היום
בכיתי, בהתחלה בגלל הדואר ואחר כך בגלל הכל. לפני שלושה שבועות בדיוק שלחתי ספרים
בעברית לבתי ונכדי שחיים באנגליה. אמרו לי שהמשלוח עולה 46 שקל, אבל אם אני רוצה
מעקב אינטרנט מלא אחרי החבילה שאוסיף עוד עשרים שקל, אז שילמתי 66 שקלים ואחרי כמה
ימים נכנסתי למעקב המשלוחים וראיתי שהחבילה התקבלה באשנב ב-30 בנובמבר והועברה
להמשך טיפול. את זה כבר ידעתי. זה היה החלק במסע החבילה שנכחתי בו. מה קרה אחר כך
אינני יודעת, כי מאז ועד היום לא הופיע במעקב המשלוחים שום רישום נוסף. במקרה הטוב
הבעיה במעקב, ובמקרה הפחות טוב החבילה נשכחה באיזו פינת מחסן ולא נשלחה כלל.
ביקשתי בירור וביקשו ממני למלא טופס, ואז התחלתי לבכות. לפני חצי שנה שלחתי לנכדי
מתנות ליום הולדתו והחבילה הגיעה רק אחרי חודש. אז לפחות היה רישום שהחבילה אמנם
נשלחה לאנגליה. הפעם גם זה לא. רציתי לשלוח חבילה נוספת אבל אני כבר מפחדת, וגם
קשה לשאת את המתח וההתרגזות עד שהחבילה מגיעה, גם כשהיא מגיעה. הנכד שלי בן שלוש
וחצי ומאז שהיה בן שנתיים וחודשיים לא פגשתי אותו. אנחנו מדברים כל יום בסקייפ
והוא מראה לי מה הוא בנה בלגו ומה הוא צייר, ואני שולחת לו נשיקה באוויר. היום בתי
אמרה לו שסבתא רחוקה והוא אמר: "סבתא במחשב של אמא". אני יודעת שהוא
יודע שאני אשה אמיתית, כי פעם כשהם הלכו לטייל הוא ראה אשה עם שיער שיבה ואמר לה
הלו סבתא! והיא שאלה את בתי מה הוא אמר, איך הוא קרא לי, ובתי היתה נבוכה מאד. הם
היו צריכים לבוא בפסח, ולא יכלו לבוא בגלל הקורונה. בכלל הייתי בפסח לבדי כי היה
סגר וגם בתי ונכדי מתל-אביב לא יכלו לבוא אלי, אם כי אותם אני פוגשת לפחות בין
הסגרים. ואתמול אמרו שיש באנגליה מוטציה חדשה של הנגיף שעוד יותר מדבקת והטילו סגר
על לונדון. הבת שלי אמנם גרה רחוק מלונדון ואצלם אין כל כך הרבה חולים, וממילא
הבנתי שהם לא יוכלו לבוא בקרוב ושאי אפשר לדעת מתי הם יוכלו לבוא לארץ בכלל, אבל
בכל זאת כששמעתי שעכשיו מי שמגיע מבריטניה צריך בידוד במלונית בכיתי שוב, כי
הרגשתי שהפגישה בינינו עוד ועוד מתרחקת, ואם לפחות הדואר היה עובד והייתי יכולה
לשלוח מתנות שמשמחות את הנותן עוד יותר מאשר את המקבל זה היה קצת מפיג את הכאב של
המרחק, אבל גם הנחמה הקטנה הזו איננה, ופתאם הכל נראה לי בלתי נסבל, למרות שלרוב
אני מנסה לומר לעצמי שאני לא סובלת הרבה מהקורונה ושהחיים שלי לא כל כך השתנו, אבל
הם כן השתנו. אני יודעת שהצרות שלי הן מאד קטנות, ולא דומות בכלום לסבל של החולים,
לאסון של הנפטרים, לשברון הלב והיאוש של מי שמטה לחמם נגדע ומפעלות חייהם ירדו
לטמיון. אני בסך הכל שורדת. אבל לפעמים הכאב מתפרץ וקשה להכיל אותו. היום כולם
אמרו איזה יום מרגש ושמח שהתחילו לחסן אנשים בארץ, אבל בשבילי זה היה יום עצוב,
והחיסון לא מנחם אותי. אני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לקבל חיסון. הקשבתי מאד
בתשומת לב להסברים של פרופסור ברבש, והבנתי שאני לא רק בקבוצת סיכון לקורונה, אני
גם בקבוצת סיכון לחיסון, שגם קודם חששתי ממנו, לפני שידעתי שהוא עלול להיות מסוכן
לאנשים עם אלרגיות ומחלות אוטו-אימוניות. אני רוצה לבקש מאנשים שלא יציקו לאחרים
בעניין החיסון, כי לא לכל אחד נעים לפרט לכולם את הבעיות הרפואיות שלו, ולא כל מי
שחושש להתחסן הוא מתנגד לחיסונים או מפיץ בדותות. יש אנשים שיש להם תגובות קשות
לתרופות וחיסונים עד כדי סכנת חיים, ורופאים לא תמיד יכולים לעזור, אבל אסור להם
להזיק. מאד לא נעים לראות את הרופאים שממליצים להעניש אנשים שלא מתחסנים בכל מיני עונשים.
הרבה רופאים מזלזלים כשמספרים להם על אלרגיות ולא טורחים להחליף לאנשים תרופות
שמסוכנות להם, ואת בתי הבכורה כמעט הרגו עם תרופה שאסור היה לה לקבל, וגם פעמיים
הגענו לרפואה דחופה בגלל תרופה שהיא היתה אלרגית אליה ובכל זאת נתנו לה אותה. כבר
יודעים היום די הרבה על אלרגיות ובכל זאת נדמה שאפילו אנשי רפואה אינם יודעים
מספיק ובעיקר אינם מתייחסים מספיק ברצינות. עם הזמן בוודאי ישפרו את החיסונים
ויתאימו אותם גם לאנשים עם בעיות. אבל בינתיים יש יותר מדי רעש מכדי שיעצרו
ויקשיבו למי שצריך קצת יותר הקשבה והתייחסות. אולי בעוד כמה חודשים המצב ישתפר אבל
בינתיים הוא רק נהיה גרוע מיום ליום ואני לא מצליחה לשמוח ורק בא לי לבכות.