקו העליון, המוגבה. כעת הוא נראה כמו גג קש של בקתה שחלקו נשבר והתעופף ברוח. השארתי אותו כמה זמן על הכסא ובסוף השלכתי אותו לאשפה.

אחר כך הגיע החורף וחבשתי כומתת צמר שחורה.