רצפה בת איה

 

על רצפה בת-איה חשבתי שוב בעקבות מאמרו של ירין רבן ("אחרון אחרון חביב" הארץ תרבות וספרות, 19.11.21) שכתב על יעקב אבינו, שבשומעו שעשו יוצא לקראתו ברוב עם ובחרדתו שמא פני אחיו למלחמה, הציב את פילגשיו בלהה וזלפה וילדיהן בחזית שיירתו, ואת אשתו לאה רכת העיניים אחריהן ואת אהובת לבו רחל ובנה יוסף מאחורי כולם לגונן עליהם, ורבן כותב בזעזוע גדול על מעשה יעקב אבינו שהפלה בין ילדיו ואמותיהן ומביא מדברי הפרשנים שניסו לתרץ את מעשהו בתירוצים כאלה ואחרים. המאמץ לטהר את יעקב אבינו מחטא אפליית פילגשיו והעדפתו את אהובת לבו רחל וילדיה קצת מגוחך, כי הרי יעקב אבינו מופיע בתנ"ך כמי שגנב את בכורת אחיו במרמה, ויחסו לפילגשיו איננו הנורא ביותר בתנ"ך. יש בתנ"ך סיפורים נוראים פי כמה על היחס לפילגשים, כמובן סיפור הפילגש בגבעה שעונתה עד מוות, והחוקרים חושבים שסיפור זה מייצג את המאבק בין בית שאול משבט בנימין שכמעט ונכחד לבין בית דוד משבט יהודה, אבל גם אם מדובר בסיפור אלגורי, עדיין הוא מייצג את היחס לפילגשים. אבל בעיקר חשבתי על סיפורה של פילגש שאול המלך רצפה בת-איה, שתמיד זיעזע אותי ולא נתן לי מנוח. ואז כשחזרתי וקראתי נוכחתי שגורלה של רצפה בת-איה שלוב בגורלה הנורא של מיכל בת-שאול, והדבר נשמט מזכרוני ורק עכשיו חזר ועלה.

רצפה בת איה היתה פילגשו של שאול המלך וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מות שאול לקח אותה לעצמו אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, ובנו של שאול איש בשת, שנמשח למלוכה תחת אביו, התרעם על כך שאבנר בא אל פילגש אביו. אבנר כעס מאד על ביקורתו של איש בשת ונדר למסור את מלכותו בידי דוד, שמלך באותה עת על שבט יהודה בחברון. הוא שלח שליחים לדוד, ודוד ביקש שיביא אליו את מיכל בת שאול. במקביל שלח דוד שליחים לאיש בשת וביקש ממנו "תנה את אשתי את מיכל אשר אירשתי לי במאה ערלות פלישתים", כפי שמסופר בשמואל א' י"ח. בחלקו הראשון של אותו פרק מסופר ששאול הציע לדוד את בתו הבכורה מירב כדי שילחם בשירותו של שאול, אך דוד סירב. ואז נאמר (שמואל א', י"ח, פסוק י"ט): "והיה בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה: ותאהב מיכל בת שאול את דוד" וכו'.

הפסוק כתוב בצורה כה מבולבלת שאי אפשר להבין מי ניתנה לעדריאל המחולתי, מירב או מיכל? כאן נראה שמדובר במירב, ואכן כאשר מיכל נשלחת אל דוד בעקבות פנייתו לאיש בשת, מסופר (שמואל ב' פרק ג') שמיכל נלקחה מעם אישה פלטיאל בן-לוש, שהלך אחריה הלוך ובכה עד שאבנר בן-נר הורה לו לשוב. המקרא אינו מספר שאבנר לקח את מיכל לדוד. את זאת ניתן רק לשער.

ומדוע תהיתי למי נישאה מיכל? בגלל הסיפור הנורא על רצפה בת איה ועליה המסופר בשמואל ב' פרק כ"א. שם מבקש דוד לפייס את הגבעונים ששאול נלחם והרג בהם, והם מבקשים בתמורה למסור בידיהם שבעה מבני שאול שיוקיעו לה'. דוד איננו רוצה למסור את בנו של יונתן ומוסר בידיהם את שני בניה של רצפה בת איה ועל פי הנאמר גם את "חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן-ברזילי המחולתי". האם זו טעות, והכוונה לבניה של מירב שניתנה לעדריאל המחולתי לאשה, שהרי ידוע לנו שמיכל נישאה לפלטיאל בן-ליש, ומלבד זאת מיכל היתה אשתו של דוד, וסביר יותר ששלח אל מותם את בניה של מירב, בתו הגדולה של שאול שלא חפץ לשאת לאשה.

כל שבעת הבנים הומתו "בימי קציר הראשונים, תחילת קציר שעורים", כלומר באביב, בחודש ניסן, ואז מסופר על רצפה בת איה "ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמיים ולא נתנה עוף השמיים לנוח עליהם יומם ואת חיית השדה לילה". מעשיה של רצפה בת איה סופרו לדוד ובתגובה הוא אסף את עצמות שאול ויונתן ואת עצמות שני בניה המוקעים של רצפה בת איה וחמשת בני עדריאל המחולתי שלא ברור לגמרי האם היו בני מירב או בני מיכל, והביאן לקבורה בארץ בנימין בקבר קיש אבי שאול, כנהוג לאסוף את המתים אל אבותיהם.

את סיפור פילגש בגבעה לא לימדו אותנו מורינו בבית הספר והתוודעתי אליו רק בבגרותי. אני תוהה האם בגלל האכזריות או בגלל מעשי האונס והפריצות המינית שהטרידו את מורי יותר מן האכזריות והרצח, כי את סיפור הוקעת בני רצפה בת איה ומעשיה כן למדנו בבית הספר, והסיפור הזה עינה אותי מאז וחזר אלי שוב ושוב במחשבותי.

רצפה בת איה היתה ללא ספק אשה מיוחדת ואמיצה מאד. סיפורה הוא סיפור אנטיגונה שלנו, והוא נורא מסיפורה של אנטיגונה. היא היתה פילגש והיא קרויה כנראה על שם אמה כי לא היה לה אב והיא נידונה מלידתה להיות נטולת זכויות, כמעט חפץ, ובכל זאת היתה פילגשו של מלך. דוד השמיד באופן זה את צאצאיו של שאול שסיכנו את מלכותו. כמו יעקב אבינו גם הוא מופיע במסורת היהודית כדמות מופת למרות שכל מעשיו מחרידים ונוראים. אבל גורלן של בנות שאול לא היה טוב יותר מגורל הפילגש, גם הן עוברות כחפצים מיד ליד, חסרות אונים להתנגד, גם ילדיהן נרצחים. דוקא סיפורו של יעקב שאהב את רחל וגונן עליה איננו רע בעיני. עדיף גבר שמגונן על אשתו האהובה במחיר הפקרתן של נשים אחרות, מגבר שכל נשותיו הן בעיניו חפצים לעשות בהן כרצונו. כמובן דוד חשק בבת-שבע, אבל אין דין תשוקה כדין אהבה, ותשוקה שמובילה לרצח הבעל איננה יכולה לעורר הזדהות. לפחות יעקב אהב את רחל ועבד בעבורה שבע שנים, שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. לפחות בזכות יעקב אבינו זכינו ללמוד בתנ"ך מהי אהבה.