פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מפרסמת להלן את חציו הראשון של תרגום סיפורו הלא גמור "בלומפלד, רווק זקן" ע"פ הכותרת שהעניק לו מכס ברוד. קפקא, כעולה מהרישום ביומנו, כינה את הסיפור "מעשה בכלב", אך בחרתי בכותרת של ברוד כדי שלא לבלבל עם סיפור אחר של קפקא "חקירותיו של כלב". קפקא אהב מאד כלבים וחיות בכלל, אך התקשה לגדל אותם, כך שבסיפורו הלא גמור של בלומפלד הכניס לא מעט מעצמו. למרבה הצער אפשר רק לנחש לאן התכוון לקחת את סיפורו של בלומפלד. ככל הנראה דיכאה אותו מאד כתיבת הסיפור, שהיה קרוב מאד לחייו, והעניק לנו עוד מטאפורה קפקאית לנוירוזה קשה. כמו ב"משפט" גם אצל "בלומפלד" הצרה נופלת על הגיבור בביתו, לייתר דיוק בחדרו השכור, ואת הסיפור מניעה קודם כל הבושה, הבושה שהיא פרי הצורך הדוחק לשמור על כבודך הרמוס בפני זולתך בכל מצב, וכפי שמסתיים "המשפט" - הבושה היא זו שתישאר אחריך.

על מצב רוחו של קפקא בעת כתיבת הסיפור מעידים רישומי יומנו

ביום ה-9 בפברואר 1915 כותב פרנץ קפקא ביומנו:

"אתמול והיום כתבתי מעט. מעשה בכלב.

כעת קראתי את ההתחלה. היא מכוערת וגורמת כאבי ראש. בניגוד לכל אמת היא רעה, פדנטית, מכנית, דג שעדיין נושם בקושי על הגדה החולית...

סופסוף שכרתי חדר באותו בית ברחוב בילק.

10 בפברואר. ערב ראשון. השכן משוחח שעות עם בעלת הבית. שניהם מדברים בלחש, את בעלת הבית כמעט אין שומעין, לכן זה מרגיז עוד יותר. הכתיבה שבמשך יומיים התקדמה נפסקה, מי יודע לכמה זמן. יאוש גמור. האם זה כך בכל דירה? האם מצפה לי מצוקה מגוחכת כזאת וללא ספק קטלנית אצל כל בעלת בית, בכל עיר? שני החדרים של המורה שלי במנזר. אבל זה טפשי, מיד להתייאש. עדיף לחפש אמצעי – עד כדי כך – לא, זה לא נגד אופיי, עוד יש בי יהדות נוקשה מעט, רק שלרוב היא פועלת הפוך.

15 בפברואר. הכל תקוע. חלוקת זמן גרועה, לא סדירה. הדירה מקלקלת לי הכל. היום שוב שמעתי את שיעור הצרפתית של בתה של בעלת הבית.

16 בפברואר. לא מוצא את עצמי. כאילו כל מה שהיה לי חומק ממני, ושאם זה יחזור חזרה זה לא יספיק לי.

22 בפברואר. אי יכולת בכל מובן ולחלוטין.

25 בפברואר. לאחר ימים של כאבי ראש בלתי פוסקים סופסוף חופשי ובטוח יותר. לו הייתי זר שמתבונן בי ובמהלך חיי, הייתי חייב לומר, שהכל יסתיים ללא כל תועלת, יתכלה בספק אינסופי, יצירתי רק בעינוי עצמי. אבל כמי שנוטל חלק בדבר עודי מקווה."

והנה תרגום חציו הראשון של הסיפור הלא גמור, שאת חציו השני אפרסם בקרוב.

  

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

בלומפלד, רווק זקן, עלה בערב לדירתו, מה שדרש מאמץ, כי הוא גר בקומה הששית. במשך העלייה למעלה הוא חשב, כמו לעתים קרובות בזמן האחרון, שהחיים האלה בבדידות מוחלטת הינם באמת מעיקים: שהוא חייב לטפס כעת את שש הקומות האלה ממש בחשאי, כדי להגיע למעלה לחדרו הריק, ושם שוב ממש בחשאי להחליף לכתונת שינה, לפטם את המקטרת, לקרוא מעט בכתב העת הצרפתי, שעליו הוא מנוי כבר שנים, ותוך כדי כך ללגום מליקר הדובדבנים שהכין בעצמו, ולבסוף לאחר מחצית השעה לעלות על משכבו, לא לפני שייאלץ לסדר לגמרי מחדש את המצעים, שהמשרתת האטומה לכל תוכחה, השליכה תמיד על פי מצב-רוחה. בלומפלד היה מברך על כל מלווה, על כל צופה בפעילויות אלה. הוא כבר שקל, האם לא כדאי לקנות לעצמו כלב קטן. חיה כזו היא משעשעת ולפני הכל אסירת-תודה ונאמנה. לאחד מעמיתיו של בלומפלד יש כלב כזה: הוא איננו מתחבר לאיש מלבד אדונו, ואם לא ראה אותו כמה רגעים, הוא מיד מקבל אותו בנביחות רמות, שבהן הוא רוצה בבירור לבטא את שמחתו על כך ששוב מצא את אדונו, אותו מיטיב יוצא מן הכלל. אמנם לכלב יש גם חסרונות: אפילו אם שומרים על נקיונו, הוא מלכלך את החדר. זה לגמרי בלתי נמנע. אי אפשר לרחוץ אותו כל פעם במים חמים לפני שמניחים לו להיכנס לחדר, גם בריאותו לא תסבול זאת. אבל לכלוך בחדרו בלומפלד איננו סובל, נקיון חדרו הוא חיוני עבורו. כמה פעמים בשבוע הוא רב עם המשרתת שלמרבה הצער איננה מקפידה בעניין זה. מכיוון שהיא כבדת שמיעה, הוא נוהג למשוך אותה בזרועה לאותם מקומות בחדר שמצא רבב בנקיונם. עם הקפדה זו הוא הגיע לכך, שהסדר בחדרו תואם בקירוב את משאלתו. אבל עם הכנסת כלב הוא יביא לחדרו מרצונו החופשי בדיוק את אותו לכלוך שעד כה נשמר ממנו בקפידה. פרעושים, מלוויהם הקבועים של הכלבים, יופיעו. אבל אם יהיו שם פרעושים, לא ירחק גם הרגע, שבו יניח בלומפלד את חדרו הנוח לכלב ויחפש לו חדר אחר. אבל לכלוך הוא רק חיסרון אחד של הכלב. כלבים גם נהיים חולים, ואף אחד לא מבין מחלות של כלבים. אז קורסת החיה הזו בפינה או צולעת סביב, מייללת, מכעכעת, מתענה בכאב כלשהו. עוטפים אותה בשמיכה, שורקים לה משהו, דוחפים לה חלב, בקיצור, מטפלים בה בתקוה, שזה, כפי שיכול להיות, רק כאב חולף, אבל זו יכולה להיות מחלה רצינית, דוחה ומדבקת. ואפילו אם הכלב נשאר בריא, בכל זאת הוא יזדקן מאוחר יותר, ולא היו מסוגלים להחליט למסור את החיה הנאמנה בזמן, ואז מגיע הזמן, שמעיניה הדומעות של החיה נשקף גילך שלך. אז חייבים להתענות עם החיה העיוורת למחצה, חלושת הריאות, שמרוב שומן בקושי זזה, וכך לשלם ביוקר על השמחות שהכלב הביא קודם לכן. עד כמה שבלומפלד היה שמח שיהיה לו כעת כלב, הוא מעדיף לטפס עוד שלושים שנה את המדרגות לבדו, מאשר שמאוחר יותר יעיק עליו כלב כזה, שייאנח בקול רם יותר משלו, כאשר יגרור עצמו לצדו ממדרגה למדרגה.

אז בלומפלד יישאר בכל זאת לבדו. הוא חסר את תאוותיה של בתולה זקנה שרוצה בקרבתה ישות חיה כלשהי שתלויה בה, שתוכל להגן עליה, לנהוג בה ברוך ולטפל בה, שלמטרה זו יספיק לה חתול, ציפור כנרית או אפילו דג זהב. ואם זה איננו אפשרי, היא תשמח אפילו בפרחים לפני חלונה. בלומפלד לעומת זאת רוצה בן-לוויה, חיה, שאיננו צריך לטפל בה הרבה, שבעיטה מזדמנת לא תזיק לה, שבמקרה הצורך תוכל ללון גם ברחוב, אבל שכאשר בלומפלד כמה לכך, תעמוד לרשותו מיד עם נביחות, קפיצות וליקוקי ידיים. משהו כזה רוצה בלומפלד, אך כפי שהוא רואה, איננו יכול שיהיה לו בלא חסרונות גדולים מדי, אז הוא מוותר על זה, אבל בהתאם לאופיו, מדי פעם בפעם, למשל בערב הזה, הוא שוב חוזר לאותן מחשבות.

כאשר הוא למעלה לפני דלת חדרו מוציא מכיסו את המפתח, מושך את תשומת לבו רחש שעולה מחדרו. רחש מוזר מטרטר, אבל מאד קצבי, מאד סדיר. מכיוון שבלומפלד בדיוק חשב על כלב, זה מזכיר לו את הרעש שמפיקות כפות רגליו של כלב, שמכות על הרצפה לחילופין. אבל כפות אינן מטרטרות, אלה אינן כפות של כלב. הוא פותח בבהילות את הדלת ומדליק את החשמל. למראה זה הוא לא היה מוכן. זהו מעשה קסמים: שני כדורי צלולואיד לבנים קטנים מפוספסים בכחול קופצים על הפרקט זה לצד זה מעלה ומטה. כשהאחד מכה ברצפה, האחר קופץ לגובה, והם ממשיכים במשחקם מבלי להתייגע. פעם בגימנסיה ראה בלומפלד בניסוי חשמלי ידוע כדורים קטנים קופצים באופן דומה, אבל אלה כדורים גדולים יחסית, קופצים בחלל החדר ושום ניסוי חשמלי איננו נערך. בלומפלד מתכופף אליהם מטה כדי לראותם טוב יותר. אלה ללא ספק כדורים רגילים, הם מכילים כנראה בתוכם כדורים קטנים יותר, והללו יוצרים את הרעש המטרטר. בלומפלד ממשש באוויר כדי לוודא שאינם תלויים על חוטים כלשהם, לא, הם נעים לגמרי בכוחות עצמם. חבל שבלומפלד איננו ילד קטן. שני כדורים כאלה יכלו להיות עבורו הפתעה משמחת, בעוד שכעת כל זה עושה עליו רושם לא נעים. אבל אין זה לגמרי חסר ערך, לחיות רק בסתר כרווק שאין משגיחים בו. כעת מישהו, לא משנה מי, חשף את סודו, ושלח אליו הנה את שני הכדורים הקומיים האלה.

הוא רוצה לתפוס אחד, אבל הם חומקים מפניו ומושכים אותו אחריהם אל החדר. זה טפשי מדי, הוא חושב, לרוץ אחרי הכדורים, נשאר לעמוד ומסתכל עליהם, איך הם, מכיוון שנראה שזנח את המרדף אחריהם, נשארים גם כן באותו המקום. אני בכל זאת אנסה לתפוס אותם, הוא חושב אז שוב וממהר אליהם. מיד הם נמלטים, אבל בלומפלד דוחק אותם ברגליו לאחת מפינות החדר, ולפני המזוודה שעומדת שם, הוא מצליח לתפוס כדור אחד. זה כדור קטן וקריר שמסתובב בכף ידו, בבירור להוט לחמוק ממנו. וגם הכדור השני, כשהוא רואה את מצוקת חברו, קופץ גבוה יתר מקודם ומאריך את קפיצותיו, עד שהוא נוגע בידו של בלומפלד. הוא מכה ביד, מכה בקפיצות יותר ויותר מהירות, משנה את נקודות ההתקפה, ואז, מכיוון שאיננו מצליח לכוון כנגד היד שמקיפה לגמרי את הכדור, הוא קופץ גבוה יותר ורוצה כנראה להגיע לפניו של בלומפלד. בלומפלד יכול היה לתפוס גם את הכדור השני ולנעול את שניהם במקום כלשהו, אבל כרגע זה נראה לו משפיל, לנקוט אמצעים שכאלה נגד שני כדורים קטנים. זו גם הנאה להחזיק בשני כדורים כאלה, וגם הם במהרה יתעייפו, יתגלגלו מתחת לארון ויתנו לו מנוחה. למרות המחשבה הזו זורק בלומפלד בסוג של זעם את הכדור ארצה, זה פלא שמעטה הצלולואיד החלש, הכמעט שקוף, איננו נשבר מכך. ללא שהות חוזרים הכדורים לקפיצותיהם הנמוכות הקודמות זה כנגד זה.

בלומפלד מתפשט בשלווה, מסדר את הבגדים בארון, הוא תמיד דואג לבדוק בדיוק, אם המשרתת השאירה הכל מסודר. פעם או פעמיים הוא מביט מעבר לכתפו בכדורים, שנראה שאפילו כשאינו רודף אחריהם הם רודפים אחריו: הם נעים בעקבותיו וקופצים כעת מעט מאחוריו. בלומפלד לובש את כתונת השינה ורוצה להגיע לקיר שממול, כדי לקחת את אחת המקטרות שתלויות שם על כוננית. מבלי להתכוון הוא מכה, לפני שהוא מסתובב, באחת הרגליים לאחור, אבל הכדורים יודעים לחמוק ואינם נפגעים. כשהוא הולך כעת למקטרת, הכדורים נצמדים אליו מיד. הוא נשרך בנעלי הבית, צועד צעדים בלתי סדירים, אך בכל זאת, כמעט ללא שהות, בעקבות כל צעד מצעדיו מכים הכדורים. הם צועדים יחד עמו. בלומפלד מסתובב לפתע, כדי לראות איך הכדורים יתמודדו עם זה. אך בקושי הוא הסתובב וכבר שרטטו הכדורים חצי מעגל ושוב היו מאחוריו, והדבר חזר על עצמו בכל פעם שהסתובב. כמלווים הכפופים למרותו, הם ניסו להימנע מלהימצא לפני בלומפלד. עד כה הם העזו רק להתייצב סביבו, אבל כעת כבר נכנסו לתפקידם.

עד כה תמיד בחר בלומפלד, בכל המקרים יוצאי הדופן, כאשר כוחו לא הספיק לו כדי לשלוט במצב, להעמיד פנים שלא הבחין בדבר. לעתים קרובות זה עזר ולרוב לפחות שיפר את המצב. לכן התנהג כך גם כעת, עמד לפני מתלה המקטרות, בחר בשפתיים מופשלות באחת המקטרות, פיטם אותה ביסודיות מיוחדת משקית הטבק שעמדה מוכנה, והניח לכדורים לקפץ את קפיצותיהם מאחוריו מבלי שהשגיח בהם. רק ללכת לשולחן הוא התמהמה. לשמוע את הקצב האחיד של הקפיצות ושל צעדיו שלו כמעט ציער אותו. כך הוא עמד, פיטם את המקטרת זמן רב מהדרוש ובחן את המרחק שמפריד בינו לבין השולחן. לבסוף הוא גבר על חולשתו וגמא את המרחק בכאלה רקיעות רגליים, שכלל לא שמע את הכדורים. כאשר התיישב, הם שוב קיפצו ברעש מאחורי כורסתו כמקודם.        

מעל השולחן הותקן על הקיר במרחק אחיזה קרש, שעליו עומד בקבוק ליקר הדובדבנים, מוקף כוסיות קטנות. לידו מונחת ערימת גליונות של כתב העת הצרפתי (בדיוק היום הגיע גליון חדש ובלומפלד מוריד אותו. מהליקר הוא שוכח לגמרי. יש לו אפילו הרגשה, כאילו היום איננו מניח לעצמו להימנע מעיסוקיו השגרתיים רק כדי להתנחם, גם אין לו צורך ממשי לקרוא. הוא פותח את הגיליון, בניגוד להרגלו להפוך בקפידה דף אחר דף, במקום אקראי, ומוצא שם תמונה גדולה. הוא מכריח את עצמו להתבונן בה בעיון. היא מציגה מפגש בין הצאר הרוסי לנשיא צרפת. המפגש מתקיים על ספינה. מסביב עד האופק ישנן ספינות רבות נוספות, עשן ארובותיהן מתפוגג בשמיים הבהירים. שניהם, הצאר הרוסי ונשיא צרפת ממהרים זה לקראת זה בצעדים ארוכים ותופסים זה את זה בדיוק ביד. מאחורי הצאר כמו גם מאחורי הנשיא עומדים שני אדונים. לעומת הפנים השמחות של הצאר ושל הנשיא, פניהם של המלווים מאד רציניות, מבטיה של כל פמליה נשואים אל אדוניה. עמוק יותר למטה – האירוע מתרחש על הסיפון העליון – עומדות חתוכות בשולי התמונה שורות ארוכות של מלחים מריעים. אט אט מתבונן בלומפלד בתמונה ביתר הזדהות. ואז מרחיק אותה מעט ומסתכל בה בעיניים ממצמצות. תמיד היה לו רגש לסצנות נהדרות כאלה. שהדמויות הראשיות לוחצות זו לזו ידיים ללא כל מבוכה, בלבביות ובקלילות, הוא מוצא כמאד נאמן למציאות. ובאותה מידה נכון שהמלווים – כמובן אדונים נכבדים מאד, ששמותיהם מצוינים למטה, משמרים בהתנהגותם את רצינות הרגע ההסטורי.)

ובמקום להוריד למטה את כל מה שהוא צריך, עומד בלומפלד ללא נוע ומביט בראש המקטרת שטרם הוצתה. הוא אורב. לפתע, באופן לגמרי בלתי צפוי, מפשיר קפאונו והוא מסתובב בתנופה יחד עם הכורסה. אבל גם הכדורים דרוכים בהתאם, או מצייתים ללא מחשבה לחוק המושל בהם, בה בעת עם סיבובו של בלומפלד משנים גם הם את מקומם ומתחבאים מאחורי גבו. כעת יושב בלומפלד עם הגב לשולחן, המקטרת הקרה בידו. הכדורים מקפצים כעת מתחת לשולחן, ומכיוון שיש שם שטיח, בקושי אפשר לשמוע אותם. זה יתרון גדול: יש רק רעשים עמומים לגמרי חלשים. צריך להיות מאד קשוב, כדי לקלוט אותם עדיין בחוש השמיעה. בלומפלד אכן מאד קשוב ושומע אותם במדויק. אבל רק כעת זה כך, עוד מעט קט הוא כנראה לא ישמע אותם כלל. זה שעל שטיח בקושי אפשר להבחין בהם, נראה לבלומפלד כחולשה גדולה של הכדורים. צריך רק לדחוף מתחתיהם שטיח, או עדיף שני שטיחים, והם כמעט חסרי אונים. אמנם רק לזמן קצוב, ומלבד זאת, כבר לעצם קיומם יש כוח מסוים.

כעת יכול היה בלומפלד להפיק תועלת מכלב. כלב צעיר, חית פרא, יכלה לחסל את הכדורים מיד: הוא מדמיין לעצמו כיצד הכלב הזה בכפותיו רודף אחריהם, כיצד הוא מגרש אותם ממקומותיהם, כיצד הוא צד אותם ברחבי החדר ולבסוף הם מסיימים בין שיניו. בקלות ייתכן, שבלומפלד יביא בקרוב כלב.

בינתיים צריכים הכדורים לפחד רק מבלומפלד. וכעת אין לו שום חשק לנפץ אותם, אולי חסר לו גם כוח ההחלטה לכך. הוא חוזר בערב עייף מן העבודה ועכשיו, כשהוא זקוק למנוחה, ציפתה לו ההפתעה הזו. רק כעת הוא חש, עד כמה הוא עייף. הוא בוודאי ינפץ את הכדורים, ואפילו בזמן הקרוב ביותר, אבל בינתיים וכנראה רק למחרת. כאשר מסתכלים על הכל ללא פניות, הרי הכדורים מתנהגים די בצניעות. הם יכלו למשל מעת לעת לקפוץ קדימה, להראות את עצמם ושוב לחזור למקומם, או יכלו לקפוץ גבוה, כדי להכות על השולחן, ולפצות את עצמם על העמעום שמעמעם את קולם השטיח. אבל את זאת אינם עושים. הם אינם רוצים לעצבן את בלומפלד שלא לצורך. הם בבירור מגבילים את עצמם רק למה שנחוץ ללא תנאי.

אמנם די גם בנחוץ הזה, כדי לקלקל לבלומפלד את השהות ליד השולחן. הוא יושב שם רק כמה דקות וכבר חושב ללכת לישון. אחת הסיבות לכך היא שאיננו יכול לעשן כאן, כי הניח את הגפרורים על שולחן הלילה. הוא צריך איפוא להביא את הגפרורים האלה, אבל אם הוא ליד שולחן הלילה, כבר עדיף להישאר שם ולשכב. יש לו כאן גם כוונה נסתרת, כלומר הוא מאמין, שהכדורים, בשגעונם העיוור, להיות תמיד מאחוריו, יקפצו על המיטה, ושכאשר הוא ישכב, מרצונו או שלא מרצונו, הוא ימחץ אותם שם. את הטענה, שאולי גם שברי הכדורים יוכלו לקפוץ, הוא דוחה. גם לבלתי רגיל צריכים להיות גבולות. כדורים שלמים קופצים גם בדרך כלל, אם כי לא בלי הרף. שברי כדורים לעומת זאת אינם קופצים לעולם, ולכן גם כאן לא יקפצו.

"אוף" הוא קרא תוך כדי מחשבה זו כמעט בזדון וצעד עם הכדורים מאחוריו אל המיטה. נראה שתקוותו התממשה, כאשר הוא בכוונה נעמד ליד המיטה, קפץ מיד אחד הכדורים למעלה אל המיטה. לעומת זאת קרה הבלתי צפוי, שהכדור השני התגלגל אל מתחת למיטה. על האפשרות שהכדורים יוכלו לקפוץ גם מתחת למיטה, בלומפלד כלל לא חשב. הוא התרגז על הכדור האחד, למרות שחש כמה זה איננו צודק, כי על ידי הקפיצה מתחת למיטה מִלֵא הכדור את משימתו אולי עוד יותר מאשר הכדור שעל המיטה. עכשיו הכל תלוי על איזה מקום יחליטו הכדורים, כי בלומפלד לא האמין שהם יכולים לפעול זמן רב בנפרד. ובאמת תוך רגע קפץ גם הכדור השני על המיטה. כעת הם בידי, חושב בלומפלד, לוהט מרוב שמחה, וקורע את כתונת השינה מגופו, כדי להטיל את עצמו למיטה. אבל בדיוק קופץ הכדור הזהה שוב מתחת למיטה. מאוכזב לאין קץ בלומפלד ממש קורס במיטה. הכדור עלה כנראה למעלה רק כדי להסתכל סביב, וזה לא מצא חן בעיניו, וכעת הולך בעקבותיו גם השני ונשאר כמובן למטה, כי למטה טוב יותר. כעת יהיה לי את המתופפים האלה כל הלילה, חושב בלומפלד, נושך את השפתיים ומהנהן בראשו.

הוא עצוב מבלי לדעת בעצם, במה יכולים הכדורים להזיק לו בלילה. שנתו מצוינת, הוא יתגבר בקלות על הרעש הקל. כדי להיות לגמרי בטוח בכך, הוא דוחף מתחתיהם, בהתאם לניסיון שרכש, שני שטיחים. זה כאילו היה לו כלב קטן, שהוא רוצה להציע לו מצע רך. ומכיוון שגם הכדורים עייפים ומנומנמים כביכול, קפיצותיהם נמוכות ואיטיות יותר מאשר קודם לכן. כאשר בלומפלד כורע לפני המיטה ומאיר תחתיה במנורת הלילה, הוא מאמין לעתים שהכדורים יישארו לשכב לנצח על השטיחים, כה חלש הם נופלים, כה לאט הם מתגלגלים מעט. אמנם אז הם מתרוממים שוב בהתאם לחובתם. אבל בקלות ייתכן שבלומפלד, כשיביט בבוקר תחת המיטה, ימצא שם שני כדורי ילדים שקטים ובלתי מזיקים.

אבל נראה שאינם יכולים להמשיך את קפיצותיהם עד הבוקר, כי כבר כשבלומפלד נשכב במיטה, הוא כלל איננו שומע אותם עוד. הוא מתאמץ לשמוע משהו, מאזין רכון קדימה מהמיטה – אין קול. השטיחים אינם יכולים לפעול כה חזק, ההסבר היחיד הוא, שהכדורים אינם קופצים עוד. או שהשטיחים הרכים אינם מעניקים להם דחיפה מספקת, ולכן בינתיים ויתרו על הקפיצה, או מה שסביר יותר, שלעולם לא יקפצו עוד. בלומפלד יכול היה לקום ולהסתכל, מה בעצם קורה, אבל בשמחתו על כך, שסופסוף יש שקט, הוא מעדיף להישאר לשכב. הוא איננו רוצה להתייחס לכדורים שנרגעו אפילו במבטים. אפילו על העישון הוא מוותר ברצון, מסתובב על צדו ונרדם מיד.

אך הוא איננו נשאר שליו: כמו תמיד, שנתו גם כעת נעדרת חלומות, אך מאד לא שְׁלֵווה. פעמים אינספור במשך הלילה הוא נחרד מכך שנדמה לו שמישהו מקיש בדלת. הוא יודע בוודאות שאיש איננו מקיש בדלת, מי רוצה להקיש בדלת בלילה, ועוד על דלתו שלו, של רווק בודד. אבל למרות שהוא יודע זאת בוודאות, הוא מתרומם שוב ושוב ומביט מבט ארוך ומתוח בדלת, פיו פתוח, עיניו קרועות, וקווצות שערו מִטַּלטלות על מצחו הלח. הוא מנסה לספור, באיזו תדירות הוא מתעורר, אבל חסר הכרה מהמספרים המפלצתיים שיוצאים לו, שוב נופלת עליו תרדמה. נדמה לו שהוא יודע מנין מגיעות הנקישות, הן לא ננקשות על הדלת, אלא במקום לגמרי אחר, אבל מבולבל משינה הוא איננו יכול לזכור, על מה מבוססות השערותיו. הוא יודע רק שהרבה מכות זעירות גועליות מתקבצות יחד, לפני שהן מסתכמות בנקישה חזקה וגדולה. הוא היה רוצה לסבול את כל הגועל של המכות הקטנות, לו יכול היה להימנע מן הנקישות, אבל מסיבה כלשהי זה מאוחר מדי, הוא לא יכול להתערב כאן, הוא באיחור, אין לו כלל מלים, פיו נפתח רק לפיהוקים אלמים, ובזעמו על כך הוא מכה את פניו בכרים. כך עובר הלילה.

בבוקר מעירה אותו נקישת המשרתת. באנחת רווחה הוא מברך על הנקישה העדינה, שתמיד התלונן שקשה לו לשמוע אותה, ורוצה כבר לקרוא "כנסי", כשהוא שומע עוד נקישה קצבית, אמנם חלשה, אבל לוחמנית. אלה הכדורים תחת המיטה. האם הם התעוררו? האם בניגוד אליו אספו במשך הלילה כוחות חדשים? "רגע" קורא בלומפלד למשרתת, קופץ מן המיטה, אבל ביתר זהירות, כדי שיעצור את הכדורים בגבו, משליך את עצמו, כשגבו תמיד מופנה אליהם, לרצפה, מביט כשראשו מסתובב אל הכדורים, וכמעט רוצה לקלל. כמו ילדים שבלילה משליכים מעליהם את השמיכות המכבידות, דחפו הכדורים כנראה במשך כל הלילה בפרפורים קטנים את השטיחים כה רחוק מתחת למיטה, כך ששוב היה מתחתיהם הפרקט החשוף, והם יכלו להרעיש. "עלו חזרה על השטיח" אמר בלומפלד בפרצוף כועס, ורק כשהכדורים הודות לשטיחים שוב השתתקו, הוא קרא למשרתת להיכנס. כאשר אשה שמנה ומטומטמת זו, שתמיד מהלכת זקופה, מניחה את ארוחת-הבוקר על השולחן, ועושה את עבודות השירות הנחוצות, עומד בלומפלד ללא נוע בכתונת הלילה ליד מיטתו, כדי להחזיק את הכדורים למטה. הוא מלווה במבטיו את המשרתת כדי לבדוק אם היא מבחינה במשהו. בהתחשב בשמיעתה הכבדה זה מאד בלתי סביר, ובלומפלד מייחס זאת לעצבנות היתרה שלו עקב השינה הגרועה, שנדמה לו שהמשרתת פה ושם נעצרת, נאחזת ברהיט כלשהו, ומאזינה בגבות מורמות. הוא היה בר-מזל לו יכול היה לגרום למשרתת לזרז מעט את עבודתה, אבל היא כמעט איטית יותר מתמיד. בכבדות היא מרימה את בגדיו ומגפיו של בלומפלד ונושאת אותם למבואה. זמן רב איננה חוזרת, חדגוניות ומבודדות נשמעות דפיקותיה, כשהיא מטפלת בחוץ בבגדים. ובמשך כל הזמן הזה אנוס בלומפלד להמתין בסבלנות על המיטה. אסור לו לזוז, אם איננו רוצה שהכדורים יבואו אחריו. הוא חייב להניח לקפה, שהוא היה כל כך רוצה לשתותו חם, להתקרר, ואיננו יכול לעשות דבר מלבד לבהות בוילון המורד על חלונו, שמאחוריו עולה יום קודר. לבסוף מסיימת המשרתת את עבודתה, מאחלת בוקר טוב ורוצה כבר ללכת. אבל לפני שהיא מתרחקת סופית, היא נשארת עדיין לעמוד ליד הדלת, מניעה מעט את שפתיה ושולחת אל בלומפלד מבטים ארוכים. בלומפלד רוצה לקרוא אותה לסדר, שתלך סופסוף. הכי בלומפלד היה רוצה לעקור את הדלת ולצעוק אחריה איזו אשה טפשה, זקנה ומטומטמת היא. אבל כשהוא חושב על כך, מה יש לו לטעון נגדה, הוא מוצא רק את דבר ההבל שהיא ללא ספק לא הבחינה בדבר, ובכל זאת רצתה ליצור רושם כאילו הבחינה במשהו. כמה מבולבלות מחשבותיו! ורק בגלל לילה של שינה גרועה! לשינה הגרועה הוא מוצא הסבר קטן בכך, שאתמול בערב סטה ממנהגיו, לא עישן ולא שתה. כאשר אינני מעשן ואינני שותה – זאת המסקנה הסופית של הרהורו – אני ישן גרוע.

מכאן ואילך הוא יקפיד יותר לדאוג לעצמו, והוא מתחיל בכך שמתיבת העזרה הראשונה שלו, שתלויה על שולחן הלילה, הוא לוקח צמר-גפן ןתוקע באוזניו שני כדורי צמר-גפן. כעת הוא קם וצועד צעד לניסיון. הכדורים אמנם באים בעקבותיו, אך הוא בקושי שומע אותם. עוד דחיפה של צמר-גפן הופכת אותם לבלתי נשמעים כלל. בלומפלד צועד עוד כמה צעדים, זה קורה בלי אי-נעימות מיוחדת. כל אחד לעצמו, בלומפלד כמו גם הכדורים, יש אמנם קשר ביניהם, אך הם אינם מפריעים לו והוא אינו מפריע להם. רק פעם כשבלומפלד מסתובב מהר יותר, ואחד הכדורים איננו מסוגל לבצע את התנועה הנגדית מספיק מהר, בלומפלד נתקל בו בברכו. זו התקרית היחידה. חוץ ממנה שותה בלומפלד את הקפה בשלווה. הוא רעב כאילו בלילה לא ישן, אלא גמא דרך ארוכה. הוא מתרחץ במים קרים, מאד מרעננים, ומתלבש. עד כה לא הפשיל את הוילונות, אלא מתוך זהירות העדיף להישאר באפלולית למחצה. הוא לא צריך ששום עין זרה תצפה בכדורים. אבל כעת, כשהוא מוכן לצאת, הוא צריך לדאוג איכשהו לכדורים למקרה שיעזו – הוא לא מאמין שיעזו – לעקוב אחריו גם ברחוב. לכך יש לו רעיון טוב: הוא פותח את ארון הבגדים הגדול ועומד עם הגב אליו. כאילו יש לכדורים מושג מה כוונתו, הם נזהרים מפנים הארון, מנצלים כל מקום שנותר בין בלומפלד לבין הארון, קופצים, אם אין ברירה אחרת, לרגע לתוך הארון, אבל נמלטים מיד החוצה מהחשכה. להביאם פנימה יותר, מעבר לקצה הארון, אי אפשר כלל. הם היו מעדיפים להפר את חובתם ולהתייצב לצדו של בלומפלד, אבל תחבולותיהם הקטנות אינן יכולות לעזור להם, כי כעת עולה בלומפלד עצמו לארון כשגבו פנימה, והם אנוסים לבוא בעקבותיו. בכך נגזר גורלם, כי על רצפת הארון מונחים חפצים קטנים שונים, כמו מגפיים, קופסאות, מזוודה קטנה, שכולם אמנם – כעת בלומפלד מצטער על כך – מסודרים למופת, אבל בכל זאת מאד מגבילים את הכדורים. וכאשר כעת בלומפלד, שבינתיים כמעט סגר את דלת הארון, בקפיצה גדולה, שכמותה לא קפץ כבר שנים, יוצא מהארון, טורק את הדלת ומסובב את המפתח – הכדורים נעולים. ובכן זה הצליח, חושב בלומפלד ומוחה את הזיעה מפניו. איך הכדורים מרעישים בארון! עושה רושם כאילו הם מיואשים. בלומפלד לעומת זאת מאד מרוצה. הוא עוזב את החדר וכבר המסדרון השומם משפיע עליו לטובה. הוא משחרר את אוזניו מצמר-הגפן ורחשי הבניין המתעורר מקסימים אותו. רק אנשים מעטים נראים. עדיין מאד מוקדם.

חלקו השני של הסיפור