כתבתו
של עופר אדרת ביום ג' האחרון במוסף גלריה של "הארץ", על הצייר אורי
אליעז שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני שבוע, שברה את לבי. עופר כתב שאורי אליעז לא
זכה להכרה ונדמה לי שזו טענה קצת מוגזמת. בילדותי הוא היה צייר ואמן מוכר ומוערך.
אולי מאוחר יותר התבודד והפסיק להציג בתערוכות. אינני זוכרת מתי התיידדו איתו הוריי.
האם זה היה כשעוד גרנו בחדרה, או כשכבר עברנו לחיפה, לאחר 1962. אורי אליעז עבר
לחיפה בשנת 1960 ובין השאר עיצב תפאורות לתיאטרון חיפה. את תיאטרון חיפה ייסד יוסף
מילוא בשנת 1961. אחיו של מילוא, דני, ואשתו תיאה, היו ידידים של הוריי וגרו באחת
הסמטאות שחצו את רחוב הלל בהדר הכרמל שבו התגוררנו כשעברנו לחיפה מחדרה. הם היו
מבוגרים מהוריי ואורי אליעז היה צעיר מהוריי בשנים ספורות. כנראה שהוריי התיידדו
איתו כשעברנו לחיפה, אבל איך והיכן הכירו אותו אינני יודעת. אולי דרך דני ותיאה
פסובסקי – בניגוד לאחיו המפורסם דני שמר על שם המשפחה המקורי. הורי הירבו ללכת
לתיאטרון חיפה וכשכבר הייתי נערה, בתחילת שנות השבעים, צפיתי איתם בכמה מחזות
שהרשימו אותי מאד: "כולם היו בני" עם יוסי ידין, "השפעת קרני גמא
על ציפורני החתול" עם חנה מרון ששיחקה דמות מאד מרושעת וכנראה נהנתה מזה מאד –
אני ממש שנאתי אותה כשאמרה "סבתא'לה" בקול נוטף רעל, וגם הלכתי עם אבי
ל"חפץ" של חנוך לוין שהיה אז מחזאי די מתחיל ושנאתי כל רגע. הדה בושס
כתבה שלחנוך לוין יש השקפת עולם אנטי-הומנית ובאותם ימים הסכמתי איתה. עברו הרבה
שנים עד ששיניתי את דעתי עליו. כשיצאנו מ"חפץ" אמר אבי: "נו, הוא
יכול למכור את זה בכל העולם." אלה היו הדברים הכי גרועים שיכול היה להגיד על
אמן, שהוא אופנתי, מה שבעיניו היה ההיפך מלהיות אמיתי. עכשיו אני נזכרת שאבי היה
ידיד של הצייר נפתלי בזם, ולקח אותנו לתערוכה גדולה שלו במוזיאון חיפה, וקראתי
שאורי אליעז היה זמן מה תלמיד של נפתלי בזם, אז אולי הורי הכירו אותו דרך נפתלי בזם,
שאינני יכולה להפסיק לחשוב על כך שפירוש שמו בגרמנית וביידיש "מטאטא",
והיתה שורה כזאת של שיר "אם אלהים רוצה אפילו מטאטא יורה" – שורה לגמרי
מוטעית, כי פירוש האמרה ביידיש הוא "אם אלהים רוצה גם מטאטא פורח",
ואינני זוכרת היכן ראיתי את הציור של המטאטא שיצאו ממנו ענפים ירוקים עם עלים
ופרחים.
בכל
אופן הורי התיידדו עם אורי אליעז וקנו ממנה תמונה ותלו אותה בסלון, ובתמונה הזו
היה מצויר צלב ענקי, והיתה שם גם עז ועוד חיה. אני לא זוכרת אם החיות היו צלובות
או רק עמדו שם. אני זוכרת צלב בוהק שהקורה האנכית שלו ארוכה מאד והאופקית קצרה,
כמו בצלבים של כנסיות. הוריי מאד חששו שסבי יכעס כשיראה את התמונה עם הצלב, אבל
סבי שהיה האדם הכי חכם שזכיתי להכיר, אמר שזה כמו כשיעקב הזקן בירך את אפרים ומנשה
ושיכל את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים, כי יעקב אמר שגם מנשה יהיה לעם, וגם
הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים. וכך הסביר סבא משה
שצלב זה בעצם מהתנ"ך כי יעקב אבינו התווה בידיו את סימן הצלב כשבירך את בני
יוסף. אחר כך הוריי הלכו למסיבת סילווסטר, נדמה לי שגם המסיבה היתה אצל אורי
אליעז, והם אמרו לסבי שהם הולכים ליום הולדת, וסבי שאל אם ליום הולדת או לברית, כי
סילווסטר זו הברית של ישו, ואפילו פעם רנאטו שעבד איתי בארכיון הראה לי יומן של
הותיקן שכתוב שם בסילווסטר Circumcisio Christi שזה ברית המלה של המשיח. אבל אולי הסיפור
הזה היה על אנשים אחרים והוריי רק סיפרו לי אותו. קשה לי לזכור בדיוק דברים
מהילדות, אבל את הציור של אורי אליעז שהיה בגוונים כתומים וחומים אולי עם קצת
ירקרק וצהוב והצלב הבוהק מאד בלבן או כמעט בלבן שהיה תלוי בסלון של הוריי אני לא
יכולה לשכוח. התבוננתי בו כל כך הרבה בילדותי וגם בבגרותי.
עופר
כתב שאורי אליעז חרד ליצירותיו, חרד שהן תיזרקנה לפח וכל עבודתו תלך לאבדון. אבל
יש לו ילדים, אז אולי הם יטפלו ביצירות. אני לא יודעת. הפחד הזה שכל מה שעשית בחיים
יימחק ושאחרי מותך איש לא ימצא בו חפץ זה פחד שמאד מוכר לי. אני משתדלת לא לחשוב
על זה יותר מדי, אבל אני כן חושבת על זה הרבה. לאחרונה קיבלתי הודעה מגוגל שהם
ימחקו אתרים לא פעילים אחרי שנתיים, ואני חושבת מה יקרה אם אמות. הייתי רוצה
שהבלוג יישאר ברשת, אבל אולי בשביל זה אני צריכה להקים אתר משלי, כי גוגל רק מספקים
את המקום כל עוד אתה פעיל, או אולי כל עוד האתר פעיל. נדמה לי שגם אחרי מותי אנשים
ייכנסו לאתר לקרוא, לפחות את התרגומים לקפקא ואלזה לסקר-שילר שהרבה אנשים קוראים.
אמא
שלי מתה וגיסתי והאחיינים שלי קברו אותה בלעדינו ונעלו בפנינו את הדירות שלה ואמרו
שזה שלהם לפי הצוואה שהם הביאו שלנו ברור שהם כתבו אותה בעצמם והם אמרו שאסור לנו
להיכנס לדירות של אמא שלי ושכל החפצים של אמא שלי הם רק שלהם, אבל אנחנו יודעות
שהם המציאו את זה כדי שלא נוכל למצוא את הצוואה האמיתית של אמא שלי שהבטיחה לתת
לנו את הבית הישן של הוריי שגיסתי והאחיינים שלי רוצים רק לעצמם, למרות שהם כבר
קיבלו מאמא שלי כמה דירות יותר חדשות ויקרות. אני לא יודעת מה הם עשו בכל הדברים
שהיו בבית של הוריי. אני מקוה שהם לא זרקו או מכרו אותם, ואני מקווה שהציור של
אורי אליעז עוד נמצא שם, ושאוכל לקחת אותו פעם, אם השופטת תאמין לנו שהצוואה שהם
הביאו היא לא באמת הצוואה של אמי. גם התצלומים של הורי ושל סבא וסבתא שלי שהיו אצל
אמי נשארו בדירות ואני לא יכולה לקחת אותם, למרות שגיסתי והאחיינים שלי בכלל לא
הכירו אותם ואולי הם יזרקו אותם לפח. אנחנו מחכות לפסק-הדין של השופטת, ובכל מקרה
כבר לא נקבל את מה שאמי רצתה שנקבל, כי במקרה הטוב יחלקו את העזבון שלה לשניים
ויתנו לנו מחצית, וזה לא מה שהיא התכוונה, ובוודאי היא לא התכוונה שגיסתי תקבל את
כל תכולת הדירות שלה ולנו יהיה אסור לקחת אפילו תמונות. אם אצליח לקבל את הציור של
אורי אליעז אתלה אותו על הקיר ואסתכל בו הרבה למרות שלרוב קשה לי עם צלבים. הם
מזכירים לי חדרי מנזר שישנתי בהם כשעבדתי באירופה בספריות של מנזרים, למרות שדוקא
בספריות של מנזרים שיש בהם כתבים וספרים עתיקים הייתי מאד מאושרת, אבל בלילה הפריע
לי שיש צלב על הקיר ולפעמים גם איקונין. אני לא יודעת למה זה הפריע לי כי תמיד
הייתי רגילה מאד לכנסיות ומנזרים ואפילו אהבתי את האווירה בהם, וכשהייתי ילדה
חשבתי שדי יפה לחיות במנזר, ועוד הייתי תמימה ולא ידעתי שהרוע האנושי חודר גם את
חומות המנזרים. בכל אופן את הצלב שאורי אליעז צייר הייתי תולה ברצון על הקיר
וחושבת על סבא משה שתמיד בירך אותנו אבל מעולם לא שיכל את ידיו כפי שעשה אבינו
יעקב שידע לראות את הנולד.