המקום שלנו

אתמול חזרתי לירושלים עם אושר אחרי כמעט חודש שהיינו ביפו אצל שרון, כדי לעזור לה אחרי הלידה. כשהיינו ביפו לא הרגשתי שום געגועים לירושלים, הייתי עסוקה באביב הקטן ובכל הדברים שצריך לעשות, וגם אהבתי את המדשאות של יפו והגינות של יפו ושפת הים היפהפיה של יפו וגם את החנויות ברחוב יפת שגם התל-אביבים באים במיוחד ליפו כדי לקנות בהן בשר וקפה ותבלינים וטחינה ובקלוואה וכנאפה, ושלוש פעמים אכלתי פלאפל בפלאפל כחיל, שבירושלים אני כמעט אף פעם לא אוכלת. אתמול כשחזרנו לירושלים הכל נראה לי מוזר, כאילו שנים לא הייתי פה ולא רק חודש אחד, כמעט. אפילו הבית שלי נראה לי מוזר ובכלל לא זכרתי איך השארתי אותו. אתמול בלילה כשיצאתי עם אושר לטיול הלילה שמאד חיכיתי לו אחרי היום הלוהט, ראיתי שברחוב עזה עושים עבודות ויש דחפורים ורעש נוראי והתנועה משובשת, ואושר קצת פחד, ואיש אחד צעק עלי כשנתתי לאושר לשתות מהברזיה שליד האקדמיה למדעים, שאנשים שותים משם ולמה אני נותנת לשתות לכלב, ופתאם רחוב עזה נראה לי כל כך סואן ומלא המוני אדם. אבל היום יצאנו יותר מאוחר ועוד היו קצת עבודות בכביש אבל היה הרבה יותר שקט, וכשהלכנו לבית הנשיא היה שקט גמור ואושר ביקש לשכב על אי התנועה האהוב עליו בצומת מרכוס והנשיא, שמכוסה דשא סמיך, ונשארנו שם הרבה זמן בשקט ונשמנו את האוויר של ירושלים, ואחר כך הלכנו לאט הביתה, וחשבתי שלזה אני כן מתגעגעת, לרחוב הנשיא בלילה ולעצים הגדולים ברחוב מרכוס ולאוויר של ירושלים. אפילו אתמול בצהרים כשצעדתי עם אושר מהרכבת לגן סאקר והמדרכות היו לוהטות והיינו צריכים לעקוף את כל אתרי הבנייה שממלאים את הכניסה לירושלים וחוסמים את כל הדרכים, עדיין חשבתי שהאוויר של ירושלים מיוחד, ותמיד משמח אותי לנשום אותו כשאני חוזרת ממקום אחר. בכל זאת אני די אוהבת לגור בירושלים, זאת העיר שאני בחרתי לגור בה. הבנות שלי בחרו ערים אחרות, כי כל אחד צריך לבחור את המקום שלו, אבל פה זה המקום שלי ולהיות רחוק ממנו זה תמיד קצת קשה. עכשיו אני תוהה איך ארגיש כשאחזור ליפו, אם אתגעגע לירושלים יותר מקודם, או שאשמח לטייל עם אושר לשפת הים ולדרוך איתו בחול הרטוב, כי מהמים הוא קצת פוחד ומשתדל לא להיכנס לתוכם. בימים יפו די נחמדה אבל בלילות אני רוצה להיות בירושלים, כשהאוויר נהיה קריר וכשכבר אין הרבה מכוניות ואנשים ברחוב ואז אפשר להרגיש שזה המקום שלי ואף אחד לא יצעק עלי ואני לא אצטרך כל הזמן להתנצל. הייתי רוצה לגור במקום שבו איש לא יבוא אלי לעולם בטענות, מקום שאוהבים בו כלבים ואפילו כאלה שלא מתנהגים למופת. אבל מקום כזה כמו שאני חולמת עליו איננו קיים באמת. בכל מקום יש אנשים שלא אוהבים כלבים וצועקים עלי: תקחי אותו מכאן, ואני שמחה שאושר לא מבין כי הוא היה נורא נעלב. מאד מעליב אותו כשסוגרים בפניו איזו דלת או אומרים לו לא להיכנס לאיזה מקום, ואז הוא דוקא נכנס, ודוקא מתיישב על המיטה, שכולם יראו שגם לו יש זכות. גם כלב, כמו בן אדם, רוצה את המקום שלו, ושאף אחד לא יבוא אליו בטענות ולא יצעק עליו. אולי החלומות של אנשים ושל כלבים לא כל כך שונים אלה מאלה, לשכב על הדשא באוויר הקריר של הלילה, ושאף אחד לעולם לא יגיד לך ללכת מכאן.