טבלאות הקורונה

כבר כמה שבועות שאני מכורה לטבלאות הקורונה: החולים, המונשמים, המתים. היום בהיתי במסך וראיתי את המספר 44 מתחלף ל-45 והצטמררתי, כי ידעתי שעכשיו מת עוד אדם. בינתיים לא מתו בישראל הרבה אנשים, אז עוד מתייחסים לכל אדם ואדם בשמו ובזהותו וזה יפה, וגם מוזר, כי בכל יום מתים הרבה אנשים בישראל, מאה אנשים ביום או יותר, אבל מדברים רק על אלה שמתו מקורונה, כדי לבדוק אם הצליחו לשטח את העקומה, כי בעצם לא מתעניינים במתים אלא בעקומה, כי אם העקומה לא תשתטח זה יכביד על מערכת הבריאות ואז יותר אנשים ימותו כי לא יוכלו לטפל בהם. זה הגיוני אבל כשאומרים את זה נדמה שמערכת הבריאות היא מישהי שצריך לשמור עליה למען עצמה, ולא למען החולים שהיא אמורה לשרת, וכאילו כולם צריכים להפסיק לחיות ולשמור על מערכת הבריאות. במקום שמערכת הבריאות תעזור לאנשים לחיות האנשים צריכים להקפיד לא להעמיס על מערכת הבריאות, שלא יוטל עליה עול כבד מדי, ובאמת האנשים משתדלים לא להעיק על מערכת הבריאות והרבה מהם מתים בבית בשקט וזה לא מעיק כי איש איננו סופר אותם. ומכיוון שאני חושבת על המתים מקורונה, אני חושבת על כל האנשים שמתים, שאולי היו צריכים כל יום להגיד מי מת היום ולספר עליו. נגיד שהיתה פינה כזאת בחדשות על מי שמת באותו יום שיגידו ממה הוא מת ומי הוא היה, אבל אז אולי לא היו שמים לב מי מת מקורונה כי בכל יום מתים בישראל בערך מאה אנשים מכל מיני סיבות. אני לא יודעת למה אני כל הזמן מסתכלת באתרי החדשות לראות כמה אנשים מתו ואני תמיד מתפללת שלא יהיו עוד ותמיד יש עוד כמה מתים. אולי מספר המתים מודד גם בשבילי משהו, אולי את היאוש וחוסר האונים. אני חושבת על כל האנשים שמתים כי הם נדבקו בבתי חולים במחלות אחרות. יש המון אנשים כאלה. ביומיים האחרונים דיברו על דני וחוליה אברהמי, שנדבקו בקורונה כי דני היה מאושפז בבית החולים וולפסון במחלקה שהיתה בה חולת קורונה ואחר כך סגרו את המחלקה, אבל הוא נדבק והדביק את אשתו חוליה שלא רצתה לחיות בלעדיו וביקשה שלא ינשימו אותה וגם היא מתה. אם דני אברהמי היה נדבק בבית החולים בסתם איזה חיידק ולא בקורונה ומת מזה, כמו שקורה להמון זקנים בבתי החולים הלא כל כך היגייניים שלנו, לא היו שמים לב לזה בכלל. וגם הזקנים בבתי אבות נדבקו במחלה יותר מאחרים כי במוסדות אנשים יותר נדבקים במחלות מאשר בבתים הפרטיים. אני לא מאמינה שהכל בעולם ישתנה אחרי משבר הקורונה, אבל אני כן מאמינה שפחות אנשים ילכו לבתי אבות ופחות אנשים ירצו לשוט באניות פאר. יהיו כמה דברים שכן ישתנו. אולי גם המטוסים יצטרכו להשתנות כדי שאנשים לא יפחדו להידבק במחלות בזמן הטיסה, ואני מאמינה שעוד הרבה זמן אנשים יפחדו ממחלות ומזיהומים. אבל האם מערכת הבריאות שלנו באמת תשתפר ותשתנה לטובה, האם ישקיעו בה יותר ויציידו אותה טוב יותר ויקפידו יותר על ההיגיינה וישמרו טוב יותר על החולים? אני לא יודעת, כי זה דורש לא רק שינוי בתודעה אלא גם הרבה כסף, וכשצריך להשקיע כסף, כולם הרבה פחות נדיבים. כבר השלמתי עם זה שאהיה בסדר לבד, ולא אוכל לחבק בפסח הזה את הנכדים שלי הקטנים, ואראה אותם רק בסקייפ. אני משתדלת להיות קצת שמחה, כי אי אפשר כל הזמן להיות עצובים. קניתי כל מה שצריך לסדר – מצות וקמח מצה וחזרת ויין, ונרים כוסית בסקייפ ונגיד השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ונתפלל שבפסח הבא לא תהיה קורונה, ונוכל ללכת למחנה יהודה שכולם שם יהיו עצבניים לפני החג והשוק יהיה מלא בצעקות המוכרים ובהמולת הקונים ובריחות של פטרוזיליה ושמיר וריחן וכדורי פלאפל וקציצות ומאפים טריים ותחנות האוטובוסים יהיו מלאות אנשים שיחכו לאוטובוסים שתמיד מאחרים. אפילו לרחוב יפו אני מתגעגעת עכשיו, לחנויות הזולות, לחצאיות ולנעליים הזולות שתלויות בפתחי החנויות במחיר מציאה ומתחילות להתפרק אחרי כמה ימים. אני מחכה ליום שאשוטט שם שוב ואקנה לי חצאית זולה ונעלי סירה לימי האביב שממילא הוא קצר בארצנו כי מיד כשבורח החורף מגיע הקיץ והימים לוהטים. והכי אני מתגעגעת לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים ולקנות רק אחד כי הם מאד יקרים. מדהים כמה מהר מתרגלים למציאות ומדהים כמה עדיין מתגעגעים לימים הרגילים ולחיים הרגילים בלי לחשוב כל הזמן לא להידבק ובלי לקרוא טבלאות מחלה ובלי לפתוח את החדשות במספר המתים.