עניים לראוה

במאסטרשף עשו תכנית מיוחדת לכבוד ראש השנה יחד עם ארגון "לתת" שמחלק חבילות מזון לחג לעניים. הזמינו כמה מכוכבי התכנית בעבר שיבשלו אוכל חגיגי מחבילות המזון, וכל הזמן אמרו שמחבילות המזון אפשר להכין מנות נפלאות, למרות שאלה מוצרים בסיסיים, שזאת היתה כמובן אמירה מיותרת, כי את רוב המאכלים בעולם מכינים ממוצרים בסיסיים כמו קמח ושמן וביצים וחלב, וגם מפני שהמוצרים  בחבילה של "לתת" בכלל לא היו בסיסיים. היה שם עוף שלם שעניים מרשים לעצמם רק לעתים רחוקות והיתה שם צנצנת דבש ענקית, ודבש זה מוצר יקר מאד ובכלל לא בסיסי. עניים אוכלים סוכר ולא דבש. ג'קי שבאמת גדלה בבית עני עם הרבה אחים ואחיות אמרה את זה: היא אמרה וואו, לקבל צנצנת דבש כזאת זה משהו, והיא בטח היתה היחידה שם שיש לה מושג כמה עולה צנצנת דבש גדולה - בסביבות חמישים שקל, ששום אדם עני לא יבזבז חמישים שקל על צנצנת דבש, כשאפשר לקנות במחיר הזה לחם וקוטג' לשבוע. זאת היתה כמובן רק דוגמא לכמה האנשים שאירגנו את התכנית הזאת אין להם מושג מה זה עוני, ומה באמת הכרחי ובסיסי. כמובן היה להם המון רצון טוב והם כל הזמן דיקלמו את מספר הטלפון לתרומות וביקשו מהצופים לתרום. בין לבין הם ריאיינו אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, למשל חולת סרטן משדרות שהעסק שלה התמוטט, ובת של אם חד-הורית שלה ולאמא שלה לא היה מה לאכול. זה היה כמו יריד כזה שהיו עושים במאה התשע-עשרה ושם אנשים עם נכויות היו חושפים את גדמי הרגליים שלהם או הגידולים שלהם, והאנשים הטובים היו באים להסתכל במומים של הנכים ונותנים להם כסף וחוזרים הביתה בהרגשה טובה שהם עשו מעשה טוב. במאה התשע-עשרה זה היה אולי הכרחי, אבל מאז המציאו את מדינת הרווחה ואת הביטוח הלאומי, ואנשים שמצבם קשה עד כדי כך שאין להם מה לאכול היו צריכים לקבל סיוע מהמדינה ולא לחשוף את הצרות שלהם בטלויזיה ולבקש רחמים וכסף לקנות אוכל. אבל במדינת ישראל הקצבאות של ביטוח לאומי לגימלאים ולנזקקים הן בין אלפיים לשלושת אלפים שקל, שאפילו מי שנורא מצטמצם לא יכול להתקיים מקצבה כזאת, אז אנשים שביטוח לאומי היה אמור לקיים אותם, נאלצים לקושש עזרה מקרובים או תרומות או נדבות, שזאת בושה למדינת ישראל, להחזיק את הנזקקים במצב של חוסר יכולת להתקיים ואז לשלוח אותם להראות לכל המדינה את הרגל שחסרה להם כדי לקושש נדבות לאכול. לפני ראש השנה ופסח מקדימים בכמה ימים את תשלום הקצבאות, אבל זה לא עוזר הרבה, כי לא מוסיפים אפילו גרוש אחד לקצבה לפני החגים. אנשים שעובדים מקבלים שי לחג שלפעמים הוא משמעותי, אבל מקבלי הקצבאות לא מקבלים שום תוספת לפני החגים, כדי שיוכלו לקנות לבד את המצרכים שצריך, למשל לוותר על צנצנת דבש ולקנות בכסף הזה עוד עוף שיותר חשוב להאכיל את הילדים, שלא יחסר להם ויטמין בי12 או ברזל או חלבון, שאלה דברים שלפעמים חסרים לילדים עניים, ובלי לבוא לספר בטלויזיה לכל עם ישראל כמה אתה עני ולבקש רחמים, שזה בושה וחרפה לבזות ככה אנשים, אפילו אם הם בעצמם אומרים שהם לא מתביישים. והכי הכי מעצבן זה שכל הזמן שיבחו את התרומות של תנובה ושל שטראוס, לא בדיוק חברות שדואגות לעניים, חברות שכיכבו במחאה החברתית לפני שמונה שנים עם המוצרים שלהן, שהם באמת ברובם מוצרי יסוד, אבל הם נמכרים במחירים יותר מדי יקרים, וככה התכנית שהתכוונה כביכול לדאוג לעניים פיארה את אלה שגם בגללם העניים רעבים. פעם רצינו להיות מדינה צודקת, עכשיו אנחנו רוצים להיות כמו ארצות הברית, ארץ של פערים ענקיים בין עניים לעשירים, ושם באמת מאד מקובל לתרום ולהתפאר בתרומות. אצל יהודים יש ערך שנקרא מתן בסתר, שאם מישהו באמת רוצה לעזור, הוא צריך לוותר על ההתפארות ולעזור בחשאי, כדי שהעניים לא ידעו מי עוזר להם ולא יצטרכו להרגיש מבוזים או חייבים טובה. המשדר הזה רמס את הערך היהודי היפה הזה עד עפר. זה היה משדר של התפארות והתבשמות עצמית של המצליחים והעשירים שבו העניים נאלצו לרקוד לפניהם מה יפית כדי לקבל אוכל לחג. אני הייתי מעדיפה למות ברעב.

הרהורים בעקבות פרשת נוה וכרייף

פעם נשים חשבו שאם יתאפשר להן לעסוק במקצועות שנחשבים גבריים, הן תזכינה למעמד של גברים בחוגי המקצוע ובחברה בכלל. מהר מאד התברר שנשים נשארות נשים, כלומר נחותות-מעמד, בחברה שממשיכה לקדש את הגבריות. לקדש זאת המלה הנכונה, בוודאי אם מקשיבים לרבני המכינה בעלי, שנדמה שביזוי נשים ורמיסת כבודן הם עיקרי הדת שלהם, ושמעולם הם לא קראו את בראשית פרק א' ולא העלו בדעתם שאלהים ברא את האדם בצלמו זכר ונקבה, ולא רק זכר. בדרך כלל נדמה שאצל הגברים היהודים התנ"ך מתחיל בפרק ב': הגבר הוא אמנם מאדמה אבל הוא אדם. האשה היא רק עצם. חשיבה מהותנית על גברים ונשים כל כך מושרשת בתרבות האנושית, שלא פעם היאוש גובר על התקוה שנשים תקבלנה יחס שוה.

המצב איננו שונה בחברה החילונית. מקצועות שנחשבו מכובדים בהחלט הפכו מבוזים כאשר הפכו למקצועות נשיים. הוראה שהיתה פעם, ועדיין הינה במקומות רבים, מקצוע מכובד ומתגמל, הפכה בישראל למקצוע מבוזה שהעוסקים בו, שהם בעיקר עוסקות, מבוזים ואפילו קורבן לאלימות מצד תלמידיהם והורי התלמידים. שהרי המורות הן כמעט כולן נשים, ומי בחברה היהודית מכבד נשים? מי את שתוציאי אותו מהכיתה, אמרה אם התלמיד המפריע למורה וכמעט היכתה אותה. האם היתה מעזה לנהוג כך במורה גבר? אינני מאמינה. בעידן נתניהו הפכו רבות מהמורות, כמו גם רבות מהאחיות והעובדות הסוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות. רבות מהן עוזבות את המקצוע שלמדו שנים ומעדיפות לעסוק בעבודות לא מקצועיות, אבל פחות תובעניות ומתגמלות יותר. קשה להאמין שמשהו ישתנה כל עוד נחיה בעידן נתניהו וליצמן, אבל האם מפלגת כחול לבן משדרת משהו שאינו רווי התבשמות עצמית של חבורת גברים, שאינם מסוגלים להתייחס לנשים אלא בהתנשאות מדושנת עונג מעצמה?

גם עורכות דין יש כבר רבות, ואפילו מחצית מהשופטים הן שופטות. לכאורה עמדת שיפוט, שהיא סמל מסמלי השלטון, מעניקה מעמד מובן מאליו בחברה. אבל ממש לא. קשה לבלות עם עורכי-דין גברים, כל שכן לעבוד איתם, מבלי לשמוע אותם מדברים בשפה מבזה על שופטות. תמיד אלה השופטות הנשים, שעורכי הדין הגברים מסבירים שאינן מבינות דבר, מפני שהעובדה הדומיננטית בתודעתם היא שהן נשים, ולא שהן שופטות.

כשראש ממשלת איטליה הגזען והשוביניסט סילביו ברלוסקוני רצה לבזות נשים, הוא מינה דוגמניות שהיו מאהבות שלו לכהן כשרות בממשלה. הן כיהנו כשרות בממשלה, אבל איש לא התייחס אליהן כאל שרות אלא כאל דוגמניות שהיו מאהבות של ברלוסקוני. כך ביטא ברלוסקוני את דעתו על נשים שמכהנות כשרות, כפי שקליגולה ביטא את דעתו על הסנאטורים במנותו את סוסו לסנאטור.

גם אפי נוה פעל למנות שופטות ולקדם שופטות. בתכנית עובדה נראו שופטות מחלות את פניו ומחניפות לו. היו גם פרקליטים שהחניפו לו. משום מה השופטות המחניפות לו משכו את עיני, כי היה קשה לברוח בתמונות האלה מהסיטואציה של הזכר אלפא, איל הצפון עטור הקרניים, מסתובב בין האיילות הנאות. גם איילת שקד נראתה כמו עוד איילת שמסתובבת מסביב לזכר האלפא ומוחמאת מתשומת הלב שלו. הוא נהיה ממש חבר, היא אמרה. שופטות, פרקליטות, עורכות דין, וגבר אחד שסביבו הן חדלות להיות נשות מקצוע ואפילו בנות אדם, הן רק נקבות.

האם כשזו האווירה אפשר להימנע מכך שיחסי מין הופכים לאמצעי תשלום סחיר? האם כאשר גבריות דורסנית היא חלק בלתי נפרד מהעוצמה המימסדית, ניתן למנוע מצב שבו נשים יתמנו לשופטות משום שבעל העוצמה חמד אותן לעצמו? ומה יהא על סמכותן של שופטות, כאשר ולו רק אחת מהן, התמנתה לתפקידה בתמורה ליחסי מין, כפי שנמצאה, כך התבשרנו, תשתית ראייתית בפרשת אפי נוה והשופטת אתי כרייף, בחשד שנוה פעל למינויה בתמורה ליחסי מין? וכיצד אפשר לטעון, כפי שטענו, שיחסי מין אינם מטבע עובר לסוחר, אלא יחסים הדדיים בין שווים, כאשר המסחר במטבע יחסי המין הוא עובדה קיימת, חלק מן המציאות שבה אנו חיים?

כמה קיוויתי שהפרשה הזו תתגלה כשמועה פורחת בלבד. אבל כנראה שאיננה כזו. וגרוע מכך, גם כאשר שופטות מתמנות בניקיון כפיים, האם אין שיקולים אחרים שאינם ממין העניין? האם קל יותר להתמנות לשופטת כאשר יש לך בעל שיש לו מהלכים, או אולי בלתי אפשרי אחרת? האם מקרה הוא שפרופסוריות באוניברסיטה ושופטות הן לרוב רעיות של פרופסורים, או שופטים, או אנשי עסקים מצליחים, או עורכי דין ידועים? האם אשה יכולה להתמנות רק בזכות עצמה, בלי להיות בת של, רעיה של, קרובת משפחה של גבר בעל עוצמה? האם בלי קשר למה שאנו מצליחות לעשות בעצמנו, בעבודה קשה, בחריצות, בנחישות, חוזרת החברה ומחזירה אותנו למקום הזה, שבו אנו אנוסות לרצות גברים, ובו אנו אנוסות, ללא מוצא?

ואלה הרהורי העצובים בעקבות פרשת אפי נוה והשופטת אתי כרייף.

למען שותפות יהודית-ערבית

אני לא יודעת למה אומרים שבני גנץ לא יכול להקים ממשלה. ביחד עם הרשימה המשותפת יש לו 46 מנדטים, בתוספת מפלגות העבודה והמחנה הדמוקרטי יש לו 57 מנדטים, ויחד עם ליברמן 65 מנדטים. נכון שאומרים שליברמן לא יישב עם הערבים כי תמיד הוא התבטא בגזענות כלפיהם, אבל ליברמן אמר דברים נוראים גם על נתניהו ואחר כך הסכים לשרת תחתיו כשר ביטחון, והאינטרס של מצביעי ליברמן הנאמנים, שהם העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר שסבלו מאד מאד מזה שישראל היא מדינה תיאוקרטית בלי נישואים אזרחיים וצריך תמיד להוכיח יהדות שלמי שחי בברית המועצות לשעבר זה לפעמים משימה בלתי אפשרית, האינטרס שלהם בנישואים אזרחיים הרבה יותר גדול מהאינטרס שלהם בשנאת ערבים, שאולי זה משחרר אמוציות אבל אין מזה שום תועלת מעשית, ודוקא נישואים אזרחיים ופרידה מהרבנות יעזרו להם הרבה יותר מאפליה של הציבור הערבי. וחוץ מזה ליברמן ממש שונא את נתניהו ולא יכול להסכים לממשלה עם חרדים וחרד"לים שזה מה שנתניהו מנסה לכפות על כולם, כמובן למען עצמו, בתקוה להישאר ראש הממשלה ולהינות מחסינות למרות שאין לו רוב. חוץ מזה אם ישאלו את הציבור בישראל אם הוא מעדיף כשר הבריאות את ד"ר אחמד טיבי או את יעקב ליצמן, לא בטוח שדוקא ליצמן יהיה השר המועדף על רוב הישראלים, ואני אפילו אסתכן ואומר שאם אזרחי ישראל יצטרכו לבחור כשרת רווחה בין עאידה תומא סולימן לבין מירי רגב, בכלל לא בטוח שהרוב יעדיפו דוקא את מירי רגב. נכון שיש לבני גנץ גם מצביעי ימין שונאי ערבים, אבל רוב המצביעים והממליצים המיועדים על בני גנץ שונאים את נתניהו, בצדק רב, הרבה יותר מאשר את איימן עודה, ומאד רוצים כבר לראות את נתניהו הולך הביתה, לאו דוקא לכלא, אבל הביתה. Enough is enough.  אני מבינה את בני גנץ שהוא קורא לנתניהו להצטרף לממשלת אחדות בראשותו. ממשלת אחדות זה כביכול מה שכולם רוצים, אבל אפילו לפי הסקרים, ממש לא בטוח שממליצי גנץ מעדיפים ממשלה עם נתניהו על ממשלה עם ערבים, לכן הייתי מבקשת מבני גנץ ומיתר מנהיגי כחול-לבן שלפחות ישמרו את זה בתור אופציה, להקים ממשלה עם מפלגות השמאל והערבים, ולהתייצב בלי פחד מול נתניהו הגזען ולומר לו שהערבים הם אזרחי ישראל כמו כל אחד אחר, הם לא יותר מסוכנים מאזרחים יהודים מסוימים ששורפים מסגדים וכנסיות או מהללים רוצח של ערבים במסגד ורוקדים על דמו של תינוק ערבי שנרצח באכזריות, שאיתם נתניהו היה מוכן לשבת. אילו היו מחילים על מחנה הימין את הדרישות שלו מהערבים לגנות כל טרור, היו צריכים להעיף חלק נכבד מהמחנה הזה מהכנסת (למרבה המזל חלקם פשוט לא עברו את אחוז החסימה). אחת הבעיות בשינוי חברתי היא שאנשים נורא מתרגלים למה שהם רואים מסביבם. פעם חשבו שאשה רופאה או עורכת-דין זה נורא מוזר. היום אנשים מאד רגילים לזה שנשים הן רופאות ונשים הן עורכות-דין, והם בכלל לא חושבים על זה שנדרש מאבק קשה להגיע למצב הזה, ועדיין יש מפלגות כמו המפלגות החרדיות שמונעות מנשים יצוג בכנסת, והיה קשה לראות את ההתכנסות של כחול לבן אחרי הבחירות בלי שום אשה בצמרת, שלמרבה המזל בקהל שלה היו לפחות נשים, אבל בכנס הניצחון של ש"ס היו רק גברים על הבמה ורק גברים באולם, וזאת עוד סיבה מאד טובה להתנגד בכל הכוח לשותפות עם חרדים, כי הם מתעקשים להדיר את הנשים וצריך להילחם על זה שנשים יהיו בכל מקום, כי רק כשאנשים רואים שככה זה הם מבינים שזה אפשרי וזה נורמלי. לכן בני גנץ שהתגאה בצדק בעברו הצבאי, צריך לגלות עכשיו אומץ אזרחי, ובמקום לחזר אחרי נתניהו הגזען ומחנהו מפלה הערבים והנשים, ליצור שותפות אמיתית עם הציבור הערבי, כי הציבור בישראל ישנה את דעתו על הערבים רק כשהוא יראה אותם משתפים פעולה עם יהודים בכנסת ובממשלה ומקדמים ביחד עתיד טוב יותר לכולנו, כמו שהציבור הישראלי התרגל לקבל טיפול מרופאים ערבים ויודע להעריך את המסירות שלהם לחולים. מול נתניהו ומחנה גזעניו לא צריך להתנצל על שיתוף הפעולה עם הערבים, אלא צריך להיות גאים בו, כי זאת הדרך הנכונה והטובה לעתיד טוב יותר במדינה שלנו לכולם, וזה יהיה מאד עצוב אם לא ננצל כהלכה את מועד ב' שנתניהו סידר לנו כדי לכונן ממשלה טובה יותר, כדברי הנביא: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט", ואין מלים מתאימות יותר לייחל בהן לסיום עידן נתניהו.    

נגד שנאה וגזענות

הבוקר עברתי ליד קיוסק הג'ירפה שצמוד לגן הג'ירפה ושמעתי לקוח אחד אומר: "אם השמאל יעלה, הלך על המדינה הזאת", וחשבתי כמה המשפט הבודד הזה ממצה את עידן נתניהו, עידן שכולו שנאה והסתה, הסתה ושנאה. נתניהו איננו מנהיג ממפלגה יריבה. נתניהו הוא צורר, וזאת חוצפה לשאול למה בשמאל שונאים אותו. נתניהו איננו יריב של השמאל אלא רודף של השמאל עד מוות. הוא החל את דרכו בהסתה רצחנית נגד יצחק רבין, שעל גופתו הוא עלה לשלטון, ועשרים וארבע שנים לאחר שרבין נרצח הוא עדיין מסית נגדו, מפני שעל ראש המסית לרצח בוער הכובע. מספיק לקרוא את התגובות של מעריצי נתניהו באינטרנט כלפי שמאלנים: נגמור אתכם, אחרי הבחירות נחסל אתכם, כפי שהגרועים בשונאי היהודים איימו עליהם. שנאה חולנית של בן היורדים המפונק לאנשים שהקימו את המדינה ולמנהיגם שנתניהו יצר את האווירה שאיפשרה את רציחתו, כי רוצחים פוליטיים תמיד פועלים באקלים שמעודד את פעילותם. עשר שנים, ולפני כן עוד שלוש שנים, הסית האיש הזה וזרע שנאה והרעיל את נפש חסידיו השוטים. באיזו התחסדות הוא העז לנזוף ברינה מצליח ששאלה אותו על הפוסט הטוען שהערבים רוצים להשמידנו שפירסם בחשבון הפייסבוק שלו. והרי הדברים לגמרי תואמים את הטענה שהשמיע בקול ענות, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי הגה את הרעיון. הרי כל השנים עמל נתניהו לייחס את השואה לערבים ולזכות את הגרמנים, שאיתם הוא ומשפחתו עושים עסקים בכלל לא רעים. אבל הסיבה לניסיונו של מכחיש השואה נתניהו להעביר את האחריות לשואה מהגרמנים לערבים איננה נובעת רק מסיבות מניפולטיביות, אלא בראש וראשונה מסיבות גזעניות, שהוא מאמין באמינותן ובתקפותן. נתניהו מזדהה עם הגרמנים, כיוון שהוא משייך את גרמניה לציבור האירופי שהוא רואה גם את עצמו משתייך אליו, וכל תפיסתו את יחסי היהודים והערבים נובעת מהגזענות העמוקה המושרשת בו: הוא מחלק את העולם לעמים אירופים נאורים ועמים לא אירופים נחותים, והגרמנים מקלקלים לו את החלוקה לנאורים ונשרכים מאחור, כי אי אפשר להתכחש לכך שיש בעיה קשה עם הנאורות הגרמנית, שהובילה לאן שהובילה, ולנתניהו יש פיתרון שמאד הולם את נתניהו: הוא החליט לתקן את ההיסטוריה ולהאשים את הערבים בשואה. ואם זה יגרום לשנאה משתוללת נגד ערבים ואולי גם למעשי רצח, נתניהו כמובן יתנער מכל אחריות, וישאל איך בכלל מעזים להאשים אותו, שה תמים שכמותו. בזה נתניהו איננו שונה כמובן מירון לונדון, שגם הוא מוכן לומר על ערבים דברים נוראים, אבל כשנדב אייל דיבר אצלו פעם בתכנית על הנאצים בגרמניה היה מוזר לראות את ירון לונדון מתגייס בכל כוחו להסביר שלא כצעקתה ושגרמניה דוקא ארץ נהדרת. לפעמים כדי להבין את הגזענות צריך לבדוק את היחס לגרמניה ולאו דוקא את היחס לערבים. ובכל זאת יש הבדל בין גזען משמאל לגזען מימין. כי ירון לונדון, שיצר עם מוטי קירשנבאום תכנית מאד גברית ואשכנזית, בכל זאת מושפע מביקורת והתכנית שלו הפכה במרוצת השנים לתכנית שהזמינה הכי הרבה אורחים ערבים ונתנה להם במה שהגזענים מימין מונעים מהם וגוזלים מהם, כמו שהפסיקו את התכנית היפה של לוסי אהריש בערוץ שתיים, ועכשיו כל תכניות האקטואליה של כל הערוצים אחרי הצהרים ובערב הן של מנחים גברים, ורק בששי שבת כשהרבה אנשים לא צופים אפשר לראות את איילה חסון ורינה מצליח ועוד נשים, ומנחים ערבים אין בכלל, לא נשים ולא גברים, רק מנחים יהודים גברים, כדי שאריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' לא יצטרכו חלילה לכבות את הטלויזיה שאין להם. ופני התקשורת הם פני השליט הבלעדי נתניהו, פני ההדרה והשקר, ומחר יהיו בחירות. בניגוד למה שאמר היום יו"ר וועדת הבחירות השופט חנן מלצר, בחירות לכשעצמן אינן מוכיחות שהמדינה היא דמוקרטית. בחירות יש גם אצל ולדימיר פוטין, טייפ ארדואן ואפילו אצל בשאר-אל-אסד. דמוקרטיה פירושו שהבחירות מתקיימות באווירה דמוקרטית: בלי הסתה, בלי הפחדה של בוחרים, בלי הכפשה של המיעוטים הלאומיים או הפוליטיים ובלי ניסיון לערער על תוקף ההליך הדמוקרטי. נתניהו עשה כל מה שבכוחו כדי שהליך הבחירות בישראל לא יהיה חופשי ולא יהיה דמוקרטי, ואיננו מפסיק לטעון שהערבים גונבים את הבחירות. מי שרוצה שישראל תהיה מדינה דמוקרטית צריך לשנוא את נתניהו, כי את הרע חייבים לשנוא, וצריך להיאבק בנתניהו בכל הכוח, כי זהו מאבק על הזכות לחיות במדינה דמוקרטית אמיתית ולא רק בקליפה חיצונית של הליכים דמוקרטים ריקים מתוכן כמו ברוסיה, והזכות לחיות במדינה דמוקרטית היא זכות גדולה ולא מובנת מאליה, ומחר נצא להילחם עליה בכל הכוח,

קאיוס ולריוס קאטולוס / קינת הדרור

הִתְאַבְּלוּ, בְּנוֹת וֶנוּס וְקוּפִּידוֹנִים,

וְכָל אָדָם שֶׁאַהֲבָה בְּלִבּוֹ!

מֵת הַדְּרוֹר שֶׁל יַלְדָּתִי,

הַדְּרוֹר, שִׁמְחַת יַלְדָּתִי,

שֶׁאָהֲבָה יוֹתֵר מִבָּבַת עֵינֵיהָ,

כִּי הָיָה מָתוֹק וְהֵיטִיב לְהַכִּירָה

יוֹתֵר מִשֶּׁהִכִּירָה הַיַּלְדָה אֶת אִמָּהּ,

וְלֹא מָשׁ מֵחֵיקָה,

אֶלָּא בְּדַלְגּוֹ אָנֶה וֲאָנָה,

צִיֵּץ רַק אֶל גְּבִירְתוֹ הַיְּחִידָה,

וְכָעֵת הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֲפֵלָה

אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ אֵין שָׁבִים.

רָעָה עֲלֵיכֶם, אֵלֵי אֹֹפֶל

רָעִים, שֶׁאֶת כָּל הַיָּפֶה טוֹרְפִים,

שֶׁאֶת דְּרוֹרִי הַיָּפֶה לִי חֲטַפְתֶּם!

הֵרַעְתֶּם עֲשׁוֹת! הוֹ דְּרוֹר אֻמְלָל!

כָּעֵת מַאֲדִימִים מַעֲשֵׂיכֶם

 אֶת עֵינֵי יַלְדָּתִי הַנְּפוּחוֹת מִבֶּכִי. 

התרגום מוקדש לזכרה של מורתי ללטינית ליזה אולמן שהלכה לעולמה, ואילולא כן היתה בוודאי מוצאת בו שפע אי-דיוקים וטעויות. ולעמיתי הקלאסיקנים להלן המקור.

Lugete, o Veneres Cupidinesque,
et quantum est hominum venustiorum:
passer mortuus est meae puellae,
passer, deliciae meae puellae,
quem plus illa oculis suis amabat.
nam mellitus erat suamque norat
ipsam tam bene quam puella matrem,
nec sese a gremio illius movebat,
sed circumsiliens modo huc modo illuc
ad solam dominam usque pipiabat.
qui nunc it per iter tenebricosum
illuc, unde negant redire quemquam.
at vobis male sit, malae tenebrae
Orci, quae omnia bella devoratis:
tam bellum mihi passerem abstulistis
o factum male! o miselle passer!
tua nunc opera meae puellae
flendo turgiduli rubent ocelli.

מורתי ללטינית ליזה אולמן

לפעמים צריך אדם למות כדי שנוכל לספוד לו

מורתי ללטינית ליזה אולמן

מעולם לא נכנעה לצלצולים

כל כך רצתה להרביץ בנו לטינית.

כעת צלצל לה הפעמון האחרון.

את לימדת אותנו את דברי סולון

שעל שום אדם שעדיין חי

אין לומר שבר-מזל הוא.

התלמידים סירבו להבין

שסולון ביכה את תהפוכות החיים

ולא הילל את המוות.

כעת את נוסעת על נהר המתים

אל ארץ השאול שאליה,

כך לימדת אותנו, כדברי דיוגנס,

נגיע כולנו בבוא היום

ולא משנה מאין נבוא.

את נוסעת לשם ברצון

לפגוש את בתך שהקדימה אותך.

כעת תדעו שתיכן מנוח.

לא אהבת את תרגומי

אמרת שאין חשים בהם את הלטינית,

וברבות הימים נשכחתי מלבך

אך מעולם לא נשכחת מלבי.

תמיד המשכתי לדקלם לעצמי

את דברי החייל הספרטני הצולע:

Io pugnare, non fugere venio

אני באתי להילחם, לא לברוח

ועדיין אני צולעת ועדיין אני נלחמת, לא בורחת

וכעת, כשאת נוסעת אל ארץ המתים

אני מודה לך שהיית לי מורה לחיים

ומברכת אותך בברכת שלום

בלכתך אל המקום

שכדברי המשורר האהוב עלייך קאטולוס,

Unde negant redire quemquam

שמשם אין שבים

או כפי שהעדפת מלה במלה:

שמשם מסרבים לשוב.

הדרמה של נתניהו

אתמול הוצאתי את אושר באיחור כי רציתי לראות מה נתניהו ימציא הפעם, אבל דחו את הנאום הדרמטי של נתניהו מחמש לשש, אז יצאנו בכל זאת והלכנו לבקר את שולה. שולה אמרה שבאמת היא השאירה את הרדיו פתוח כי גם היא רוצה לדעת מה נתניהו יגיד. ישבנו קצת בגינה ושולה אמרה שתיכף יהיה שש בערב אז אולי ניכנס ונשמע מה נתניהו יגיד כי זה מאד מסקרן. נכנסנו הביתה ואני הצעתי שנדליק את הטלויזיה, כי אני אוהבת גם לראות ולא רק לשמוע. אולי נתניהו יביא ציור של פצצה או כנף של מטוס או ארון של דיסקטים אירנים נוצצים, כי הוא מאד טוב במצגות. אני ישבתי על המיטה ושולה ישבה על הכורסה וחיכינו שנתניהו ידבר, וראינו שגם בטלויזיה מחכים שנתניהו יבוא לדבר, כי הוא עוד התעכב. אמרתי לשולה שאולי צובעים לו בינתיים את השיער, והיא אמרה שהוא כבר קצת מקריח, אז אמרתי לה שבאמת לוקח זמן לעשות לו תסרוקת כי צריך לעשות הלוואה וחיסכון. ואז אמרו בטלויזיה שראש מועצת ישובי הבקעה, נדמה לי שזה התואר שלו, מברך את נתניהו על סיפוח בקעת-הירדן, אז הבנו שזה כנראה הדבר הדרמטי שנתניהו רצה להגיד, ושולה אמרה שזה דוקא מוצא חן בעיניה, כי היא אוהבת את בקעת הירדן. אני לא אמרתי כלום, רק חשבתי על השירות הצבאי שלי בבית-שאן, כשהייתי מורה חיילת בימים ובלילות הייתי במשמר האזרחי, ויש לי משם הרבה זיכרונות, גם זיכרונות יפים, כמו הליכה ברגל לסחנה אחרי הצהריים לשחות, שפעם אפילו לקחתי איתי את שני התלמידים הכי מופרעים. אבל משום מה תמיד כשאני חושבת על בית-שאן אני מרגישה בעיקר עצב, כי החיים שם היו קשים וגם עצובים, ובדיוק הגעתי לשם אחרי התקפת המחבלים, כשהאנשים היו מדוכאים ומאד מפוחדים. כמובן כשנתניהו דיבר על בקעת-הירדן הוא לא חשב בכלל על בית-שאן, שהיא חלק מישראל, אלא על בקעת-הירדן שכבשנו מהירדנים, שאמורה להיות חלק מפלשתין, והוא רוצה שהם ישארו בשלטון ישראל כאילו צריך לפחד מהירדנים, שאיתם יש לנו שלום כבר המון שנים ולא באים כבר משם מחבלים. פעם היה נורא מפחיד לגור בבית-שאן ועכשיו מאד שקט שם, ובכל זאת אני מגיעה לשם כל כך מעט פעמים, למרות שכן מסקרן אותי לראות שוב את בית-שאן, שמאז שגרתי שם עברו כבר יותר מארבעים שנים. בינתיים כשחשבתי על בית-שאן שולה חיכתה שנתניהו כבר יבוא לדבר והתעצבנה ואמרה נו כבר, בסוף יהרגו אותו, אבל בטלויזיה כולם המתינו בסבלנות למה שנתניהו יגיד, ולא נראו בכלל עצבניים. ואז ראינו שכל העיתונאים מרימים למעלה את הטלפונים הסלולריים שלהם כמו במופע רוק, והבנו שהכוכב נתניהו עומד להיכנס לזירה, זאת אומרת לבמת הנואמים, ואז הוא בא עם פרצוף מאד רציני ועגום, ממש פרצוף תשעה באב, ואמר שצפויים ימים מאד קשים, כי מיד אחרי הבחירות טראמפ יציג את תכנית השלום שלו, ומי אתם רוצים שיקבל אותה, הוא שאל אותנו, אני או גנץ ולפיד? ואמרתי לו גנץ ולפיד, כי ממך כבר נמאס לנו לגמרי, ובאמת הוא נראה מאד לא מרוצה, נתניהו, ואמר שמיד כשהוא ירכיב את הממשלה החדשה הוא יספח את בקעת-הירדן לישראל, ולכן צריך להצביע בשבילו כדי שהוא יקבל הרבה קולות. אמרתי לו שמבחינתי אין לי שום עניין בבקעת הירדן ומצדי הפלשתינים יכולים לקבל אותה בכיף, כי בשבילי זה בעיקר מקום שמחבלים באים להרוג ישראלים ולא ממש בא לי על המקום הזה, וחוץ מזה זה אולי המקום הכי יבש במדינת ישראל, שלא חסר בה מקומות יבשים, ואני אוהבת מקומות עם עצים ונחלים, אבל נתניהו לא שמע מה שאמרתי כי כבר הפסיקו את השידור של הנאום שלו, כי הוא אמר שצריך להצביע בשבילו ולא בשביל גנץ ולפיד, ואסור לשדר בשידורי אקטואליה תעמולת בחירות. חבל שהפסיקו. אם היו ממשיכים את השידור, אולי נתניהו היה מגלה לנו איזה דברים נפלאים הוא עוד יעשה בשבילנו אחרי הבחירות, וככה נשארנו נורא במתח, ונצטרך לעצור את נשימתנו עוד המון ימים.

גם שלטון הגזען נתניהו יפול

הרבה שמאלנים בישראל מיואשים משלטונו ארוך הימים של בנימין נתניהו שהוא שלטון גזעני מפיץ שנאה ורוע שכל קיומו מבוסס על הסתה נגד ערבים ונגד השמאל, וצופים בחרדה ליום הבחירות הקרוב, שלקראתו מגיע הטרור הגזעני של נתניהו לשיאים חדשים, בניסיונו להרתיע מצביעים ערבים ממימוש זכותם האזרחית להצביע בבחירות, ולנקוט צעדי ביריונות ואלימות כדי לכפות את המשך שלטונו בכוח הזרוע ובעצם לגנוב את הבחירות, שבדיוק בגלל שזו כוונתו הוא מנסה לייחס אותה ליריביו. היאוש של השמאל נובע לא רק משלטון נתניהו ארוך הימים, אלא גם מהתחזקות ממושכת בעולם כולו של שליטים לאומנים, גזענים ופשיסטים, שלרוב הם גם אנטישמים ומכחישי שואה, ובדיוק מסיבה זו הם ידידי נפש של בנימין נתניהו. אבל דוקא בשבוע האחרון הוכו הגזענים ורומסי הדמוקרטיה שתי מכות קשות, שמראות שלמרות התעצמות הימין הלאומני והגזעני בעולם כולו, אין סיבה להתייאש ולאבד תקוה.

ההתפתחות החיובית הראשונה אירעה באיטליה, שבשנתיים האחרונות חיה בצל מופע האימים של מתיאו סלוויני, רשמית שר הפנים ובאופן מעשי הדמות הדומיננטית ביותר בממשלתו של ג'וזפה קונטה, ראש ממשלה שאיננו פוליטיקאי ונקרא להקים ממשלה כמעט בלתי אפשרית שהורכבה ממפלגת הליגה הצפונית הלאומנית של סלוויני וממפלגת חמשת הכוכבים האנרכיסטית. בהפתעה גמורה פירק סלוויני את הממשלה בתקוה ללכת לבחירות ולנצח בהן, מה שיכול היה להופכו לראש הממשלה הפשיסטי הראשון של איטליה מאז מלחמת העולם השנייה. במשך כשנה וחצי שבמהלכן כיהן סלוויני כשר הפנים הוא נלחם בברוטאליות בספינות המהגרים המגיעות לאיטליה מאפריקה, ופעל נגד כל מי שסייע לפליטים להיקלט באיטליה, תוך רמיסה של זכויות אדם וזלזול בחיי אדם. כעת קיוה סלוויני להינשא על גלי הגזענות ושנאת המהגרים שטיפח לראשות ממשלת איטליה. אבל ראש הממשלה קונטה התפטר ונשיא איטליה סרג'ו מטארלה מינה אותו מחדש לעמוד בראש ממשלה חדשה, שהפעם הורכבה ממפלגת חמשת הכוכבים יחד עם המפלגה הדמוקרטית, שדרשה קודם כל לשנות את המדיניות האכזרית של סלוויני כלפי מהגרים. הממשלה החדשה עדיין זקוקה לאישור הפרלמנט, וחייה בוודאי לא יהיו קלים, אבל עצם הרכבתה, שהביאה לדחיקתו לפינה של סלוויני, מוכיחה שכאשר מתנגדי הגזענות משתפים פעולה, הם יכולים לנצח את הגזענים.

ההתפתחות החיובית השנייה אירעה בבריטניה כאשר ראש הממשלה החדש בוריס ג'ונסון ותומך נלהב של הברקזיט איבד את הרוב שהיה לו בפרלמנט והפסיד בהצבעה על יוזמתו לקיים בחירות בזק כדי לכפות יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי בסוף אוקטובר גם ללא הסכם. בהפרה בוטה של מסורת הדמוקרטיה הבריטית האיתנה זמם ג'ונסון להשבית את פעילות הפרלמנט, כדי שיריביו לא יוכלו למנוע עזיבה של האיחוד האירופי ללא הסכם. צעדו זה נבלם כאשר לא רק האופוזיציה אלא גם חברים ממפלגתו הצביעו נגדו. גם הברקזיט עתיר הנזקים נמכר לציבור הבריטי על גלי גזענות כנגד המהגרים לבריטניה ממזרח-אירופה, אנשים חרוצים שהגיעו לבריטניה כדי לעבוד קשה מאד ולשפר את איכות חייהם, ומותקפים על ידי גזעני בריטניה, למרות שתרומתם לכלכלה הבריטית איננה מוטלת בספק, ולמרות שהניתוק מאירופה צפוי לפגוע קשה בחיי הבריטים, החל משיבושים באספקת ירקות מדרום היבשת וכלה בשיתופי פעולה אקדמיים ותרבותיים עם מדינות אחרות באירופה. גם במקרה זה עדיין אין לדעת מה יקרה הלאה, אבל ההתנגדות הנחרצת לג'ונסון העמידה אותו במקום: ראש ממשלה במדינה דמוקרטית חייב לפעול בתמיכת הפרלמנט, ולא כשליט יחיד.

עדיין קשה לראות חברי כנסת של הליכוד מתקוממים נגד רודנותו של נתניהו ויוצאים נגדו במליאת הכנסת כדי להגן על הדמוקרטיה, להפסיק את ההסתה הגזענית נגד הערבים והפגיעה בזכויותיהם האזרחיות הבסיסיות ביותר, לשים קץ לפגיעה בשלטון החוק ובאנשי החוק, במשפט ובאנשי המשפט, ולהשיב לישראל את הדמוקרטיה ושלטון החוק שבנימין נתניהו ובני בריתו פגעו בהם קשות, כפי שראינו בקנאה רבה בפרלמנט הבריטי. אבל אסור לאבד תקוה, ואסור להפסיק להיאבק ולהילחם למען הדמוקרטיה ושלטון החוק ונגד הגזענות המרעילה שמפיצים נתניהו ואנשיו, כאשר הם טופלים על אזרחי ישראל הערבים אשמות שוא ומערערים על זכותם להיות שותפים שווים בייצוג הציבור ובניהול המדינה. עוד יש בישראל אנשים הגונים שנלחמים על שלטון החוק. מחר יבוא אחד מהם, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לישיבת הממשלה, כדי להילחם בניסיונו של נתניהו לרמוס את הדמוקרטיה ולהרתיע באמצעות ביריוני ליכוד נושאי מצלמות את הערבים מהצבעה בבחירות, בתקוה להגדיל בדרך נפשעת זו את כוחו של הימין ולגנוב את השלטון במדינת ישראל במירמה, פשע שהוא מייחס ליריביו. נקוה שהיועץ המשפטי וחבריו לשלטון החוק יצליחו במאבקם לשמירת הדמוקרטיה, ואנו השמאלנים חייבים להפסיק לילל ולהילחם בכל כוחנו, כי זה לא נכון שאין סיכוי להצלחה, כי במאבק למען הדמוקרטיה יש לנו שותפים רבים מכפי שאנו מאמינים, וכי רק מי שנלחם ונאבק ללא הרף ומבלי להתייאש לרגע יכול גם לנצח במאבקו הצודק.

   

מתגעגעים

אולי הייתי צריכה לקחת את אושר להיפרד מניצן וגיא ודין הקטן כשהם חזרו לאנגליה, שיראה אותם נוסעים ויבין שהם כבר לא נמצאים פה. אבל ביום שהם נסעו השארתי אותו בבית, ועכשיו הוא מחפש אותם כל הזמן. בכל יום הוא מבקש ללכת לבית ברחוב טשרניחובסקי שבו הם שהו שבועיים כשהיו בארץ, והוא לא מבין למה אנחנו לא הולכים אליהם, ואתמול, כשהוא התייאש מללכת אליהם הביתה, הוא משך אותי לכיוון קפה "דובשנית", ששם ישבנו איתם פעם ביחד. חשבתי שהשבוע שהיינו ביפו עם שרון ואביב ישכיח ממנו שניצן באה לבקר אותנו, אבל אושר אף פעם לא שוכח שום דבר. הוא זוכר כל בית שהוא היה בו וכל אדם שהיה חביב אליו ובוודאי שהוא לא שוכח את בני המשפחה, גם אם הם רוב הזמן רחוקים, וגם דין שהוא רק בן שנתיים ישר התחבר עם אושר, למרות שקודם הם בכלל לא הכירו ולמרות שאושר קצת כעס כשדין דרך עליו, ולמרות שדין יותר רגיל לחתול יאנוש ופחות לכלבים. בעצם יש כלבה של השכנים גבי שדין משחק איתה וגם משחק בצעצועים שלה, וכשהוא חזר הביתה דבר ראשון הוא מילא מים מהבריכה של גבי ושפך על עצמו. ילדים וכלבים מאד אוהבים לשחק במים ומים מיד מחברים ביניהם. ודין אהב לעשות אצלי אמבטיה עם הברווז המצפצף. אבא שלו הוא מוסיקאי ולא אוהב צעצועים מצפצפים, אבל אני ממילא חצי חרשת ולא אכפת לי שיצפצפו כל היום בברווז ובכלב פלוטו, שנשארו בבית מאז שהבנות שלי היו קטנות ומצאתי אותם בנבכי הארון. הצפצופים שלהם מזכירים לי את הימים שהבנות שלי עוד היו קטנטנות ותמיד בלילה כשהתאמצתי מאד לשמור על שקט הייתי דורכת בטעות על איזה צעצוע מצפצף וכל הבית היה נחרד מהצפצוף. בכלל כשיש נכדים קטנים כל הזמן נזכרים איך היה כשההורים שלהם עוד היו ילדים קטנים בעצמם וממרחק הזמן אלה זיכרונות מאד מתוקים. אני תמיד אומרת להורים לילדים קטנים שייהנו מהם, כי זה עובר כל כך מהר ואחר כך מתגעגעים לימים האלה, כשעוד אפשר כל כך להינות מאמבטיה עם ברווז מצפצף ומלשפוך מים על הרצפה ולהשפריץ. תענוגות של ילדים הם מאד זולים ופשוטים, והם יכולים לשחק יום שלם בקערה של פלסטיק ולהיות מאושרים. בינתיים השארתי בחדר האמבטיה את האמבטיה הסגולה שקניתי לדין ואת הברווז המצפצף שמצאתי בארון, והיה פעם הברווז של אמא שלו. בכל פעם שאני מסתכלת בברווז אני רואה את דין יושב באמבטיה ושופך על עצמו מים מקערת פלסטיק וצוחק וככה אני פחות עצובה שהם רחוקים. אני לא יודעת איך אפשר להסביר לאושר שהם נסעו ושהרבה זמן לא נוכל להיות איתם ביחד. אולי עם הזמן הוא יבין. לאט לאט אני מסדרת את הבית, את הדובונים והכלבלב הפרוותיים הנחתי על המיטה בחדר של הבנות שאחר כך נהיה החדר של שרון כשהיא באה לירושלים ועכשיו יהיה החדר של שרון ואביב הקטן, והוא יוכל לשחק בצעצועים, כי הוא כבר מתחיל לשחק בכבשה הפרוותית שהביאו לו מאנגליה והיא מנגנת ונדלקים בה אורות אדומים. זאת כבשת קסמים שגם לדין יש כזאת ועכשיו גם לאביב והיא מרגיעה ומרדימה אותו כשקשה לו להירדם. זה כיף שיש לאביב בן-דוד שגדול ממנו בשנתיים שזה קצת דומה לאח גדול שאפשר לקבל ממנו בגדים וצעצועים. אסתי צילמה אותי עם הבנות והנכדים ואמרה שאנחנו נראים כל כך יפים, אבל שבועיים של ביקור עוברים מאד מהר ואחר כך עוד יותר עצובים ומתגעגעים. עירית אמרה לי שיש לי מזל שלפחות חמישים אחוז מהילדים שלי בארץ, ועכשיו גם חמישים אחוז מהנכדים. זה נכון כמובן. ריחמתי קצת על עירית שהיתה מאד עצובה ביום שהם נסעו, וגם לי עמד בגרון מין גוש של בכי חנוק, אבל לא בכיתי, רק ליטפתי את אושר ואמרתי לו שאולי אנחנו לא נוכל לנסוע אליהם, אבל הם יבואו שוב לבקר אותנו, והעיקר שהם מאושרים ולכן גם אנחנו נהיה מאושרים.