בבית החולים הוטרינרי

היום לקחתי את אושר לבית החולים הוטרינרי בבית דגן, כי כבר הרבה זמן הוא חולה ולא אוכל והמצב שלו רק מידרדר. פחדתי מאד ממה שיגידו לי הרופאים, אבל הם אמרו שאין לו מחלה שאי אפשר לטפל בה, רק הרבה זיהומים, וצריך לתת לו המון תרופות, ובכלל אם הוא היה כלב קטן וידידותי לכלבים אחרים היו מאשפזים אותו ונותנים לו תרופות לוריד, שזה בטח היה יותר פשוט מאשר לשכנע אותו לבלוע כדורים, שאני דוחפת לכל המאכלים שהוא מאד אוהב, והוא מנסה לאכול מסביב ואת הכדור להוציא ולזרוק. כלבים הם חכמים אבל לפעמים זאת בעיה, כי אי אפשר להסביר להם איך להיות חכמים באמת ולא לבלוע זבל ברחוב וכן לבלוע תרופות מועילות. אני מאד מקוה שהמצב שלו ישתפר ולא נצטרך לאשפז אותו, שזה מאד מדכא. גם סתם ללכת לבית חולים של חיות זה מדכא, כמו ללכת לבית חולים של אנשים, כי רואים שם כלבים חולים מאד שמובילים אותם באלונקות או כלבים פצועים. ראינו שם טרייר קטן עם עין אחת שפיטבול גדול התנפל עליו וניקב לו את הריאה ושבר לו צלעות וכמעט הרג אותו. הוא עבר ניתוח והמשפחה באה לבקר אותו, אבא ואמא וילד חמוד מאד שרצה ללטף את כל הכלבים שהיו שם ולא רק את הכלב המסכן שלו שיצא מאד חבול מהמפגש עם הפיטבול, אבל בעזרת הרופאים בבית החולים הוטרינרי הוא ישרוד. אני פחדתי מאד שנהגי מוניות לא ירצו לקחת אותנו מהדירה של שרון ביפו לבית החולים, אבל באיזור תל-אביב יותר קל למצוא נהגים שאוהבים כלבים מאשר בירושלים. אמנם גם בירושלים מצאתי נהג מונית שלקח אותנו לשרון, אבל כל הדרך הוא קיטר שהכלב ילכלך את המרצדס החדשה שלו, ורצה שאני אשלם לו יותר כסף ממה שאמרו לי בחברה. באמת שילמתי לו יותר אבל אמרתי לו שזה בגלל שיש לו קול יפה וכל הדרך ליפו הוא שר ברגש שירים של זוהר ארגוב. זה היה עוד לפני ששרון ילדה והייתי די מודאגת והתפללתי שאושר יבריא בעצמו אבל הוא רק היה יותר ויותר חולה וגם אני גרמתי לו לחלות עוד יותר במאמצי הכושלים לגרום לו לאכול. אז היום שרון הזמינה לנו נהג מהסביבה שלקח אותנו לבית החולים הוטרינרי ואמר שהוא בעצמו נוסע אחר כך לתל-השומר לעשות MRI, כי למזלו יש לו קשרים והוא קיבל תור. בדרך כלל מקבלים תור ל-MRI רק עם פרוטקציה, ומי שאין לו קשרים הוא פשוט מת. סיפרתי לו על החברה שלי שנפלה במדרגות ולא רצו לתת לה תור לMRI ארבעה חודשים, והיא התפתלה מכאבי תופת, ורק אחרי שהבת דודה שלה שחברה של אשתו של רופא בכיר סידרה לה פרוטקציה עשו לה בדיקת MRI ומיד שלחו אותה לניתוח. לא סיפרתי לנהג שיום אחרי הניתוח הרופא המנתח ניסה לזרוק את החברה שלי מהמיטה שתלך הביתה והאחיות החזירו אותה לשכב, ורק אחר כך היא סיפרה לי שבזמן שהוא סירב לשלוח אותה לבדיקה ולניתוח הוא ניסה לסחוט ממנה עשרים אלף דולר שלא היו לה, והוא מאד כעס שסידרו לה פרוטקציה והוא היה צריך לנתח אותה בחינם. הנהג הזה היה נחמד ואני מקוה שהוא יהיה בריא ולא יצטרך את הקשרים שלו בשביל לקבל טיפול. רציתי שהוא יקח אותנו גם בחזרה אבל במקומו בא נהג אחר, גם הוא היה מבוגר, והוא סיפר לי שבמלחמת יום הכיפורים הוא לקח איתו למלחמה את הכלב שלו, כלב רועים גרמני, והכלב היה איתו כל המלחמה וגם חצה איתו את התעלה למצרים, והוא לא פחד מכלום. אחר כך היתה לו הזדמנות לטוס הביתה ליומיים והוא השאיר את הכלב עם החיילים וכשהוא חזר הוא לא מצא את הכלב והוא השתגע, אז הוא לקח משאית והתחיל לנסוע ולצעוק לכלב, ואז הוא שמע ברשת הקשר שהמפקד מחפש אותו וכועס שהוא לקח משאית מלאה דלק בשביל לחפש את הכלב והבין שהוא חייב לחזור, אבל אז הוא ראה פתאם את הכלב רץ אליו, והתברר שבזמן שהכלב טייל במצרים הוא חטף מחלת מעיים קשה והיה בסכנת חיים, אז הוא החביא את הכלב בתוך קיטבג, השאיר את הריצ'רץ' קצת פתוח שהכלב לא יחנק, והבריח אותו למטוס שהחזיר אותם לארץ. אבל בדרך הכלב התחיל להקיא ולשלשל וככה גילו אותו והעמידו אותו למשפט על הברחת כלב לכלי טיס וסיכון חיילים, ודנו אותו לחודשיים מאסר, והוא אמר למפקד שיתנו לו מצדו חצי שנה מאסר, רק שישחררו אותו לכמה ימים לטפל בכלב, ובאמת שיחררו אותו לטפל בכלב ואז הוא חזר לרצות את המאסר, אבל הקצין ריחם עליו והמיר לו את עונש המאסר במאסר על תנאי, כי כמו שהוא אמר הוא לא הבריח סמים, רק כלב נשמה. בפעם הזאת הכלב ניצל, אבל אחר כך הוא נסע לחו"ל והשאיר את הכלב אצל חבר בצפון, ושם הכיש אותו נחש והוא מת. אף פעם לא שמעתי על כלב שעבר כאלה עלילות, חוץ מעזית הכלבה הצנחנית, אז אני מספרת לכם את סיפורו של נהג המונית כפי שהוא סיפר לי אותו. יבורכו כל נהגי המוניות שאוהבים כלבים ושמוכנים להסיע אותם לאן שצריך, ואפילו לבית החולים הוטרינרי, ואפילו כלבים חולים, שגם להם יש נשמה וגם הם סובלים, ויבורכו הרופאים שמטפלים בחיות, ובבקשה אלהים שאושר שלי יבלע את התרופות ויבריא.