נאום נתניהו

כל השבוע קראתי מאמרים של אנשים שהזדעזעו מהנאום שנשא נתניהו בבית המשפט, עם חבורת השרים וחברי הכנסת עטויי המסכות מאחוריו, שזה כאילו להקפיד על ההנחיות ובעצם בכלל לא, כי בימי קורונה אסור להצטופף ככה, אבל הם היו חייבים להצטופף כדי להדגים עד כמה הם עומדים מאחורי נתניהו, כולם כאחד, למרות שנתניהו אמר שאהבה זה ריחוק, ביטוי שמשקף את האישיות שלו יותר מכל דבר אחר, והמראה של מירי רגב נדחפת ודוחפת את ניר ברקת שדוחף אותה בחזרה, כל ההידחקות המגוחכת הזאת להראות תמיכה בנתניהו בסצינה שכל פרט בה היה לגמרי מתוכנן – חוץ ממירי רגב שטובה בהפתעות - גרם לי לפרוץ בצחוק, שכנראה מנע ממני להבין נכוחה את חומרת הדברים שנתניהו אמר, שזיעזעו כל כך הרבה אנשים. אני צחקתי מהנאום הזה יותר משצחקתי מהמערכון המצוין על הנאום של "ארץ נהדרת". הדבר שהנאום הכי הזכיר לי זה את נאום הזעם של משה קצב שהשתלח בגדי סוקניק, וכולם יודעים איך הסיפור שלו נגמר. נכון ששם היה מדובר באונס ולא בשוחד, שזאת עבירה הרבה יותר חמקמקה, אבל גם אונס קשה להוכיח. בשני המקרים אלה עבירות שנעשות במסתרים וללא עדים מלבד התוקף והקורבן, או המשחד והמשוחד שלא תמיד ברור לגמרי מי הוא מי, ולפחות קצב כעס באמת, ואצל נתניהו אפילו הזעם מבוים. איכשהו כל מה שנתניהו עושה לאחרונה לא מצליח להרגיז אותי, רק להצחיק. הכל כל כך מגוחך. התיקים שהוא המציא כדי לרצות בהם את מלחכי פנכתו, המינויים המגוחכים שלא מתאימים לכלום, ואיך הוא ניסה לשלוח את גדעון סער וגלעד ארדן לאמריקה, שגלעד ארדן הסכים לכך וגדעון סער ממש לא, כי הוא היחיד בליכוד שלא מוכן להתרפס בפני נתניהו ומתנהג בצורה מכובדת ואמיצה, וגם אם דיעותיו רחוקות משלי אני מעריכה בן-אדם עם אומץ, והדבר היחיד שאני חושבת על נתניהו זה שהוא אדם עלוב עם התנהגות עלובה, ושהוא מת מפחד שגדעון סער או גלעד ארדן יתפסו את מקומו בהנהגת הליכוד, וזה אחד הדברים שכל כך עלובים ומגוחכים בנתניהו, שהוא לא מפחד מהמנהיגים של מפלגות יריבות, שהם אמנם עלובים כמוהו או אפילו יותר ממנו, הוא מפחד מגדעון סער שהעז להתייצב מולו ולא מוכן ללקק לו כמו פמליית חדלי האישים שהוא מטפח, כי הסחורה היחידה שיש לנתניהו למכור היא הטענה שעליה בנויה כל האסטרטגיה שלו, שהימין זה נתניהו ונתניהו זה הימין ואין ולא יהיה לימין מנהיג אחר מלבדו, ואם יבחרו לראשות הליכוד מישהו אחר, הימין יפול, שזאת כמובן שטות גמורה, כי נתניהו מחזיק בשלטון לא מפני שהוא ראש ממשלה מוצלח כפי שטוענים מעריציו, ולא מפני שהוא רב תחבולות כפי שמאמינים גם מתנגדיו, אלא אך ורק מפני שהמתנגדים שלו מפוצלים ומפורדים ולא מסוגלים להתאחד נגדו ולהעיף אותו מהשלטון, וכוח שנשאב אך ורק מחולשת היריב איננו כוח גדול. נתניהו עסוק יומם ולילה קודם כל במניעת החלפתו בליכוד, כי חלק נכבד מחברי הליכוד מתעבים אותו לא פחות ממתנגדיו הפוליטיים, ולחלק סתם נמאס ממנו והם ישמחו כשילך. אני לא יודעת איך זה יקרה שהוא ילך, אבל יש לי מין תחושה כזאת שצריך פשוט להמתין שנתניהו ילך ושלא יעבור עוד זמן רב עד שזה יקרה, ובגלל האמונה הזאת אפילו לא הייתי מסוגלת ללכת להפגנות נגד נתניהו, שהרגשתי קצת אשמה על כך שלא הלכתי ולא השתתפתי. אני לגמרי מזדהה עם ההפגנות האלה, ובכל זאת לא מסוגלת להצטרף אליהן. אני פשוט מחכה שנתניהו ילך מעצמו. הרבה אנשים בטח יחשבו שזאת גישה מיסטית, ושצריך להפגין בכל הכוח שנתניהו ילך, ואין לי תשובה טובה לענות להם. בסך הכל גם אני מאמינה באקטיביזם פוליטי, ואני לא יודעת להסביר את עצמי. אני פשוט מרגישה שצריך לחכות שנתניהו ילך בעצמו ושזה יקרה די בקרוב. אני כמובן לא יודעת מה יקרה אז, כי אי אפשר לדעת מה יקרה בליכוד אחרי תקופת נתניהו, ומי יתפוס את מקומו. אני רק יודעת שמי שזה לא יהיה, הוא יהיה פחות נבזה מנתניהו, ואני בכלל מאמינה שלמרות הכל יהיה לנו טוב, ויותר מדאיגה אותי כרגע העלייה בתחלואה מקורונה והאנשים שרוקדים על הגגות בלי מסכות – כן כן, למרות שאני כבר זקנה ולא יוצאת לבלות, כשאני מטיילת עם אושר בלילה אני רואה את הצעירים ששרים ורוקדים על הגגות, וגם אצלנו בבניין היו כמה כאלה. יש להם דבר אחד משותף עם נתניהו: הם עושים דברים אסורים בראש חוצות, ואז נורא מתפלאים שכולם שמעו וראו אותם ורוצים להזמין להם משטרה. מי שלא רוצה תיק במשטרה שיתנהג כמו שצריך במקום לעשות דברים אסורים ולחשוב שהוא נורא חכם ומרמה את כל העולם. זאת עצה טובה גם לאנשים פשוטים וגם לראשי ממשלה.

יום הנישואים של הוריי

העשרים ושניים במאי היה יום הנישואים של הורי בשנת 1955. אני יודעת רק מעט על חייהם בתקופה ההיא. הם הכירו בחיפה, בזה אני בטוחה, כנראה כשלמדו יחד איטלקית באגודת "דנטה אליגיירי". את אמי שמעתי כמה פעמים מדברת איטלקית, במיוחד בקיץ 1974, כשביקרנו באיטליה. היו לנו כרטיסים לרכבת מרומא לפירנצה, זאת היתה הפעם הראשונה שבה נסענו ברכבת באיטליה, כי לרומא הגענו בטיסה ולדירה שהורי שכרו הגענו במונית. היו לנו כרטיסים למחלקה שלישית ועלינו בטעות על רכבת שיצאה מרומא לפירנצה בדיוק באותה שעה, אבל היתה רכבת פאר שכולה מחלקה ראשונה מהודרת וממש לא הרכבת שלנו. עלינו עליה בגלל שאמי החלה לדבר בתחנה עם אדון סיציליאני חביב בחליפה מהודרת – היה חודש אוגוסט וכמעט ארבעים מעלות ואנחנו לבשנו רק בגדים קלים. אחרי שאמי פטפטה איתו באיטלקית שניהם ניגשו אל אבי ואלינו והאדון המהודר עבר לדבר אנגלית וסיפר על הכרמים שלו בסיציליה ועל יינות קיאנטי שהוא מייצר. הוא שאל את אמי כמה פעמים אם באמת יש לנו כרטיסים לרכבת הזאת, והיא אמרה כן, כי היעד היה אותו היעד והשעה אותה שעה. אחר כך ידידנו החדש נעלם ברכבת שיצאה במהרה לדרכה ונשארנו לבדנו בקרון המפואר, ובא הכרטיסן ואמר שעלינו על רכבת פאר ושנשלם את ההפרש שהיה הרבה למעלה מיכולתם של הוריי שלקחו אותנו לחו"ל בפעם הראשונה בחיינו לפני שעמדתי להתגייס לצבא וקיבלו באישור מיוחד ממשרד האוצר תוספת דולרים, כי אבי כתב מכתב שעשרים וחמש שנה הוא לא יצא מן הארץ ושבתור שופט איננו יכול לקנות דולרים בשוק השחור כפי שעשו כולם באותם ימים. כל הזמן הוריי פחדו שתיגמר להם הקצבה ולכן הביאו איתם שקיות מרק ורקיקים וניסו להימנע ככל האפשר מאכילה במסעדות עד שגילו שמאד זול לאכול פסטה במסעדה איטלקית, וכך יכולתי פעמיים ביום להשביע את תאוותי לאטריות ברוטב עגבניות וגבינת פרמג'נו שכמובן טעמתי באיטליה לראשונה, כי עד אז הכרתי רק את מה שנקרא בישראל גבינה צהובה בלי פירוט נוסף.

אבא שלי נבהל מדרישת הכרטיסן ואמר לאמי סיבכת אותנו עם החבר שלך אז תביאי אותו עכשיו שיציל אותנו, ואמי הלכה ומצאה את ידידה המהודר שהגיע מיד ובמבטאו הסיציליאני אמר לכרטיסן שאנחנו יהודים ושצריך להתנהג אלינו יפה ולרחם עלינו כי סבלנו הרבה וראינו שהכרטיסן מתייחס אליו בכבוד רב ולא מתווכח איתו בכלל והוא פשוט קרע את הכרטיסים הזולים שלנו ויותר איש לא הטריד אותנו במשך כל הנסיעה, והאדון המהודר גם קנה לאחי ולי גזוז והביא להוריי יין ואמר שהוא היה מעדיף להביא להם יין מהכרמים שלו שזה יין קיאנטי הכי משובח, והוא חזר ואמר באנגלית שהוא אמר לכרטיסן שאנחנו יהודים וצריך להתנהג אלינו יפה כי סבלנו הרבה. אחר כך אמי המשיכה לדבר איתו באיטלקית, כי אנגלית אף פעם לא היתה השפה שלה. בתחנה בפירנצה אמי נפרדה מידידה החביב בחמימות, כאילו היה בן משפחה, וגם אבי, שלא נטה למחוות חיבה, הודה לו בחום וירדנו מן הרכבת ואני הייתי שמחה כי אמרתי שמשפחה כמונו יכולה רק בטעות לנסוע ברכבת פאר ולא במחלקה שלישית ברכבות הזולות על מושבי העץ הקשים ללא ריפוד שלהטו מחום השמש. מעולם לא ידעתי אם הקמצנות של הוריי היתה פרי כורח או בחירה. שנים רבות האמנתי שהיא פרי כורח, ורק באיחור רב הבנתי שהיו אנשים אמידים למדי, ושלא ששו לחלוק את עושרם עם ילדיהם בעודם בחיים.

בכל אופן הוריי הכירו כנראה באגודת דנטה אליגיירי בחיפה כשלמדו יחד איטלקית שאמי אהבה לפטפט בה ואבי רק הבין אבל לא דיבר. אמי כנראה פטפטה מעט איטלקית עוד קודם לכן, כי כשלמדה עבודה סוציאלית בפריס חברותיה הטובות ביותר היו שתי צעירות יהודיות מאיטליה, רוזינה וליה. ליה עלתה אחר כך, או אולי עוד קודם, לישראל ונישאה לחברם המשותף לוי הג'ינג'י שגם הוא למד איתם בפריס עבודה סוציאלית, ואחר כך היה חוקר נוער במשטרה ופעם בא לחקור אותי כשהתלוננתי על גבר שתקף את חברתי כשעמדנו ופטפטנו מחוץ לשער בית הספר אחרי הלימודים וחברתי כעסה שהתלוננתי כי ככה הוריה שמעו שתקפו אותה ולמרות שהיא היתה הקורבן היא הרגישה אשמה. גם אני כשנאנסתי פחדתי מאד שהוריי ידעו כי הייתי בטוחה שהם יאשימו אותי. בכל אופן הם האשימו אותי כשהעזתי סופסוף לספר להם שרופא השיניים מישש אותי וחיבק אותי בכוח בכל פעם שבאתי אליו לטיפול ועבר המון זמן עד שהעזתי לעזוב אותו. הם כעסו לטענתם מפני שלא סיפרתי להם מוקדם יותר, אבל לדעתי הם היו כועסים עלי בכל מקרה. רוזינה שקראנו לה דודה רוזינה נשארה באיטליה ובטיול ההוא לאיטליה ביקרנו אותה לראשונה בביתה ברומא, כי עד אז רק היא היתה באה לבקר אותנו ואת ליה וג'ינג'י בחיפה. כשביקרנו אצל רוזינה ברומא היא כבר היתה נשואה לשופט ג'נובזי וחילקה את חייה בין עבודתה כעובדת סוציאלית ברומא לבין בית בעלה בג'נובה והיא הכינה לנו פסטה ג'נובזית עם עשבי תיבול שקודם לכן וגם אחר כך מעולם לא אכלתי כמותה. את רוזינה אהבתי אהבת נפש. לא היו לה ילדים והיא תמיד נהגה בי ברוך ובחיבה. היא היתה שמנה כמו אמי, אבל בעוד שאמי אכלה בסתר ובחברה העמידה פנים שאיננה רעבה ורק גנבה חתיכות אוכל מצלחותיהם של אחרים, הדודה רוזינה פשוט אהבה לאכול והיה כיף לבלות איתה. כשדודה רוזינה ביקרה אותנו בחיפה אמי נשארה בבית לאכול בסתר ואבי לקח אותנו עם דודה רוזינה למסעדה של עבד ואכלנו שם חומוס ופול וקינחנו בבקלוואה נוטפת דבש ואף אחד לא אמר לי שאני לא אוכלת יפה אז פשוט אכלתי בהנאה. ימי הביקורים של הדודה רוזינה היו עבורי ימים של אושר צרוף, וגם כשבקרנו אותה ברומא היא הציעה שאשאר אצלה לבדי כמה ימים ומאד רציתי בכך, אבל בסופו של דבר זה לא יצא. כנראה שאמי לא רצתה.

אני לא זוכרת איך הוריי חגגו את ימי הנישואים שלהם אם בכלל חגגו אותם כשהיינו ילדים. בשנים הראשונות לנישואיהם אמי מאד פחדה שאבי יתגרש ממנה והיא תהיה גרושה פעמיים, כי כבר התגרשה מבעלה הראשון, אבל זה נודע לי כשכבר הייתי נערה, ואז אמרה אמי פעם שהיא כבר לא מפחדת שאבא יתגרש ממנה. אני לא חושבת שאבי היה מעלה בדעתו להתגרש ממנה בכל מקרה, כי הוא היה מאד רגיל לנוכחותה.  היתה לו יכולת עצומה שלא להקשיב לה ואם התישה אותו בדיבוריה הוא פשוט לא שמע אותה. ממילא ידע שתחזור על דבריה עד אין סוף, כך שאין סיכוי שיחמיץ דבר מה. אני מעולם לא הצלחתי להתעלם מהצקותיה, ולכן השתדלתי להימלט מהבית ככל שיכולתי, וממילא ביליתי את מרבית הזמן אצל הסבא והסבתא, שעטפו אותי באהבה. סבא וסבתא הכירו דוקא בשידוך, כשסבא השתחרר סופסוף בגיל שלושים ושבע משירותו בצבא האוסטרו-הונגרי, וגאל את סבתא מבית הוריה במונסטרז'יסקה, ומשם הם עברו לסטניסלבוב שבה ניהל סבי חנות לממכר עורות, כמו זו שפתח לימים ברחוב החלוץ בחיפה אחרי שעלו לארץ בשנת 1936 וכך נמלטו מגורלם המר של שאר בני המשפחה. "אני הייתי יפה", אמרה סבתא לאחי, כשהתעניין מי הצעירה הנאה המצולמת באחת מהתמונות שבמזנון, "מה אתה חושב, שסבא שלך היה טיפש?"

סבא וסבתא נישאו בשנת 1925. סבא העניק לסבתא כמתנת אירוסין שעון זהב מגולף ששמור אצלי, אבל הם לא נהגו לחגוג, לא ימי הולדת ולא ימי נישואין. הורי חגגו ימי הולדת, אבל את ימי הנישואין החלו לחגוג רק כשכבר היינו גדולים, אולי מפני שאז כבר היו אמידים יותר, ואולי מפני שכבר חיו יחד מספיק שנים כדי לחגוג אותן.

את יום נישואיהם הארבעים שהם לא ידעו שהוא האחרון שיחגגו יחד ציינו בנסיעה לכמה ימים לירדן, שרק שנה קודם לכן נחתם עמה הסכם שלום, ואבי היה להוט לבקר בה. במצריים הם כבר היו כמה פעמים קודם לכן, ואבי לעג לי שפחדתי וסירבתי לנסוע לשם. אני חשבתי רק על ראס-בורקה ואיך אנשים וילדים דיממו שם למות מבלי שאיש הציל אותם. אבל אבי שדיבר ערבית שוטפת מילדותו בבנימינה והרגיש תמיד נוח לפטפט עם ערבים, נהנה מאד לטייל בארץ ערבית. בכלל היה לו חלום ואמונה שבקרוב יהיה שלום עם כל מדינות ערב, והוא חלם להיות השגריר הישראלי הראשון בסעודיה כשיפרוש מכס המשפט. אני רק חשבתי שאם הוא יקח את אמי לסעודיה היא תהיה אומללה מאד, אבל אני לא חושבת שאבי חשב על כך אי פעם. בכל אופן ביום הנישואים הארבעים שלהם, בעשרים ושניים במאי בשנת 1995, הם נסעו לטיול בירדן וביקרו ברבת עמון וגם בסלע האדום ובהר נבו שממנו ראו את הארץ. כשהם שבו לארץ אמי התקשרה לספר לי שבזמן שהם בילו בירדן בן-דודתי ורעייתו בילו עם ילדיהם בדירת הוריי ומאד נהנו. אמי תמיד הקפידה להזמין את בן-דודתי ורעייתו לשהות בדירתם בכל עת שנסעו לטיול. אני ביקשתי פעם לשהות בדירה עם בנותי כדי שנוכל ללכת לים, אבל אמי אמרה שעדיף שנבוא כשהם נמצאים כדי שאבי יוכל לקחת אותנו לים במכוניתו, אבל בנותי פחדו מאבי, אז לרוב נשארנו בבית בירושלים ופעם אחת בסוף הקיץ היינו הולכות לבריכה במלון ליאונרדו פלאז'ה שהכניסה אליה היתה מאד יקרה, ופעם אפילו הזמנו פלחי אבטיח עם גבינה ואכלנו אותם על שפת הבריכה. הרגשנו כמעט עשירות.

האמת שתחילה חשבתי לחגוג בדרך כלשהי עם הוריי את יום נישואיהם הארבעים, אבל בינתיים אמי כבר הודיעה לי שהם יסעו לירדן ובן-דודתי ומשפחתו ישהו בביתם, אז נשארתי בבית בירושלים ולא עשיתי דבר, ורק חשבתי לעצמי שאנשים נשואים כנראה מעדיפים לחגוג את ימי הנישואים שלהם לבדם, בעוד שאשה גרושה כמוני איננה חוגגת ימי נישואים כי אין בהם שום שמחה ואת ימי ההולדת והחגים מעדיפה לחגוג עם ילדיה. לים תמיד התגעגעתי בירושלים. זה אולי הדבר היחיד בחיפה שממש התגעגעתי אליו, והדהמתי את ידידיי בירושלים כשאמרתי להם בימי הקיץ, כשנשבה רוח מערבית חזקה, שאני מריחה את הים, את ריח המלח שלו, ויכולתי תמיד לעצום את העיניים ולחוש על גופי את קרירות המים ואת רכות החול. אבל כמעט אף פעם לא חזרתי לרחוץ בים.

בחודש נובמבר בשנת 1995, השנה הארבעים לנישואי הוריי, רצחו את יצחק רבין שאבי העריץ מאז מלחמת השחרור, דבר שקודם לכן לא יכולתי בכלל לדמיין שיכול לקרות. בליל הסדר של 1996 פגשתי את אבי בפעם האחרונה וובפעם הראשונה שמתי לב לכך שהוא כבר איש זקן. כבר מלאו לו שבעים והוא יצא כבר לגימלאות מכס המשפט שעליו ישב כמעט ארבעים שנה. שבועיים אחרי ליל הסדר ויום לאחר שסיים לכתוב את פסק הדין האחרון שלו, הוא הלך לסידורים במרכז הכרמל ונהרג בתאונה משונה. בשתיים בצהרים שמעתי ברדיו שגבר נהרג בתאונה במרכז הכרמל ולרגע עברה בראשי מחשבה, אינני יודעת מדוע, שאולי זה אבי, ומיד סילקתי את המחשבה הזו מראשי. רק בשמונה בערב התקשר אחי ואמר שאבי נהרג ואז הבנתי ואמרתי זה היה אבא, זה היה אבא, והוא אמר שנבוא לחיפה למחרת. באותה עת לא ייחסתי חשיבות לכך שהודיעו לי באיחור על מות אבי ושאמרו לי לבוא רק למחרת לחיפה כי הלוויה רק בעוד יומיים כי במכון הפתולוגי מנתחים את הגופה. הייתי מבולבלת מאד וכל האיברים שלי כאילו התאבנו. אמרתי לבנותי שסבא נהרג בתאונה ושמחר ניסע ללווייה ושיארזו להן מזוודה, ושרון אמרה שתחזור לירושלים אחרי הלוויה כי יש לה בחינות בגרות, ובסוף חזרנו כולנו לירושלים אחרי הלוויה. אבי נהרג בחמישה עשר באפריל וחמישה שבועות אחר כך, בעשרים ושניים במאי, חשבתי לבקר את אמי ביום הנישואים הראשון שציינה לבדה, אבל היא לא רצתה שאבוא, אמרה שהנסיעה מסוכנת או משהו מעין זה, ורק שנים אחר כך הבנתי שפחדה שאחטט במגירה ואמצא את הצוואה, מה שלא העליתי בדעתי לעשות. זה היה אחי שחיטט תמיד במגירות, והוא זה שסיפר לי לראשונה שבעבר אמי כבר היתה נשואה, הרבה שנים לפני שהיא בעצמה סיפרה. עכשיו גם אחי וגם אמי כבר אינם בחיים ואינני יודעת איזו משמעות יש ליום הנישואים של הוריי, אם יש בכלל משמעות לתאריכים. בניגוד לימי הולדת, ימי הנישואים נחגגים רק בחייו של אדם, ורק אם שני בני הזוג עוד חיים, ואם הם חיים עדיין יחדיו. אבל אני דוקא כן חושבת בעשרים ושניים במאי שזה יום הנישואים של הוריי ושאולי הייתי צריכה לעלות לקבריהם ולהניח עליהם פרחים, כי בכל זאת לולא הנישואים האלה לא הייתי באה לעולם. אבל בסופו של דבר אני תמיד נשארת בירושלים ומטיילת עם הכלב שלי בעמק המצלבה וחושבת על בית הוריי הישן בדרך הים שאפשר ללכת ממנו ברגל לים אם מסוגלים ללכת ברגל בערך שעה וכל הזמן מריחים את ריח המלח באוויר הלח, הרבה לפני שנוגעים בכפות רגליים יחפות בחול החם ונכנסים אט אט למים הקרירים.

שוחד מרמה והפרת אמונים

בספטמבר 2010, לפני כמעט עשור, עמד השר צחי הנגבי למשפט על מינויים פוליטיים רבים שמינה, חלקם למשרות פיקטיביות. בית המשפט זיכה אותו מחלק מהאישומים, אך הרשיע אותו במתן עדות שקר. בטרם מתן גזר-הדין במשפט, בנימין נתניהו, שהיה אז ראש הממשלה, הגיש לבית המשפט מכתב ובו ביקש שלא להטיל קלון על הנגבי, כי "המדינה תהא נשכרת אם לח"כ הנגבי יתאפשר להוסיף ולמלא בה תפקידים ציבוריים". ועוד כתב נתניהו: "ח"כ הנגבי כיהן בממשלתי הראשונה כשר הבריאות וכשר המשפטים, ומילא בהצלחה תפקידים רגישים אלה." מכתבו של נתניהו די יבש, מפרט את התפקידים שמילא הנגבי, ומציין רק דבר אחד יוצא דופן: צחי הנגבי עמד בראש ועדת חוץ וביטחון מטעמה של מפלגת קדימה, שעזב למענה את הליכוד בעקבות אריאל שרון. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה מטעם הליכוד בשנת 2009, הוא השאיר את צחי הנגבי בראש ועדת החוץ והביטחון, למרות שנהוג שבראש ועדה זו עומד נציג המפלגה השלטת. נתניהו תמיד הרחיק לראות. ביולי 2012 שב צחי הנגבי לשורות הליכוד, והתבלט בעיקר בהגנה על נתניהו ועל זכותו להמשיך לכהן כראש ממשלה למרות החקירות והאישומים נגדו.

מכתבו של נתניהו בזכותו של הנגבי עורר ביקורת. עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון אמר: "ראש הממשלה אמור להיות מגדלור המגן בחירוף נפש על שלטון החוק, אלא שכעת הוא נותן את ידו להגנה על אדם ששיקר במצח נחושה". גם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל גינה את תמיכתו של נתניהו בצחי הנגבי: "אם בעיני ראש הממשלה בשקר ובעדות שקר אין קלון – מהן הנורמות שהממשלה מובילה?" (מתוך כתבתו של תומר זרחין ב"הארץ", 15 בספטמבר 2010). האם אנשים חביבים אלה לא ידעו שכבר בשנת 1999 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בפרשת הקבלן עמדי שעשה עבורו שירותים פרטיים שונים על חשבון מדינת ישראל, וכן על כך שבני הזוג נתניהו השאירו ברשותם מתנות שקיבל נתניהו במסגרת תפקידו כראש ממשלה, במקום למוסרן לרשות המדינה כנדרש בחוק. האשמות שבהן המליצה המשטרה להעמיד לדין את נתניהו: שוחד, מרמה, הפרת אמונים. אבל היועץ המשפטי הרחום וחנון אליקים רובינשטיין, מאוחר יותר שופט בית המשפט העליון, החליט שלא להגיש נגד נתניהו כתב אישום ופטר אותו בפירסום "דו"ח ציבורי" שמתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו, ושלא עניין איש. "ראש הממשלה אמור להיות מגדלור המגן בחירוף נפש על שלטון החוק"? הרשו לי לגחך. מהן הנורמות שהממשלה מובילה? הרי הן לפניכן. מאז 2009 ממשלת נתניהו היא ממשלת יד רוחצת יד, ומלבד הנגבי מכהנים בה גם אריה דרעי, יעקב ליצמן, והיה גם חיים כץ שזכה לחסינות הכנסת, ורק מזל רע מנע מדוד ביטן לכהן בה גם. אני תוהה מה היה אומר בית המשפט אילו נדרש להתייחס לא רק לניסיונו של נתניהו להשתמש בכהונתו כראש ממשלה כדי להימלט מאימת הדין, אלא לאיומים על חייו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מטעם הקבוצה המסתורית "מחזקים את נתניהו" – מחזקים מול רשויות החוק ובתי המשפט כמובן, שקשה להניח שתחת השר החדש לביטחון פנים יחקרו ברצינות רבה מדי. כאשר ביקשו עיתונאים מנתניהו לגנות את האיומים על מנדלבליט הוא ענה בכעס: "לא ראיתי שהתרעמו ככה על האיומים על חייו של בני", וסירב לגנות את האיומים על חיי מנדלבליט. הרשוני לנחש שהוא לא ייחקר על קשר אפשרי בינו לבין קבוצת "מחזקים את נתניהו" ולמעורבות אפשרית מצדו באיומים על חיי מנדלבליט. נתניהו מעולם לא נחקר על חלקו בהסתה לרצח רבין, ולמה שייחקר על חלקו בהסתה לרצח מנדלבליט? נקוה שבמקרה הזה לפחות מאבטחי השב"כ יעשו את עבודתם ביתר יעילות והצלחה, כי מן המשרד בראשות בובת נתניהו אמיר אוחנה לא תצמח לנו ישועה.

ובכן אמיר אוחנה הוא שר, וצחי הנגבי הוא שר. מזאב אלקין נלקח התיק להגנת הסביבה וניתנו לו שברירי תיקים שנקרעו ממשרדים אחרים. האם זה עונש על כך שסר חינו בבלפור מסיבות מסתוריות, או על כך שהיה השר היחיד שסירב להצביע עם שחר על המתוה ליציאה ממשבר הקורונה, שנתניהו כבר הודיע עליו בנאום לתקשורת, ורק אחר כך הביא אותו לישיבת הממשלה? מצד שני גם צחי הנגבי, שיחסיו עם נתניהו מבוססים כאמור על עקרון יד רוחצת יד, הוא לרוב שר בלי תיק, או לכל היותר יו"ר ועדות חשובות בכנסת. כדי לקבל משרד כמו ביטחון הפנים צריך לפחות להטריד עד מפתח נגד נתניהו בפירסום אסור, ולנסות להדיח את היועץ המשפטי לממשלה, שלא למד מאליקים רובינשטיין איך צריך לנהוג יועץ משפטי לממשלה בתיקי נתניהו וקיבל את המלצת המשטרה והגיש כתב אישום באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וביום ראשון ייפתח המשפט. אפשר כמובן להתייאש מהסקירה ההיסטורית הצנועה הזו, אבל אפשר גם להתמלא הערכה לנחישותם ואומץ לבם של אנשי משטרה ופרקליטים, ובראשם רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט שנבחרו בקפידה למטרה מסוימת אבל לא נאחזו פיק ברכיים ולא הפרו אמונים. בניגוד לעו"ד אליעד שרגא שממשיך להתפלא על כך שנתניהו עדיין מכהן בתפקידו, אני דוקא מתמלאת תקוה מכך שביום ראשון הקרוב, העשרים וארבעה במאי 2020, באיחור של למעלה מעשרים שנה, יעמוד נתניהו סופסוף לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ידיעת ההיסטוריה לא נועדה לייאש אותנו, אלא ההיפך הגמור מכך: ללמד אותנו להעריך כראוי את האירועים שאנו חווים.

  

ארבע שעות ביום

 כשקראתי את הספרון הקטן של אוריין צ'פלין "ארבע שעות ביום", שמאגד ראיונות עם אמהות שילדיהן גדלו בקיבוצים בחינוך המשותף, לא יכולתי להפסיק לבכות, וזה לא היה רק בגלל המחשבה הבלתי אפשרית על תינוקות רכים ועוללים שכלואים במבנה נפרד מבית הוריהם, לרוב ללא השגחה צמודה של מבוגר, רק שומרת לילה שמשגיחה מרחוק ומגיעה מדי פעם לבדוק שהכל כשורה. קשה היה לקרוא על חייהן של הנשים הללו, שמגיעות מרקע שונה ושייכות לדורות שונים, אבל רובן לא בחרו את דרך חייהן, אלא זו נכפתה עליהן, והחינוך המשותף של ילדיהן הוא רק חלק ממכלול של אורחות חיים שנכפו עליהן ושהן השלימו איתן יותר משהסכימו להן, ולעתים גם להן עצמן לא ברור מדוע לא נלחמו יותר על החיים שרצו באמת ושוויתרו עליהם יותר מדי בקלות. וכאשר מבינים מדוע ויתרו כל כך, זה עצוב עוד יותר, כי ישנן בין הנשים האלה מי שאיבדו את משפחתן בשואה, מי שהן ניצולות שואה בעצמן, ומי שהוריהן היו ניצולי שואה, או עולים שנעקרו ממולדתם ומחייהם הקודמים, וכך משתלב הגורל היהודי המר בגורל הנשי, והחינוך המשותף נכפה על האם כמו על ילדיה כעוד גזירת גורל. סיפורה של הראשונה והמבוגרת ביניהן, תרצה מיכאלי מקיבוץ להבות הבשן, כמו מכיל בתוכו את צערן של כל האמהות. היא נולדה בשנת 1921 בגרמניה ועלתה לארץ כנערה עם עליית הנוער לקיבוץ מזרע, ששם היה לה טוב והיא חפצה להישאר שם, אבל מגיל צעיר כבר היתה בת זוגו של בן עירה שהיה לימים לבעלה והלכה אחריו. הוא לדבריה היה מאוהב בתנועה וברעיון ורצה להצטרף לקיבוץ חדש. היא תמיד התנגדה לחיי הקיבוץ, אבל הלכה אחרי בעלה. כמעט בכל אחד מסיפורי הנשים חוזר דפוס דומה: הנשים הולכות אחרי בעליהן, גם כאשר כל הווייתן מתקוממת כנגד חיי הקיבוץ ואורחותיו שנכפו עליהן, והחינוך המשותף בכלל זה.

תרצה לא זכתה לראות שוב את הוריה שנספו בשואה. כשנפרדה מהם העניקו לה הוריה שעון יד, אבל כשהגיעה עם בעלה לגרעין הקיבוץ החדש שהיה עדיין בהכשרה נדרשה לתת את השעון שלה, החפץ היחיד שנותר לה מהוריה, ומעולם לא ראתה אותו שוב. כשנמלטה מן הקיבוץ לאחיה הבכור, החזיר בעלה את הבורחת, שננזפה קשות. כשילדה את בנה הבכור שמעה את בכיו מבית התינוקות שהיה מול חדרה, אך לא הורשתה להניקו אלא פעם בארבע שעות. היא עבדה כמטפלת בבית ילדים של ילדים אחרים, אך כמעט לא ראתה את בנה. בנה השני סבל מאסטמה, והיא שלחה את בעלה בגניבה להציץ עליו בבית הילדים. בעלה הלך יחד עם חברו – האחד שמר ששומרת הלילה איננה מתקרבת, והאחר נכנס וכיסה את ילדו, כל כך פחדו כולם מהמטפלת. בנה השלישי של תרצה היה ילד עם צרכים מיוחדים והועבר לבית ילדים בקיבוץ מרוחק במרכז הארץ, כך שלא תמיד יכלה לבקרו. תרצה נשארה עם בעלה בקיבוץ וגם שלושת ילדיה נשארו בקיבוץ. בנה האמצעי הוא היחיד שבא אליה בטענות על כך שהותירה אותו, ילד חולה אסטמה, לבדו בבית הילדים, כשחייו תמיד בסכנה. אבל תרצה עצמה מכה על חטא שהסכיתה עם הכללים שנכפו עליה ולא נלחמה למען ילדיה. "אם יש עוד מים בירדן זה מהדמעות שלי", היא אומרת. אבל היא בכתה בסתר והתווכחה רק עם בעלה, כלפי חוץ לא התקוממה.

שושנה עברון נולדה בשנת 1936 בפירנצה והוסתרה בימי השואה במנזר כילדה נוצריה. לאחר המלחמה הועלתה עם אחיה ארצה. אביה נספה בשואה ואמה ניצלה ועלתה לארץ, אך שושנה לא זכתה לבלות לצדה שנים רבות, כי האם שעבדה כלבורנטית נרצחה בשיירה להדסה, ושושנה נותרה ללא הוריה וגדלה עם סבה וסבתה. לאחר התיכון הצטרפה לגרעין נח"ל והגיעה לקיבוץ סעד, שם הכירה את בעלה ונישאה לו לאחר שנה. "אף פעם לא התאהבתי באורח החיים הזה, התגלגלתי אליו", היא אומרת. היא התעמתה עם המטפלות בבית הילדים על כך שיקראו לה להניק את בנה כאשר הוא בוכה ולא יאכילו אותו בעצמן במי סוכר. אבל לא היה לה העוז להילחם על כך שיניחו לה להלין את ילדיה בביתה. בלילות ברקים ורעמים התרוצצה בין בתי הילדים של ששת ילדיה ונחשבה ל"אמא משוגעת", אבל לא העזה להתנגד לחינוך המשותף עצמו. "התעקשתי בתוך השיטה של החינוך המשותף, אבל לא הייתי מספיק אמיצה ללכת נגד הזרם. רציתי להתקבל בחברה הקיבוצית ולכן לא יכולתי להילחם בחוקים."

גם עדה חפץ, ילידת 1946, שנולדה בקבוצת יבנה, היתה "אמא משוגעת". כילדה היתה קופצת מחלון בית הילדים ובורחת להוריה, שתחילה החזירו אותה לבית הילדים, ולבסוף הניחו לה לישון אצלם. כשנולד בנה הבכור מאד לא רצתה להשאיר אותו בבית הילדים, אבל רק לאחר שיצאה עם בעלה לשליחות, וזכתה להלין את שלושת ילדיה בביתה העזה להתקומם נגד הלינה המשותפת והתעקשה להלין את ילדיה בחדרם הקטן. אחד מילדיה נשאר בקיבוץ ושלושת האחרים עזבו אותו. נראה שהיא מצרה על כך, ובכלל מצרה על כך שלא חיה את חייה אחרת.  "את הרכבת איחרתי, נשארתי כל חיי באותה התחנה", היא אומרת. היא אומרת שנשארה בקיבוץ כדי לא לאכזב את אביה. אבל אולי נשארה מפני שהצליחה "לנצח את השיטה" ולהעניק לילדיה חיי משפחה דומים יותר לאלה שרצתה.

פאני מור, ילידת 1950, עלתה לארץ מטורונטו ונישאה לבן קיבוץ שריד. היא לא רצתה להשאיר את בתה בבית התינוקות, אך המטפלת המבוגרת אמרה לה להשאיר את בתה ולבוא להניק אותה רק פעם בארבע שעות. "ולי לא היתה שפה להתווכח על כך או לנסות למחות. לא עמדתי על שלי". גיסתה שנישאה לאחי בעלה לא הסכינה עם בית הילדים ועברה עם בעלה לקיבוץ שבו כבר ישנו הילדים עם הוריהם. פאני לא נלחמה. בתה בכתה הרבה בלילות והיא התביישה בכך ששומרת הלילה כתבה על כך שבתה בכתה בלילה וכל האמהות קראו על כך. בעלה של פאני חשב שהלינה המשותפת היא סידור מצוין. הוא עצמו גדל כך. הוא גם דרש מפאני לדבר עם הילדים עברית, שפה שהיא התקשתה בה, ולא בשפת אמה האנגלית. שלושת ילדיה של פאני בחרו להגר עם בני זוגם וילדיהם לטורונטו ולגור קרוב לאחיה של פאני. פאני אומרת שאיננה יכולה לכעוס או להתאכזב, כי כך עשתה גם היא. חתנה אמר לה שהם בכלל לא גידלו את ילדיהם וזה הכאיב לה. היא לא רוצה להיזכר בימים שילדיה היו בחינוך המשותף. פאני נשארת עם בעלה בקיבוץ.

מיכל שני, ילידת 1944, שגדלה בקיבוץ בית אלפא ונישאה לבן קיבוץ עין השופט, התקשתה להשאיר את ילדיה לבדם בבית הילדים ובילתה עמם לילות שלמים בבית הילדים. עם כל ילד נוסף שנולד לה הפכה נחושה יותר לגדלו בחדרה. את בתה הרביעית השאירה בחדרה שמונה חודשים, ואת בתה החמישית החליטה לגדל בחדרה. היא מספרת: "בקיבוץ כעסו, היו דברי ביקורת. נקראנו לשיחות ובירורים...זימנו אותנו לסדנת הורים, הביאו פסיכולוג, היתה שיחה עם המזכיר. אמרתי שאני מוכנה לעזוב בשביל זה. פעם מישהו אמר לי: "קחו את הדברים ותלכו מכאן". במעשה שעשינו ערערנו על איזה סדר בסיסי מאד. החברים פחדו משינוי. היה להם נוח ואולי חששו מהאחריות שהורות בבית מביאה. צריך לזכור שרבים גדלו כך בעצמם ואולי משהו בכישורי ההורות שלהם היה חסר ביטחון. האינסטינקט ההורי דוכא, ואנחנו הצבנו להם מראה מבהילה." ילדיה שואלים אותה למה לא עזבו את הקיבוץ. אבל מיכל לא רצתה לעזוב את הקיבוץ, אלא לשנות את השיטה, מה שלבסוף קרה.

לא כל האמהות ביקורתיות כלפי החינוך המשותף. ישנן כאלה שהחינוך המשותף הקל עליהן ונתן להן ביטחון כשהיו אמהות צעירות מאד. עם השנים גם החינוך המשותף השתנה, הפך פחות נוקשה מכפי שהיה בתחילה. אומרת נורית ברנד, ילידת 1957, שגדלה בחיפה והצטרפה לקיבוץ באמצע שנות השמונים: "חשבתי שזו פריוילגיה לגדל ככה ילדים. להיות עטופה ולגדל אותם בסביבה בטוחה, עם הרבה טבע וטיולים. חשוב לזכור שבתקופה שבה הגעתי לקיבוץ, היתה פתיחות גדולה יותר..." שני בניה עזבו את הארץ לחו"ל ובתה נשארה בקיבוץ ומגדלת בו את נכדיה לצד אמה. נורית אוהבת את הקיבוץ ואיננה מתחרטת על שגידלה בו את ילדיה.

נורית רפופורט, ילידת 1944, גדלה ברעננה והגיעה לקיבוץ משגב עם עם גרעין נח"ל. בגיל 21 נישאה לבן הקיבוץ. את בנה הבכור ילדה בשנת 1968 והביאה מבית החולים לבית התינוקות. משפט שחוזר אצל כמה אמהות הוא: "ישר מבית החולים הגענו לבית התינוקות, בלי לעבור אפילו בבית." היה ברור כל כך שמקומם של ילדים בבית התינוקות ולא בבית הוריהם: "היתה תקופה שבני הבכור סבל מפחדי לילה. ישבתי לידו שעות אבל לא עלה בדעתי לקחת אותו אלינו, כי מי שהפר את הנהלים נתפס כ"לא בסדר", ואני רציתי להיות בסדר וחשבתי שזה יעבור." גם בתה הצעירה עדי גדלה בבית הילדים. "הקיבוץ הפך לבית שלי והייתי מחויבת לדרישות ולאורח החיים הזה", אומרת נורית. בלילה שבין ה-7 ל=8 באפריל 1980 חדרו לבית הילדים של עדי מחבלים והרגו את מזכיר המשק. אחד התינוקות נהרג בפריצה למקום. עדי נפצעה בכתפה ונותחה בבית החולים רמב"ם. נורית אמרה לבעלה שוב ושוב "עדי נולדה לנו מחדש". בדיון שנערך בנושא אמרה נורית שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, שזה המקום הטבעי שלהם. שלושה חודשים אחרי הפיגוע התמנתה למזכירת הקיבוץ. "אני חושבת שהאיפוק והשליטה העצמית שהפגנתי בליל הפיגוע, וגם בימים שלאחר מכן, זה בדיוק מה שחיפשו." נורית לא היתה "אמא משוגעת". היא לא ערערה על יסודות השיטה ולא העלתה שאלות קשות. אבל שנתיים מאוחר יותר עבר משגב עם ללינה משפחתית. נורית נשארה בקיבוץ ורואה בו את ביתה. שלושת ילדיה עזבו את הקיבוץ. היא אומרת שהיא שמחה שבחרו בעצמם, כמו שהיא בחרה.

כשקראתי את הדברים חשבתי שהייתי רוצה לשמוע מה הרגישה וחשבה אמו של התינוק שנהרג, האם גם היא היתה מאופקת, האם גם היא נשארה במשק, האם באמת כולם התלהבו כל כך להחזיר את תינוקם לבית הילדים, ואם כן, מדוע עברו אחרי שנתיים ללינה משפחתית? כמה רודנות, שלא לומר טרור, הופעל על כל מי שסטה מן הדרך, כדי להשיג את הצייתנות הזאת? איזו מערכת של לחץ חברתי ושכר ועונש כדי שהכבשים תלכנה בתלם ולא תסטינה לצדדים. מבין הסיפורים עולה הדיכוי הקיבוצי בכל גווניו: שלילת הפרטיות, האיסור לצאת ללמוד מקצוע על חשבון הקיבוץ, או לבקר הורים בחו"ל. עבור מערכת כה דכאנית, שכולה מבוססת על שכר ועונש גלויים או סמויים על כל הליכה בתלם או סטייה ממנו, הרגש האמהי במלוא עוצמתו הוא ללא ספק סכנה שיש למנוע ולדכא בכל הכוח, שמא תעלה זעקת האמהות השמיימה.

אני אסירת תודה לאוריין צ'פלין על סיפורי האמהות המרתקים ושוברי הלב שהביאה. היא מספרת במבוא שאת ילדיה היא רוצה תמיד לידה, ושהחליטה לראיין אמהות אחרות ולא לפתוח את סיפור ילדותה בלינה המשותפת עם אמה וסבתה. היא הניחה לאמהות לדבר ולספר את סיפורן מבלי לשפוט ואולי כדי לא לשפוט, גם מבלי להצליב את סיפוריהן עם זכרונם של אחרים. אני הייתי רוצה לשמוע גם את סיפוריהם של הילדים, לשמוע איך ראו את הדברים מצדם ומה הם חושבים. דעתי מוטה, כמובן. הורי שהיו להם חברים רבים שהתגוררו בקיבוצים הזדעזעו תמיד מהלינה המשותפת. כשצפינו יחד בסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" על פי ספרו האוטוביוגרפי של אמנון שמוש, כאשר מגיע האב לקיבוץ ובנו מסביר לו שהילדים גדלים במשותף ולא עם הוריהם ומסתובבים חופשי, ומישל מעיר: "כמו תרנגולות" צחקו הורי בהזדהות. אני התוודעתי ללינה המשותפת בשירות הצבאי שלי, כשהתיידדתי עם מורה קיבוצניקית מבוגרת והתארחתי בקיבוצה, שם הכרתי את ילדיה ובני זוגם, וכלתה אמרה לי פעם לתדהמתי שכשהילדים נולדים הם בבית תינוקות עד שהם נגמלים מחיתולים ואז מביאים אותם הביתה, לא ידעתי את נפשי. הייתי רק בת תשע-עשרה ולא נצרתי את לשוני ושאלתי מדוע לא מלינים את התינוקות הרכים עם הוריהם והיא ענתה לי: "אני לא יודעת... יש חברי קיבוץ שעזבו שאומרים שזה טוב, ויש כאלה שאומרים שלא". בכל העולם ילדים ישנים עם הוריהם, והיא מחכה לשמוע מה יגידו עוזבי הקיבוץ, כאילו רק קיבוצים יש בעולם, אמרתי לאשה מבוגרת יותר, שהסבירה לי שכלתה של המורה רק רצתה לשמוע ממי שיכול לעשות את ההשוואה לחינוך המשותף, ואני לא הבנתי ולא רציתי להבין מדוע לשמוע דווקא לאלה שמעולם לא זכו לגדול כמו שגדלים ילדים בכל העולם. תמיד אחשוב שהלינה המשותפת היתה ניסוי אכזרי, ושהאופן שבו קיבוצים רבים דבקו בה במשך עשורים רבים, היתה דוגמה לפנאטיות שמשמר הלחץ החברתי, שבקיבוצים הוא אכזרי במיוחד. קשה לי מאד עם אלה שרואים בצורת החיים הזו דגם מופתי וייצוג מושלם של אורח חיים ישראלי.

אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, סדרת אדוםדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019

זכרונות ל"ג בעומר

בל"ג בעומר לקחה אותנו הגננת מרים לחורשת האקליפטוסים של חדרה, שאנחנו קראנו לה יער. היו שם ככל הנראה גם עצים אחרים, אולי ברושים, שמהם שברה הגננת מרים ענפים שכופפה וקשרה בחבל, ויצרה לנו קשתות. היא ישבה ליד שולחן – נדמה לי שהובאו עבורה שולחן וכסא מתקפלים, כי הגננת מרים כבר היתה אשה זקנה, ועל השולחן היתה פקעת חבלים גדולה שממנה גזרה בכל פעם חבל לקשור עוד קשת. את החצים כבר אספנו לבדנו מבין הזרדים היבשים שעל הקרקע. היינו לוחמיו של בר כוכבא שנלחם באריה וניצח אותו, כי הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, זה היה גיבור. לא ממש נלחמנו אבל התרוצצנו בחורשה שנראתה לנו אינסופית. את היערות שבסיפורים דימיינתי תמיד בדמות חורשת האקליפטוסים של חדרה, שהחלוצים שתלו כדי לייבש את הביצות. אולי גם סבי היה ביניהם לפני שחלה בקדחת שכמעט הרגה אותו. כשאנחנו נולדנו כבר היתה מדינה, ולכן חשבו סבינו והורינו שאין כמותנו מאושרים.

חוץ מהמשחק בקשתות גם ציירנו בצבעי מים על ביצים קשות. אין לי מושג כיצד התגלגל מנהג הפסחא הזה לחגיגת ל"ג בעומר אצל הגננת מרים. ציירנו על הביצים וייבשנו את הביצים המצוירות ואז קילפנו ואכלנו אותן ביער עם הכריכים שחילקו לנו, או שהבאנו מהבית? אני זוכרת שקיבלנו בגן בכל יום ארוחת צהרים ופרוסת לחם עם חמאה שחילקה לנו עוזרת הגננת פרידה, שאהבתי יותר מאשר את הגננת מרים שפחדתי ממנה. פעם אחד הילדים זרק עלי את הפרוסה שלו וזרקתי עליו בחזרה את שלי והגננת מרים תפסה אותי ביד והוציאה אותי למטבח. הרגשתי שזה מאד לא צודק כי לא אני התחלתי ולילד שזרק עלי את הפרוסה שלו לא עשו כלום, וברחתי מן הגן מבלי שאיש ראה והלכתי לבדי הביתה, מרחק די גדול לילדה בת ארבע דרך כבישים עם מעט מכוניות והרבה עגלות וסוסים. למחרת הגננת מרים חקרה אותי איך הצלחתי לברוח ולא אמרתי לה את האמת כמובן. קודם יצאתי לחצר, ורק אז, כשהבחנתי שאיש איננו רואה אותי, פשוט יצאתי לסמטה ומשם הלכתי הביתה, ואיש לא שם לב לילדה הקטנה שהולכת לגמרי לבדה, מה שנראה לי אז לגמרי טבעי, ועכשיו נראה לי די מוזר.

אבל את ימי ל"ג בעומר אני זוכרת כאושר גדול. אהבתי להיות בר-כוכבא הגיבור, ואהבתי לדמיין איך אני נלחמת באריה. לא ממש ידעתי איך נראה אריה, ומה גודלו האמיתי. לא היתה טלויזיה ועברו שנים עד שזכיתי לבקר בגן חיות. אולי ראיתי תמונה של אריה בספר, ואולי רק ציור של אריה. לא חשבתי שאדם איננו יכול להילחם באריה. הייתי קטנה מאד ורזה. תמיד שקלתי הרבה פחות ממה שהיה צריך, אבל דימיינתי הרבה את עצמי בזירה נלחמת באריות ורוכבת על האריה החוצה מהזירה. אמא היתה מרביצה לי בקולב וזה מאד כאב. הייתי בורחת ומתחבאת מתחת למיטה ולא יוצאת משם. לפעמים נרדמתי מתחת למיטה ואבא היה מוציא אותי משם כשחזר מהעבודה. אבל את האריה תמיד ניצחתי, כמו בר-כוכבא.

*

מדורות ל"ג בעומר נבללו בזכרוני עם הקומזיצים של יום העצמאות, כי את שני החגים חגגנו בצורה דומה, למעט העובדה שבימי העצמאות רקדנו ברחובות עד אמצע הלילה ורק אחר כך הלכנו להדליק מדורה ולשבת לידה עד הבוקר, עם קפה שבישלנו לעצמנו בצד על מדורה קטנה. היה קשה למצוא מקום למדורה כי רבים התחרו על המקומות ברכס הכרמל. פעם באו נערים שניסו לסלק אותנו ואחד מהחברים ביקש שאני אשכנע אותם להניח לנו. אינני חושבת שהצלחתי לשכנע אותם אבל איכשהו הם כן הלכו והניחו לנו. לרוב לא קרה לנו משהו מיוחד. אבל פעם אחת, כבר אינני זוכרת אם זה היה בערב יום העצמאות או בערב ל"ג בעומר, נסענו לחוף הים במשאית עם עוד הרבה בני נוער והדלקנו שם מדורה ושרנו בקולי קולות את "אלין" של כריסטוף מבלי להבין את המלים. כריסטוף מת בחודש שעבר מקורונה ומותו ציער אותי, למרות שבנעורי בקושי ידעתי מי הזמר ששר את "אלין", ועברו עוד שנים עד שיכולתי לתרגם לעצמי את מלות השיר ולהבין מה הוא אומר. מבלי שהבנתי זאת בזמן אמיתי כריסטוף היה חלק מנעורי, ולפעמים אני מזמזמת לעצמי את "אלין". כריסטוף מת מקורונה כי היה כבר איש חולה וזקן, וגם אנחנו שזמרנו את "אלין" בקולי קולות במדורה על שפת הים כבר מזמן איננו צעירים.

*

כשליוויתי את בתי הצעירה למדורה קרא מישהו בשמי ענת ענת. לא זיהיתי אותו והוא אמר ענת, זה ... הוא היה האהבה הגדולה מגיל שבע-עשרה ששבר את לבי ולא הצלחתי לזהות אותו, וגם אחרי שהבנתי מיהו לא היה אכפת לי. איזה ילדה גדולה, הוא אמר באהדה. אמרתי לו שזאת הקטנה שלי. כבר עברו כנראה יותר שנים מהפגישה המוזרה הזו מאלה שעברו קודם לכן מאז שנפרדנו, ואני זוכרת רק את האדישות שלי.

סומרסט מוהם כשסיפר על המלח שהתאהב בבת-איים ורב-החובל הפריד אותו ממנה והעלה אותו בכוח על הספינה להמשך ההפלגה סיים את סיפורו במפגש בין המלח לבת-האיים אחרי שנים, כשהם עוברים זה ליד זו ואינם מכירים, או אינם טורחים להכיר. הוא כתב שצער האהבה איננו הפרידה אלא האדישות, משפט שנחרת בלבי, אבל בחיי האמיתיים הפרידות גרמו לי הרבה צער, האדישות ממש לא. אולי דברים נראים אחרת בעיני אחרים.

*

חשבתי של"ג בעומר של הקורונה יהיה נקי ושקט אבל כבר בתחילת הערב חדרו לביתי ריחות המנגל של השכנים מהחצר השכנה, שכל העצים בה נכרתו ונדמה שיושבי דירת הקרקע אינם חדלים לארח ולחגוג על שולחן שהציבו בחצר ולידו העמידו את המנגל. גם היום דומים ימי העצמאות ול"ג בעומר אלה לאלה. פעם חגגו אותם במדורות ועכשיו במנגלים. כשיצאתי עם אושר ניגנה מוסיקה רועמת מכל פינה. אצל השכנים בבניין הסמוך היתה מסיבה רועשת והם שרו בקולי קולות שירים עבריים חדשים שלא הכרתי. אבל קולות שירה הגיעו גם מרמקולים רחוקים. הרחובות היו חשוכים מאד והתפללתי שיהיה שקט, אבל המוסיקה, מהיכן שלא הגיעה, לא פסקה ואפילו התגברה והיכתה באוזניים כמו מחבטים. רציתי מאד לחזור הביתה ולהגיף את כל החלונות והדלתות, וחשבתי איך נהייתי זקנה עצבנית שאין לה שום סבלנות בלילה לריקודים ושירים, ורק רוצה לישון ובעצם מתקשה לישון ומתעוררת בבוקר סהרורית. בבוקר אמרו שנהרג בלילה חייל, בן יחיד להוריו, שהתעקש לשרת בגולני. זרקו עליו מגג בניין אבן גדולה שפגעה לו בפנים ולא היה לו סיכוי. האוויר היה דוקא נקי מאד בזכות המדורות שלא נדלקו. והיה שקט מאד, ולא ניגנו שירים, אבל שוב זמזמתי לעצמי את "אלין" וחשבתי שהוא כל כך מתאים, עדיין מתאים

*

בבוקר אמרו שבלילה החרדים הדליקו מדורות וחגגו בהמוניהם למרות האיסורים.

מחנה יהודה כמשל

אתמול הלכתי לא בלי התרגשות לשוק מחנה-יהודה, שכמעט חודשיים היה סגור. עשרות שנים אני פוקדת את השוק לפחות פעם בשבוע, הרבה מהמוכרים בו מוכרים לי מאז שהם וגם אני היינו צעירים וחשבתי עליהם הרבה בשבועות האלה, כיצד הם, שהאכילו אותנו שנים רבות, מאכילים עכשיו את משפחותיהם, ומה שלום הזקנה שמוכרת נעליים זולות וכפכפים בעשרים וחמישה שקלים בחנות שמתחת למפלס הרחוב, וסבא חיים שמוכר צרורות של פטרוזיליה וכוסברה ולפני שנה עבר ניתוח ונעדר זמן רב עד שחזר לשבת על כסא למול הדוכן שלו. אצלו הייתי בדיוק לפני שסגרו והוא אמר לי בצער עוד מעט יסגרו אותנו לגמרי, וזה קרה עוד לפני שהספקתי לעכל את הדברים. כמה חיכיתי שיפתחו כבר את השוק, ומיהרתי איפוא ללכת מיד כשפתחו.

ואז כשהגעתי ראיתי תור ארוך וצפוף של אנשים ממתינים ברחוב אגריפס להיכנס, והמשכתי הלאה וראיתי שסגרו את פתחי השוק במחסומים והעמידו עליהם שוטרים ופקחים והלכתי לכניסה השנייה שהתור בה נראה קצר יותר, אך זו היתה אשליה, ובמהרה מצאתי את עצמי בתוך נחש ארוך וצפוף של אנשים, רובם זקנים כמוני ויותר, שעמדו בתור שהגיע לדברי אחת הממתינות עד התחנה המרכזית והמתינו שהשוטרים והפקחים והחיילים ימדדו את חומם ויתירו להם להיכנס לתחומי השוק. היו אולי כאלה שהתייאשו והלכו, אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר, אחרי חודשיים שבהם התרוצצתי במרכולים לקושש מזון במחיר מופקע ועם הרבה חוסרים. ניסיתי לשמור מרחק מאחרים אבל זה היה קשה, כי אנשים טיפסו ועלו מכל הצדדים ולכמה מהם היו פנים נחושות של שועלי תורים מנוסים ללא מעצורים. ואז הגיע יהודי אחד גדל גוף וגדל קול וזעק זעקה גדולה: תראו אנשים מבוגרים עומדים שעה בשמש, זה קורונה! והצביע על התור שסופו לא נראה וחזר וזעק: זה קורונה! זה קורונה! אבל השוטרים והפקחים והחיילים לא זזו ממקומם והמשיכו לעצור את הבאים במחסומים ולבדוק את חומם, ונחש האנשים הלך והתעבה והשמש במרום התלהטה יותר ויותר והתור עמד במקומו ולא זז, ועברה שעה ארוכה עד שנכנסתי לשוק, שהתנועה בתוכו היתה דלילה בהרבה מאשר מחוצה לו, ועברתי בין החנויות והדוכנים שאני מחבבת, וראיתי שבחלקם חסרה סחורה ובחלקם מוכרים דברים אחרים מהרגיל, לעתים יותר ביוקר ולעתים הרבה יותר בזול, ובאוויר עמד עצב ויאוש קל למרות שכולם היו מאד מנומסים וחייכו אליי ושאלו לשלומי ואמרו שעוד לא ממש התארגנו ומה שחשבתי שיהיה מאד שמח היה די עצוב, וקניתי מהר מה שיכולתי, כי הרבה דברים היו חסרים ואת חלקם מצאתי בדוכנים אחרים ואת חלקם לא מצאתי בשום דוכנים ואז עליתי לאוטובוס ורציתי לשלם לנהג במזומן והוא אמר לי שלא משלמים באוטובוס במזומן ושאסור לי להתקרב אליו, ובינתיים מעט האנשים שהיו שם כבר התיישבו אז כבר עמדתי על יד הסלים כדי לא להתיישב קרוב מדי למישהו, וכשבאתי הביתה הרגשתי רע וכאבו לי מאד הרגליים ושמעתי בטלויזיה שמנכ"ל העירייה בא מאוחר יותר ופתח את כל המחסומים והניח לאנשים שבאו להיכנס אל השוק מבלי לעמוד בתורים צפופים ולנשום נגיפים, וחשבתי כמה אופייני כל זה לאופן שבו התנהל כל מה שקראו לו משבר הקורונה, כשאפילו לרגע לא הניחו לאזרחים לדאוג לעצמם, אלא כל הזמן רדו בהם והטילו עליהם גזירות ואיסורים ופיקוח חמור ומעקבים וקנסות דרקוניים, וכלאו אותם בבתיהם או בחדריהם במוסדות והפרידו אותם בכוח מקרוביהם, והפחידו אותם באיומי מות המוני, ואפילו לרגע לא נהגו בהם כמו באנשים מבוגרים שיש לכבד אותם ולא לרדות בהם. הרי תיירים אין ואין זרם של אוכלי כנאפה ובקלאווה בצלחות פלסטיק ונייר שגדשו את השוק בימי ששי בזמנים הטובים, ויש בעיקר מוכרים זקנים ולקוחות זקנים ללא כרטיסי אשראי שבאים לקנות במזומן בשר וביצים וירקות טריים כמה שבכוחם לסחוב באוטובוס הביתה, ולמה אי אפשר לשחרר את השוטרים והפקחים והחיילים לעיסוקים אחרים ולהניח לזקני ירושלים שהגיעו ברגליהם הדוויות ופניהם העוטים מסכות לקנות קצת יותר בזול ולהיזכר בימים יותר טובים ולשמור בעצמם שלא להתקרב לאחרים, שהרי כמעט כולם בקבוצות סיכון כאלה או אחרות, ובערב אמר משה בר סימנטוב בראיון ליונית לוי שהציבור הישראלי איננו רגיל לציית. באמת? אולי הציבור הישראלי איננו מקפיד על חוקי התנועה ועל נימוסים כלפי זולתו, אבל אין כמוהו צייתן כשהממשלה גוזרת עליו גזירות ואיסורים. כמה פעמים ראיתי את פרצופיהם הנדהמים של אורחים מחו"ל למראה הישראלים הפותחים את תיקיהם ומניחים לזרים לחטט בהם, וכיצד התכנסנו כולנו במשך חודשיים בחדרים אטומים עוטי מסכות גז וישבנו כך שעות, כי אמרו שיהיה נשק כימי. והיו  טילים רגילים, וכיצד מניפים כולם דגלים ביום העצמאות, ונזכרתי בג'יפ שנסע ברחובות בתום מלחמת ששת הימים והורה לכולם להניף דגלים במרפסות ובאמי תולה את הדגל הגדול מתחת לתריסול שכולם התקינו במרפסות, והייתי אז ילדה  וזקנתי וכבר אין קוראים לאנשים לתלות דגלים, הם תולים אותם בעצמם, וכולם צופים מדי ערב בראש הממשלה שנואם בכל הערוצים ובגללו דוחים את השידורים של חתונה ממבט ראשון והישרדות המפורסמים שאינני מכירה איש מהם. האם יש מדינה קונפורמית יותר, צייתנית יותר? אפילו במצריים הרודנית מתמרדים כשעולה מחיר הבצל ומחיר הלחם, ואצלנו מנופפים בדגלים. אבל במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית הממשלה איננה יכולה ולו לרגע להניח לנו: היא תעקוב אחרינו, ותציב לנו מחסומים וגדרות, ותשלח שוטרים לעצור אותנו, ופקחים לקנוס אותנו, וחיילים למדוד את חומנו, ותספור כמה מאיתנו רשאים להיכנס לתוך השוק, ותשאיר את רובנו מחוץ לגדר, צפופים, סובלים ובסכנת הידבקות מוגברת שכביכול ביקשו למנוע אותה. הכל תעשה הממשלה, הכל מלבד להניח לנו לנפשנו ולסמוך עלינו שנדע לשמור על עצמנו ועל בריאותנו, כי אנחנו אנשים מבוגרים ואיננו חסרי דעת, ואנחנו מסוגלים לשקול את צעדינו גם ללא גדר ושוטר ומושל.

בית המשפט להגנת האזרחים

ביומיים האחרונים הייתי מרותקת לשידור החי מבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני, ואני אסירת תודה לתאגיד כאן על שידור הדיונים בשלמותם (בדיעבד למדתי שגם אתר "הארץ" שידר אותם). מאד לא אהבתי את הדיווחים בתקשורת על הדיונים המרתקים האלה והכל כך חשובים לחיינו. אלה היו דיווחים שטחיים, מרדדים ובמקרים רבים מוטעים ומטעים, בין אם הגיעו מנערי נתניהו בתקשורת שהתרעמו הכיצד זה בית המשפט דן בעתירות של מתנגדיהם הפוליטיים ובוחן באיזו מידה מפר השלטון את זכויותיהם החוקיות של האזרחים, גם אלה שאינם תומכי הממשלה, ובין אם הגיעו ממתנגדי נתניהו שאינם מבינים כלל מהו בית משפט וכיצד מתנהל הליך משפטי, גם כאשר מדובר בפרופסורים למשפטים, ששוכחים שתפקידו של בית המשפט הוא לפתור סכסוכים ולהגן על זכויות שמופרות, ולא להנחיל לציבור ערכי מוסר. בית המשפט העניק בדיונים אלה שיעור מעולה כיצד הוא ממלא את תפקידו בשמירה על זכויותיהם החוקיות של האזרחים כאשר השלטון מפר אותן ברגל גסה, ובכלל זה זכותם של האזרחים לייצוג ראוי בכנסת כפי שעוגנה בחוקי היסוד וגם בנוהג הפרלמנטרי.

חשוב מאד להדגיש ששניים מהעותרים – האחד ישירות והאחר הצטרף לעתירת אחרים, אבל אין בכך שוני עקרוני, היו נציגי מפלגות יש עתיד ומר"ץ, שההסכם הקואליציוני כפי שנוסח פגע בשתיהן בצורה קשה, שבמקרה הראשון מפרה את החוק המפורש ובמקרה השני את הנוהג המקובל בעניינים שאינם קבועים בחוק. המקרה הראשון הוא הכוונה לחוקק "חוק נורווגי מדלג", כלומר לאפשר למפלגת כחול-לבן להכניס לכנסת במקום שריה שמתכוונים להתפטר על פי החוק חברי כנסת ממפלגת "חוסן לישראל" בלבד, במקום לנהוג כפי שמחייב החוק שמאפשר להחליף חבר כנסת שהתפטר רק בחבר הכנסת הבא ברשימה כפי שהוצגה לוועדת הבחירות במועד, ואיננו מאפשר להכניס במקום חבר כנסת שהתפטר את מי שאיננו הבא בתור ברשימה, גם אם הוא נמצא בהמשך הרשימה. רשימת חברי המפלגות העומדים לבחירה מחייבת את המפלגות, והן אינן יכולות לפגוע במעמדם של חברי כנסת שכבר נבחרו על פי הרשימה שהוגשה לוועדת הבחירות, גם אם המפלגה התפלגה לאחר מכן. המקרה השני של פגיעה בזכויות האופוזיציה בהסכם הקואליציוני הוא בכך שמפלגות הליכוד וכחול לבן סטו מן הנוהג בכנסת במשך שנים רבות, ומלבד ועדת ביקורת המדינה שתקנון הכנסת מחייב שבראשה תעמוד האופוזיציה, חילקו את ראשויות כל הוועדות בכנסת ביניהן וסיכמו ביניהן שהאופוזיציה לא תקבל ראשות של שום ועדה מלבד הוועדה לביקורת המדינה, ונתלו בכך שבהסכם הרוטציה שסוכם בראשית שנות השמונים בין העבודה בראשות שמעון פרס והליכוד בראשות יצחק שמיר, חולקו ראשויות כל הועדות בין הליכוד לבין מפלגת העבודה. על כך העיר השופט ניל הנדל שהנוהג בכנסת בעשרות השנים שחלפו מאז חשוב יותר מהסכם הרוטציה בין פרס לשמיר שנחתם לפני שלושים שנה, גם אם מתעלמים מההבדלים המהותיים בין הסכם הרוטציה ההוא לזה שנחתם בין הליכוד לכחול לבן, והיועצת המשפטית של הכנסת הסכימה שהנוהג במשך שנים רבות הוא שהאופוזיציה מקבלת ראשות של בין שתיים לארבע ועדות נוספות לביקורת המדינה, ושהחוק מורה שבמקרים שבהם אין הוראה מפורשת בחוק יש לנהוג על פי הנוהג המקובל. בא כוח מר"ץ הדגיש את חובת הפיקוח של הכנסת על הממשלה, שבה יש לאופוזיציה תפקיד מכריע. כיצד בכלל מעז נתניהו לדרוש מבג"ץ שלא להתערב בהפרת חוקי הבחירות וזכויות האופוזיציה? כיצד הוא מעז בכלל לפגוע במפלגות שלא תמכו בו? האם רק בוחריו וחסידיו המושבעים הם בעלי זכויות במדינה? האם נתניהו רשאי להפר את חוקי הבחירות ולשלול את זכויותיהם של מצביעי המפלגות שאינן תומכות בו? מי אם לא בג"ץ יגן על זכויות המיעוט? זה אפילו לא מה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", שמתייחס למקרים שבהם העותרים אינם הנפגעים הישירים. כאן העותרות הן מפלגות, שכל אחת מהן מייצגת עשרות ואפילו מאות אלפי אזרחים, שהם הנפגעים הישירים מההסכם הקואליציוני המביש הזה, וחובתו של בג"ץ להעניק סעד למי שזכויותיו נפגעו, שכן לנפגע הישיר תמיד יש זכות עמידה בבית המשפט, והזכות לייצוג פוליטי ראוי היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, שהרוב איננו רשאי בשום אופן לשלול מהמיעוט.

באי כוחו של נתניהו לא התביישו לטעון שלא צריך לתת זכויות לאופוזיציה כי האופוזיציה לטענתם היא חלק מהקואליציה. על כך העיר להם המשנה לנשיאת העליון חנן מלצר כי מהי אופוזיציה מגדיר החוק, והחוק מגדיר את האופוזיציה כמפלגות שאינן תומכות בממשלה, והרוב בכנסת איננו יכול להגדיר אופוזיציה לפי נוחותו כי החוק הוא זה שמגדיר מהי אופוזיציה.

צריך היה להקשיב לדיונים האלה כדי להבין כמה עמוקה הפגיעה שניסו נתניהו וגנץ לפגוע ביריביהם הפוליטיים, ועד כמה היא בלתי חוקית ומפרה את הזכויות המהותיות ביותר של מיעוט פוליטי במדינה הדמוקרטית שישראל מתיימרת להיות, וכיצד מנסה נתניהו באמצעות שלוחיו בתקשורת לקעקע את זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר של בוחרי האופוזיציה ונבחריהם, ובאמצעות ניצול כוחו השלטוני לנסות לקעקע את זכותם הבסיסית לקבל סעד מבית הדין הגבוה לצדק כאשר השלטון רומס את זכויותיהם ללא מעצורים.

וחמור מכך: על פי ההסכם הקואליציוני נאסר על הכנסת לחוקק בחצי השנה הקרובה אלא בענייני קורונה. גם זו פגיעה חמורה ברשות המחוקקת שהיא ולא הממשלה מייצגת את הריבון שהוא העם. במשטר דמוקרטי הממשלה כפופה לפרלמנט והפרלמנט נותן הוראות לממשלה ולא להיפך. בשום אופן אין הממשלה רשאית להגביל את זכותה של הכנסת לחוקק בכל נושא ועניין שחברי הכנסת מעוניינים לחוקק בו ואף לא את זכותו של חבר כנסת יחיד להגיש הצעות חוק. העובדה שהממשלה נהנית מתמיכת רוב חברי הכנסת איננה מקנה לה זכות להגביל את הכנסת במילוי תפקידה המהותי ביותר -לחוקק חוקים. זהו סעיף שממשיך את ניסיונם של נתניהו וחברי הליכוד למנוע את התכנסות הכנסת בתירוץ של מגפת הקורונה, למרות שהכנסת היא המוסד החיוני ביותר במדינה, כי היא המוסד שמייצג את כלל האזרחים והיא הביטוי המעשי של שלטון האזרחים במדינתם. הכנסת ולא הממשלה מייצגת את הציבור וראש הממשלה הוא משרת הכנסת ולא אדונה.

בלחץ השופטים נסוג עו"ד מיכאל ראבילו, בא כוחו של נתניהו, מלשון ההסכם ואמר שאפשר יהיה לחוקק בנושאים אחרים בהסכמה, אבל השופטים הדגישו שלשון ההסכם אומרת את ההיפך ושיש לשנות את ההסכם בעניין זה ולהניחו על שולחן הכנסת ולהגיש את הנוסח המתוקן לבית המשפט, ובכך הגנו השופטים על זכותו של העם לחוקק לעצמו חוקים באמצעות נבחריו בכנסת, שזו הזכות החשובה ביותר של האזרחים שההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן ניסה לגזול מהאזרחים.

עוד פגיעה קשה בציבור שבית המשפט דרש לבטל היא הקפאת מינויים בכירים במסגרת ההסכם הקואליציוני, ובפרט בהתחשב בכך שעקב שלוש מערכות הבחירות העוקבות הוקפאו מינויים רבים לתקופה של למעלה משנה, כולל מינויים שבג"ץ התיר למנות בתקופת ממשלת מעבר עקב חשיבותם הציבורית וכדי למנוע פגיעה בציבור, וכאן העיר השופט מזוז על ההימנעות ממינוי מפכ"ל משטרה, מינוי שבג"ץ התיר למען האינטרס הציבורי ובכל זאת נתניהו הנוכל, שקיווה שבג"ץ יאסור עליו מינוי שאיננו חפץ בו, נמנע ממינוי מפכ"ל משטרה עד היום. זו היתה ביקורת מרומזת של השופט מזוז על האופן הנכלולי והשפל שבו משתמש נתניהו בבג"ץ, כאשר הוא מזמין סירוב של בג"ץ שישרת את האינטרס שלו ואז תוקף את בג"ץ על הסירוב, או מתעלם מההיתר שבג"ץ נותן למען האינטרס הציבורי, כמו במקרה של העיכוב הבלתי סביר במינוי מפכ"ל משטרה. השופטים העירו על כך שדוקא בתקופת חירום משימות המשטרה קשות יותר וראוי שיהיה לה מפכ"ל קבוע ולא ממלא מקום.

כמה עיתונאים טענו שבית המשפט התערב בניסוח ההסכם הקואליציוני וניהל משא ומתן, ועיתונאי מפורסם אחד טען שזה דבר חריג. זהו חוסר הבנה של פעולת בתי המשפט ושל מה שהתרחש באולם. השופטים העירו על סעיפי ההסכם שפוגעים בחוק, מפרים זכויות או פוגעים בצורה קשה באינטרס הציבורי ובתקנת הציבור. בתגובה לכך נסוג עו"ד ראבילו בשם נתניהו מהסעיפים הפוגעניים בהסכם ותירץ שהכוונה איננה מה שנאמר בהסכם, שלא היתה כוונה לפגוע בזכות הכנסת לחוקק, ולא היתה כוונה למנוע מינויים חשובים. על כך הגיבה הנשיאה חיות ושופטים נוספים שאם נתניהו נסוג מסעיפים בהסכם שבית המשפט מצא בהם פסול בהיותם בלתי חוקיים או פוגעים בזכויות, יש לתקן את הדברים בנוסח ההסכם ולהניח את ההסכם המתוקן על שולחן הכנסת ולהגיש לבית המשפט את הנוסח המתוקן. השופטים לא הציעו איך לנסח את ההסכם, אלא ביקשו מבאי כוחם של נתניהו, הליכוד וכחול לבן לעגן בהסכם את ההבהרות שנתנו בעל פה בתגובה לשאלות ההבהרה של השופטים. כל מי שניהל הליך משפטי כלשהו בערכאה כלשהי יודע שהשופטים, שתפקידם קודם כל לפתור סכסוכים, לאחר שהם מבררים את כוונות הצדדים ורצונותיהם ומעירים על הצדדים המוקשים בהם, הם מנסים להציע פתרונות בהסכמת הצדדים, ואם אחד הצדדים נסוג מעמדתו הראשונית כפי שעשה עו"ד ראבילו בתגובה לביקורת של השופטים על סעיפי ההסכם הפוגעניים, הרי השופטים מבקשים שיבהיר את עמדתו ומציעים לצדדים פתרונות בהסכמה. כל מי שהתנסה בניהול משפטים רבים לא הופתע משום דבר שקרה בדיון, למעט התחושה שאיננה נוגעת לבית המשפט אלא להסכם הקואליציוני, שנוסח בניסיון לנצל את כוחו של ראש הממשלה כדי לפגוע בצורה קשה בזכויותיהם של היריבים הפוליטיים, ושופטי בג"ץ נהגו בחכמה רבה בכך שניסו להסיג את נתניהו מן הסעיפים הפוגעים בזכויות בדרך של דיון והסכמה מרצון. לא שנתניהו נכנע בקלות. את הקפאת המינויים הבכירים וביניהם מפכ"ל משטרה ופרקליט מדינה סירב נתניהו לבטל כליל אלא קיצר את תקופת ההקפאה בהסכם המתוקן שהוגש היום למאה ימים, בתקוה שבג"ץ יסכים להקפאה המיותרת והמזיקה לתקופה קצרה יותר. ייתכן שבג"ץ יסכים לכך כדי לא להתנגח בראש הממשלה. לא מתוך פחדנות אלא כדי לא להיראות כמתנצח לשם התנצחות. שופטים חכמים ומנוסים תמיד מעדיפים פיתרון בהסכמה מאשר פיתרון כפוי בפסק דין, מהסיבה שכל אדם יכול להבין שהסכמה עדיפה על כפייה ועדיף שהפיתרון יתקבל בטוב על דעת הצדדים מאשר שייכפה עליהם מכוח הדין. השופט הטוב ינסה תמיד להשרות אווירה טובה בבית המשפט, לעדן מחלוקות ולעודד הסכמות ולהשרות שלום בין הנצים. כך נהגו השופטים גם בעניין ראשות ועדות הכנסת כשביקשו מנציגי הליכוד וכחול לבן להסכים שמלבד ראשות ועדת ביקורת המדינה יסכימו ברוח טובה להעניק לאופוזיציה ראשות של כמה ועדות נוספות כדי לתת ייצוג הוגן בכנסת גם למתנגדים.

הנשיאה חיות הגיבה בכעס מסוים לדבריו החוזרים על עצמם של העותר עו"ד אליעד שרגא בשם התנועה לאיכות השלטון שכל מטרת ההסכם היא למלט את נתניהו מאימת הדין, מפני שהשימוש שעושה נתניהו בכוחו העצום כראש ממשלה כדי להימלט ממשפט הוא מכוער, אבל איננו אסור בחוק. אם רוצה הכנסת למנוע מראש ממשלה הנאשם בשוחד לכהן כראש ממשלה, ראוי שתעגן זאת בחוק, ואם לא עיגנה זאת בחוק והציבור או רובו חפץ בראש ממשלה מושחת ואנוכי, הרי זו זכותו של הציבור לבחור בראש ממשלה מושחת ואנוכי ואין זה בסמכותו של בית המשפט למנוע זאת, כל עוד הכנסת מעניקה לו רוב, וכל עוד הוא איננו פוגע, כפי שניסה לעשות בכמה מסעיפי ההסכם, בתפקודה של הכנסת או בזכויות האזרחים.

טפשי לגנות את בית המשפט על כך שאיננו מטיף מוסר אלא שומר על זכויות האזרחים ואוסר פגיעה בחוק. זה תפקידו וזו חשיבותו העצומה של בית המשפט ובפרט בשבתו כבית דין גבוה לצדק. רק בשבועות האחרונים ביטל בית המשפט את חוק הפיקדון המנוול שגזל את שכרם העלוב של מהגרים לא חוקיים, הביא לנסיגת המדינה מההוראה הכי מנוולת של נתניהו בחסות משבר הקורונה, להתיר פיטורי נשים הרות, היתר שבוטל בעקבות הגשת עתירות לבג"ץ, ודרש מהממשלה לעגן בחקיקה בכנסת את מעקב השב"כ אחרי אזרחים. הממשלה עדיין מנסה לעקוף את החוק ואת פסיקות בג"ץ, אבל היא איננה יכולה להתעלם מהן כליל. בתי המשפט ובית המשפט העליון בראשם הם מגיני החלשים והעשוקים, שהחזקים נוטים לשכוח שהעולם הוא עגול ושיום אחד גם הם עלולים לרדת מגדולתם ולהזדקק להגנתו של בית המשפט, וכדאי שהם יחשבו על כך לפני שהם מקללים ומשתלחים.