אין צורך בזיקוקים

האמת היא שכבר שנים רבות שהזיקוקים הפכו עבורי לבעיה יותר מאשר למשהו משמח. הכלבים שלי תמיד פחדו מזיקוקים. קאיה שלי המנוחה שתמיד היתה כלבה צייתנית והילכה לצדי מבלי להעלות על דעתה לברוח או סתם לרוץ קדימה – היא היתה מאלה שמאמינים שההולך לאטו הוא זה שיגיע ליעד, ברחה רק פעם אחת, כאשר טיילנו בעמק המצלבה ושמענו קולות נפץ עזים של זיקוקים שהופרחו בגן סאקר לרגל זכייה כלשהי של בית"ר ירושלים בימי כוכבותו הנשכחת של ארקדי גיידמאק. קאיה שלנו לא ברחה באמת אלא נמלטה הביתה ועמדה רועדת ליד הדלת עד שהכנסתי אותה פנימה, ואז התחבאה מתחת למיטה עד יעבור זעם. גם אושר מפחד מאד מקולות הנפץ של הזיקוקים, ובערב יום העצמאות אני ממהרת להוציא אותו מוקדם לפני שיתחילו הזיקוקים. כשהיה עוד גור נקלענו פעם להפרחת זיקוקים בזמן הטיול, והיה לי קשה מאד להרגיע אותו. כלבים פחות מתעניינים במראות וצבעים שאינם רואים היטב. השמיעה שלהם לעומת זאת רגישה ביותר, וקולות הזיקוקים מעוררים בהם אימה בלתי נשלטת. אבל למה להסתתר מאחורי הכלבים? הרי גם אני, מאז ימי הדמים של אינתיפאדת אל אקצה, זו שלא היה צריך להיות חייל לוחם כדי להיפגע ממנה, נחרדת בגלל קולות ירי, או נפץ, או שריקת אמבולנסים שחולפים ליד ביתי ברחוב עזה בדרכם לבתי החולים "הדסה" או "שערי צדק", וגורמים לי לתהות כמה פעמים ביום "התקף לב?" וכעת גם "חולה קורונה"? ולנסות להרגיע את עצמי "אולי יולדת?" אבל יולדות מגיעות לרוב לבתי החולים במונית או ברכב פרטי, וקולות נפץ ושריקות אמבולנסים לרוב אינם מבשרים טובות. העובדה שקולות זיקוקים נסמכים אצלי לשריקות אמבולנסים היא מן הסתם תסמין כלשהו של פוסט-טראומה קלה, אבל מי בארצנו איננו סובל מתסמיני פוסט-טראומה? אולי מירי רגב חובבת הזיקוקים, שיש לה הרבה סיבות לשמוח ביום העצמאות המדכא הזה, כשאדונה נשאר בשלטון ואף חיזק את אחיזתו בו, והיא מצפה לעבור ממשרד התרבות שהחריבה ורמסה למשרד לביטחון פנים, שם תוכל להתעלל במספר גדול יותר של אזרחים מכפי שיכלה במשרד התרבות, כי האמנים הם מיעוט, והמשרד להטלת קנסות דרקוניים וחסרי שחר על אזרחים מדוכאים ומרוששים ממשבר קורונה חולש על האוכלוסיה כולה. טכס הדלקת המשואות עומד להפוך לבמת הלל לנתניהו ולאיש כבר אין כוח להתנגד לכך ולא יכולת להימלט מן הארץ כפי שעשו אזרחים רבים, גם אני בעוונותי, ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, בעוד אחיהם שביקשו לכבד את מדליקי המשואות ולחזות בתרגילי הסדר – או בזיקוקים – נאלצו להאזין לנאומו הכפוי של נתניהו. בשנת הקורונה הזו, שבה אין עצמאות ואין דמוקרטיה, יעמדו נאומו של נתניהו ודמות אביר היגון שלו במרכזו של יום הסגר לזכר עצמאות ישראל שנמוגה. לא שאתגעגע למנגלים שמריחם הסתגרתי תמיד בבית ממוצאי יום הזיכרון ועד מוצאי יום העצמאות ואכלתי מאכלי חלב לכבוד ארצנו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ומתוך התנגדות פנימית עזה לפטישים, לקצף, למנגלים, לכל מה שמשמח את עם ישראל בימים כתיקונם והשנה נמנע, ובכל זאת היתה ביום העצמאות איזו אווירת שמחה שהצליחה תמיד לחדור לביתי הסגור. אפילו נהגתי לצאת ולצפות בזיקוקים מן המרפסת, אם כי ברבות השנים גבהו הברושים סביבנו וכיסו את עין הרקיע ואת הזיקוקים גם יחד, ורק קולות הנפץ שלהם הדהדו והפחידו את הכלבים. השנה במיוחד אין לי חשק לזיקוקים. אני שמחה מאד שאין בישראל הרבה מתים מהנגיף, ושרבים מהחולים כבר החלימו. אני גם מבינה את הצורך בסגר ובמסכות כדי להקטין את מספר החולים ובדיעבד גם את מספר המתים. לא היינו יכולים לסבול את מותם של אלפיים איש כפי שקרה עד כה בשוודיה, מדינה דומה לנו בגודלה, שלא הנהיגה סגר, וזה הדבר שהכי יקר ללבי במדינת ישראל, שאנשים פה לא יכולים להתייחס באדישות למוות, שיש לנו סבילות נמוכה לקרבנות אדם כמו שאומרים במאמרים מלומדים, ואנחנו מוכנים לסבול כדי שאנשים לא ימותו, אם כי גם זה עד גבול מסוים, כי מוכרחים לחיות ולהתפרנס ולאכול, גם אם מוותרים על הרבה דברים אחרים, והמצוקה של הישראלים הפשוטים שאין להם קשרים בחלונות הגבוהים וגם לא כסף בבנק, זועקת לשמיים. לכן אני אשמח אם גם עיריית ירושלים, כמו הרבה ערים אחרות, תוותר השנה על הפרחת זיקוקים, ויהיה קצת שקט, ואחרי שיתירו את הסגר אני אלך לטייל בעמק המצלבה שיהיה נקי מצלחות פלסטיק ובקבוקי פלסטיק ושקיות ניילון של נקניקיות ופיתות וביזלי ובמבה וקופסאות חומוס וכל מה שמשמח את להקות העורבים הקוראות ברמה ומשמח אותי הרבה פחות, ואני אסתכל בפרגים האדומים ובפרחי העולש הכחולים ובסביונים ובתלתנים שממלאים את העשב הירוק שאיש לא ירמוס השנה במנגלו, ואני אחשוב שבכל רע יש גם טוב, ואני אראה את עצי הזית מחייכים.