בלבולים

בימים האחרונים המחשבות שלי מאד מבולבלות ואני לא ממש יודעת מה לחשוב. כבר כמה שבועות אני חוששת מאד שהמגפה תתגבר וגם כתבתי על כך, על הצעירים שרקדו על הגגות ועל הברים ובתי הקפה ברחוב עזה שאני מתגוררת בו, שיושבים בהם בצפיפות עשרות אנשים. לפעמים התפלאתי איך לא בא אף פקח או שוטר לאיזור בילויים כמו רחוב עזה, לראות ששומרים על ההנחיות, ואולי הוא היה מבחין במסיבות הפרועות שצעירים חגגו על הגגות, וממש אצלנו בבניין, אפילו ביום העצמאות כשהיה סגר עם המון חברים שהם הזמינו, והיינו צריכים להתרגז הרבה כדי שיפסיקו את המסיבות על הגג שבגללן נפל לי הרבה טיח מהתקרה על המיטה של שרון שמזל שהיא בדיוק היתה ביפו ולא אצלי, וכשאמרנו להם להפסיק לחגוג על הגג הם היתממו וצפצפו על הזקנות מהבניין שנורא מפחדות לחלות בקורונה ואולי גם להיות חולות קשות ואפילו למות. מהמחשבות האלה עלייה במספר החולים נראית מובנת מאליה, וזה אפילו לא גל שני, רק המשך של הגל הראשון כשעושים הפוך ממה שמבקשים.

מצד שני אי אפשר להשלים עם הבלבול של בכירי משרד הבריאות בין חולים לבין נשאים, שהם בערך חצי מהמקרים החדשים ואין להם שום סימפטומים, אפילו לא קלים, של מחלה, ולא היו יודעים עליהם לולא הגדילו פי חמש או יותר את מספר הבדיקות שעושים ולולא ביטלו את ההגבלה לבדוק רק אנשים עם סימפטומים של מחלה ובודקים כמעט כל מי שרוצה. בבריטניה עדיין בודקים בעיקר אנשים עם סימפטומים של מחלה, ולכן להשוות את מספר הנדבקים בישראל למשל למספר הנדבקים בבריטניה זו השוואה מאד מטעה, וגם אי אפשר להתעלם מזה שבבריטניה מתו מקורונה יותר מארבעים וארבעה אלף אנשים, באיטליה שלושים וחמישה אלף ובצרפת וספרד קרוב לשלושים אלף בכל אחת מהן, ואילו בישראל רק שלוש מאות ארבעים ושניים מתו מהמחלה – וגם על כך חולקים למשל רופאי בית החולים איכילוב שתהו, כפי שאמר דובר בית החולים, האם נכון לומר שפטירתה של קשישה בת תשעים וארבע עם המון מחלות רקע שנמצאה גם חיובית לקורונה, הוא מוות מקורונה, אז האמירה שמצב ישראל גרוע ממצבן של מדינות אירופה מאד מגוחכת. קשה לדעת מדוע מספר הנפטרים בישראל נמוך, אבל כזה הוא המצב גם במדינות השכנות, אולי מפני שהמזרח התיכון רחוק יחסית ממוקדי המחלה ותושביו עניים וממעטים מאד לנסוע לחו"ל בהשוואה לאירופאים, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו. ואני לא יודעת אם הפרופסור סיגל סדצקי שהתפטרה טיפלה במגפה נכון או לא. אולי היא לא צדקה בכל מיני דברים, ומצד שני עובדה שבישראל מתו רק מעט חולים לעומת מקומות אחרים, ואם הכלכלה נפגעה קשה הממשלה אחראית לזה ולא הרופאים, שיכולים רק להמליץ אבל לא הם מחליטים אלו צעדים לנקוט ואיך לפצות את הנפגעים. הדברים שהכי הרגיזו אותי אצל פרופסור סדצקי היו שהיא תמכה באיכוני השב"כ שהם לא רק לא דמוקרטיים אלא גם לא מדויקים וגורמים נזק ועוול בלי שום סיבה להמון אנשים בגלל הטעויות הקשות באיכונים. מצד שני היא הצליחה שלא יהיו בישראל הרבה מתים. והדבר השני שהרגיז אותי אצלה זה שהיא קוראת לנדבקים חולים, גם אם בפועל הם רק נשאים ולא חולים, ובידיעה שהגדלת מספר הבדיקות והשינוי בקריטריונים לעריכת בדיקות מעלים מאד את מספר הנשאים המאובחנים.

אז מצד אחד מאד סביר בעיניי שיש עלייה משמעותית במספר החולים לפי הצורה שבה התנהגו אנשים שצפצפו על ההנחיות והאיסורים, והיו כאלה רבים, ומצד שני הנתונים שמביא משרד הבריאות, כשחושבים עליהם, יש הרגשה שעושים מניפולציה בנתונים, במיוחד כשקוראים לנדבקים "חולים" בידיעה שכמחציתם אינם חולים כלל, שזה חשוב לצורך מחקר, אבל לא סיבה להטיל על הציבור איסורים דרקוניים ואכיפה דרקונית וקנסות דרקוניים ולהרוס לאנשים את הפרנסה ואת החיים. ועוד פעם עולה בי הפחד שאולי נתניהו מעוניין לעשות במחלה שוב שימוש לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים, כי מתקרב הדיון השני במשפטו, ומאד נוח בשבילו שתהיה עכשיו מגפה נוראה והוא ינצל אותה לדחות שוב את המשפט כפי שכבר עשה בלי שום הצדקה לפני כמה חודשים. אני מאד מפחדת מהקפאה של מערכת המשפט וההליכים המתנהלים בה, שרובם בכלל מתנהלים באינטרנט בהזנת מסמכים לאינטרנט ללא כל מפגש פנים אל פנים, ורק מעט מן הדיונים מתנהלים בבתי המשפט עצמם, ואני בניגוד לנתניהו אינני מעוניינת שיתעכב ההליך שבנותי ואני מנהלות על ירושת אמי, ואני יכולה רק לדמיין כמה נזק יכול להיגרם לאנשים שמנהלים הליכים אזרחיים, למשל נפגעי תאונות דרכים שנאבקים לקבל פיצויים, וחייהם ושיקומם תלויים לא פעם בפיצויים האלה, ועכשיו הכל מתעכב להם, או זוגות שמתגרשים וילדיהם, שגם ככה הם מתענים בבתי המשפט ואם יהיו עיכובים עינוי הדין שלהם רק יתמשך ויתמשך. בינתיים נתניהו לא הקפיא את מערכת המשפט, ואולי יותר קשה לו לעשות את זה כששר המשפטים הוא אבי ניסנקורן מכחול לבן, אבל אני בכל זאת חוששת.

ואני כן חוששת מן המגפה, ולא הולכת להסתפר למרות שאני מאד זקוקה לתספורת, והולכת לשוק וגם חוזרת עם הסלים הכבדים ברגל, כי אני מפחדת לעלות על אוטובוס. אני גם מפחדת מהקורונה וגם מפחדת שיגידו לי להיכנס לבידוד בגלל חולה מאומת שנסע איתי באוטובוס, אפילו אם לא נדבקתי, כי מי יוציא את אושר לטיולים אם אני אהיה בבידוד ומי יביא לנו אוכל וידאג לנו? רוב החברות הירושלמיות שלי הרבה יותר זקנות וחולות ממני והן בקושי יוצאות מהבית וגם לפני הקורונה הן בקושי יצאו, וגם את החברים הבריאים מאד לא נעים להטריח. הרי הסידורים והקניות הם אינסופיים, ובכל יום מגלים שמשהו נגמר ומשהו חסר, ובלי לצאת מהבית לקניות מאד קשה להסתדר. שלא לדבר על כך שאין עכשיו עבודה בשכר וגם לא תהיה בקרוב ובקושי יש כסף למה שהכרחי.

למזלי אני לא מדוכאת כי אני די רגילה להיות ענייה ובצרות ועם משפטים ובעיות, וזה אולי מה שהכי מטורף כשאני חושבת על זה, שקשה לי עכשיו כמו לכולם, וזה באופן פרדוקסלי הופך את המצב היחסי שלי לטוב יותר ממה שהוא היה, כי בזמנים רגילים המצב שלי לרוב יותר קשה משל אחרים, ועכשיו אי אפשר להגיד שהמצב שלי יותר קשה. הוא דוקא די רגיל לתקופה ולמצב. אני יוצאת מהבית רק לטייל עם אושר ולקניות וסידורים הכרחיים, אני לא הולכת לבלות כי אין לי כל כך כוח וכסף לבילויים, אני מבשלת ואופה לעצמי ולא יושבת בבתי קפה ומסעדות, וההבדל היחיד שהוא אולי משמעותי יותר זה שאני קונה הרבה פחות ספרים, אבל גם זה לא נורא, כי אני מקבלת במתנה ספרים מהבנות שלי ומהחברים. נדמה לי שהבנות שלי פחות אופטימיות ממני, למרות שהמצב שלהן כנראה יותר טוב משלי וגם הסיכויים שלהן שמצבן ישתפר הרבה יותר גדולים. אני ממש לא יודעת להסביר בהגיון למה אני אופטימית, למה אני לא מיואשת, ולמה אני בטוחה שבנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה עוד זמן רב, למרות שזה כאילו כנגד כל העובדות והסיכויים.

בכל מקרה אני סקרנית מאד לראות מה יקרה בשנה הקרובה, כי החיים הם מאד מעניינים.