מדוע וכיצד ללמד היסטוריה

 

הפרופ' אביעד קליינברג פרסם ביום ו' האחרון (26.8.22) בעיתון "הארץ" מאמר בזכות ביטול בחינת הבגרות בהיסטוריה והחלפתה בעבודת מחקר, כפי שמבקשת שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, ומאמרו מנסה להגדיר מהי היסטוריה בעיני ההיסטוריון ומדוע מלמדים אותה, ואיך ראוי ללמדה – הוא לועג לשינון עובדות ומעלה על נס הבנת תהליכים. אין לי דיעה נחרצת בעניין בחינות הבגרות, אבל מאמרו גרם לי להרים גבה ולתהות לא מעט, ובפרט הפיסקה שהלן, שבה הוא מסביר מה לדעתו חשוב בלימוד ההיסטוריה:

"איש המקצוע יאמר, שההיסטוריה מלמדת איך תהליכים והחלטות בתחומים שונים משפיעים על המערכת החברתית-תרבותית שבה בני אדם חיים. היא מלמדת איך המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה (ואפשרה את מתן הזכויות לנשים), איך התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה ואיך המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר." הוא ממשיך הלאה, אבל נסתפק בשלוש האמירות המדהימות האלה.

נתחיל מהסוף: "המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר". באמת? היטלר הצליח לא רע בלי טלפון חכם. האם מאז המצאת הטלפון החכם קם משטר שהצליח להסית את עמו ועמים נוספים למיזם רצח המוני תעשייתי של עם שלם בטענה שמדובר בעם מסוכן שחייבים להשמידו? אפילו טראמפ לא הצליח לשכנע את רוב האמריקנים שניצח את ביידן בבחירות, למרות שליטתו המהוללת ברשת הטוויטר. האמירה הזו של קליינברג מטופשת מאין כמוה, ופשוט חסרת בסיס.

המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה? לא ידוע לי דבר כזה. למיטב ידיעתי הדתות הממוסדות מתנגדות לשימוש בגלולה עד היום, ומתן הזכויות לנשים, אם כיוון הפרופ' קליינברג למתן זכות הבחירה לנשים, או לזכות הנשים ללמוד באוניברסיטה, הרי מדובר במאבק נחוש וממושך של תנועות נשים, בראש וראשונה בארצות הברית ובבריטניה, שהחל בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה ונמשך בכל עוזו במאה העשרים. זכות בחירה מוגבלת הוענקה בבריטניה לנשים מגיל 30 ומעלה בשנת 1918 ועשור אחר כך, בשנת 1928, הורחבה זכות הבחירה בבריטניה לכל הנשים. בארצות הברית עבר בשנת 1920 התיקון ה-19 לחוקה שהעניק זכות הצבעה לנשים. הגלולות למניעת הריון פותחו בארצות הברית משנות השלושים של המאה עשרים ועד שנות החמישים, ואושרו לראשונה לשימוש בשנת 1960, ארבעים שנה לאחר שניתנה לנשים זכות בחירה בארצות הברית. התחזקות התנועה הפמיניסטית השפיעה לחיוב על פיתוח הגלולה, ולא הגלולה היא שהשפיעה על התפתחות הפמיניזם, כפי שאפשר להבין בטעות מדברי קליינברג.

התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה? כאן מתמצת קליינברג טענה שהרחיב קודם לכן, שהמהפכה התעשייתית הביאה להרחבת זכות החינוך לכל, שזו לפחות טענה שיש לה בסיס, בניגוד לשתי הטענות הנ"ל. במאה התשע-עשרה הורחבה מאד הנגישות לבתי ספר במערב, והחינוך הפך לממלכתי, בעוד שקודם לכן היה החינוך בעיקר פועלם של אנשי הדת, ונחלתם של ילדי האצולה. במאה התשע-עשרה החל תהליך חילון והרחבה של בתי הספר כאשר המדינות הלאומיות החלו להתעניין בהשכלת תושביהן ולדאוג לה, אבל עד היום ממלאים מוסדות הדת, בכל הדתות הגדולות, תפקיד מרכזי בתחום ההשכלה, גם במדיניות חילוניות לכאורה. האוניברסיטאות שנוסדו בימי הביניים כמוסדות לימוד כנסייתיים, עברו גם הן תהליך חילון וכיום הן נתמכות לרוב על ידי המדינות ופתוחות לציבור הרחב. אבל הרחבת לימוד ההיסטוריה במאות ה-18 וה-19 לא היתה קורית לולא מהפכת הרנסאנס במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, שביקשה לחדש את ערכי ההשכלה הקלאסית, שראתה בלימוד ההיסטוריה חלק מן ההשכלה ההומניסטית, וראתה בהיסטוריה את ממלכתה של המוזה קליאו, אחת מתשע המוזות האחראיות במיתולוגיה היוונית על האמנויות והמדעים. לא רק הצורך הכלכלי במתן השכלה לעובדי התעשייה העתידיים, ולא רק הרצון לחנך לפטריוטיות לאומית כפי שטוען קליינברג. גם ערכי רוח עתיקים שפיעמו בלבם של אנשי ההשכלה, מורשת יוון ורומא הקלאסיות שהשפיעו השפעה אדירה על תרבותה של אירופה ושלוחותיה בעולם החדש, הפכו את ההיסטוריה למקצוע נחשב, לצד לימוד הלשונות, השירה והמדעים.

מה אפשר ללמוד מהדברים הנ"ל? קודם כל שכדי להבין תהליכים, כדאי דוקא ללמוד גם כמה עובדות, למשל לדעת מתי פעלו התנועות הסופרז'יסטיות שדרשו זכות בחירה לנשים – מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, מתי הונהגה זכות בחירה לנשים במדינות השונות – משנות העשרים של המאה העשרים ואילך, ומתי הומצאה הגלולה למניעת הריון ואושרה לשימוש – רק בשנת 1960. לכן שינון עובדות הוא הבסיס להבנת תהליכים, ואין האחד מוציא את רעהו.

דבר שני, שתהליכים היסטוריים הם מורכבים ורבי-רבדים, ולרוב יש להם סיבות מורכבות ותוצאות מורכבות. העיסוק בהיסטוריה התרחב מאד במאה התשע-עשרה, אבל לכך יש סיבות רבות, לא רק המהפכה התעשייתית ולא רק הצורך לחנך אנשים לפטריוטיות. התפיסה המאד צינית של קליינברג לגבי תופעות היסטוריות מביאה לשטחיות ולא להעמקה. לא כל מה שאנשים עושים הוא ציני ומניפולטיבי. יש לאנשים גם אמונות עמוקות והשקפות עולם שיש להן רקע היסטורי רחב ועמוק. מורשת יוון ורומא, כמו גם מורשת היהדות והנצרות, הן מסורות תרבותיות רבות חשיבות והשפעה וכדאי ללמוד אותן כדי להבין את עולמנו.

 

דבר שלישי, התפיסה של קליינברג, שהיא תפיסה חומרנית של ההיסטוריה, נוטה להגזים בהשפעתן של טכנולוגיות, אולי מפני שקל יותר להבחין בהן מאשר בתהליכים תרבותיים עמוקים. הטלפון החכם לא שינה משהו מהותי בתרבות העולמית. האידיאולוגיה הנאצית, לצערנו, שינתה הרבה מאד ועדיין משפיעה מאד על רבים, בלי שום קשר לטכנולוגיה. הנאציזם הצליח מאד בהנדוס תודעה לפני האינטרנט ולפני הטלפון החכם.

 

ודבר אחרון, וכאן אצטט את מורנו ההיסטןריון יעקב טלמון, ראוי לאיש המדע להותיר מקום לספק, שמא דעתו מוטעית, או במלים אחרות, אין זה ראוי לאיש המדע להיות נחרץ מדי. אם מורי ההיסטוריה בתיכונים חושבים שלבחינת הבגרות במקצועם יש ערך, אולי הם צודקים. שינון עובדות לעתים מרגיז ומשעמם, אבל לעתים יש בו דוקא תועלת, ומעבר לציניות יש בעולם גם רגשות אמיתיים. היסטוריונים יכולים לשפר את עצמם אם הם מאמינים ברגשותיהם הכנים של בני אדם, יותר מאשר אם הם רואים בכל מקום מניפולציה או אינטרס.      

 

ומהי ההיסטוריה בעיני? היא מקבילתה הכרונולוגית של הגיאוגרפיה. כשם שאנו לומדים על הארצות והמדינות בעולמנו, כדי שניטיב להכיר את העולם, ונדע שיש ארצות רבות ועמים רבים ושונים מאיתנו, שאנו יכולים ללמוד מהם דברים רבים אם נדע עליהם ונכיר אותם ואת שפתם ותרבותם, כך ראוי בעיני להכיר את בני האדם שחיו בתקופות שקדמו לנו, לדעת כיצד נראו חייהם ומה קרה בעולם לפני שנולדנו. לעולם לא נדע הכל כמובן, אבל אם נדע מעט על העבר הדברים ירחיבו את דעתנו מאד, ויתנו לנו פרספקטיבה על העולם שבו אנו חיים. נסיעה בזמן באמצעות לימוד ההיסטוריה דומה לנסיעה במרחב לארץ אחרת. היא מרחיבה את אופקינו ודעתנו, ומשום כך היא חשובה וראויה מאד בעיני.

 

אביב החביב

 

לבתי שרון ליום הולדתה

 

אָבִיב אֶת סַבְתָּא מְבַקֵּר

מִיָּד נִגַּשׁ אֶל הַמְּקָרֵר

אֶת הַיְּרָקוֹת מוֹצִיא מַהֵר

וּבַחֶדֶר מְסַדֵּר.

 

מְלָפְפוֹנִים וְעַגְבָנִיּוֹת

מַנִּיחַ בֵּין הַקֻּבִּיּוֹת

וּבוֹנֶה לוֹ מִגְדָּלִים

מִקִּשּׁוּאִים וַחֲצִילִים.

 

וּבְקֻפְסַת הַקֻּבִּיּוֹת

מַנִּיחַ הוּא בֵּיצִים טְרִיּוֹת

וּמוֹסִיף גַּם עַגְבָנִיּוֹת

כִּי הוּא עוֹרֵךְ מַסָּע קְנִיּוֹת.

 

וּמַה עוֹד בַּקֻּפְסָה יַנִּיחַ?

בַּמְּקָרֵר יֵשׁ אֲבַטִּיחַ.

אֶל הַקֻּפְסָה אָבִיב מַצְלִיחַ

לְהַכְנִיס גַּם אֲבַטִּיחַ.

 

הָעַגְבָנִיּוֹת קְצָת נִלְחֲצוּ,

וְהַבֵּיצִים הִתְפּוֹצְצוּ,

וְסַבְתָּא? הִיא כִּמְּעַט בָּכְתָה:

עַל הָרִצְפָּה יֵשׁ חֲבִיתָה!

וְגַם אָבִיב הִתְחִיל לִבְכּוֹת:

הוּא רַק שִׂחֵק בַּיְּרָקוֹת

וְגַם הוֹסִיף כַּמָּה פֵּירוֹת,

וּלְפֶתַע הַבֵּיצִים שְׁבוּרוֹת!

 

אָז סַבְתָּא אֶת הַכֹּל נִקְּתָה,

מֵהַבֵּיצִים עֻגָּה אָפְתָה,

וּלְאָבִיב סָלְחָה מִיָּד,

כִּי הוּא מָתוֹק כְּמוֹ שׁוֹקוֹלַד.

 

אִם הַיְּלָדִים רוֹצִים לִגְּדוֹל

אֶת הַיְּרָקות יֵשׁ לֶאֱכוֹל

אַך אִם רוֹצִים רַק לֵהָנוֹת

עָדִיף בַּקֻּּבִִּיּוֹֹת לִבְנוֹת.

הצהרת הנאמנות של סמוטריץ'

 

הבחירה של זהבה גלאון לראשות מר"ץ גרמה לי תחושת הקלה, כי מאד לא נוח לי עם יאיר גולן שהסגנון שלו מאד תוקפני. יש אנשים שחושבים שבפוליטיקה טוב להיות תוקפני ואפילו גס רוח, ואני לא חושבת ככה, ובמיוחד לא נראה לי שמפלגה שדוגלת בפשרות ובויתורים כדי להגיע להסדר עם שכנינו הערבים תתנהג בתוקפנות, כי בכך היא סותרת את מהותה ואת המסר שלה. אני חושבת שהרבה אנשים במר"ץ הרגישו כמוני. אני רק מצביעה למפלגה, לא חברה, ולא יכולה להצביע בעצמי. אף פעם לא הייתי חברת מפלגה בשום מפלגה, ואני חושב שביני לביני יש לי בעיה להיות מחויבת עד הסוף, ואני דוקא מעריכה את אלה שמחויבים עד הסוף, כמו חברתי המנוחה רנאטה וולפסון שכל עוד כוחה עמד לה הלכה להפגנות של נשים בשחור ולכל ההפגנות האחרות, ואני הייתי רואה אותן מהאוטובוס כשחזרתי מהשוק עם הסלים וחשבתי שאני צריכה להספיק להכין הכל לשבת, ושבהרבה דברים אני יותר דומה לנשים החרדיות מאשר לנשים של מר"ץ שרק להן אני רוצה להצביע, והכי קשה לי עם הנשים המתנחלות שיש להן הרבה עוצמה וכוח, והן מקדישות אותו למטרות הכי מכוערות. בציונות הדתית יש נשים חכמות וחזקות, הרבה יותר מאשר בליכוד שהוא מפלגה שוביניסטית עבשה כמו הרפובליקנים של אמצע המאה שעברה שלא השתנה אצלם כלום, אבל כשאני חושבת עליהן אני תמיד נזכרת בגברת סמוטריץ' שלא רוצה לשכב בחדר אחד עם יולדת ערביה, שזה לא רק גזעני להחריד אלא גם מפורר לגמרי את הסולידריות הנשית במקום שבו היא היתה אמורה להיות הכי  חזקה, כי תמיד חשבתי שבמחלקת יולדות כל הנשים מרגישות אחיות, אבל זאת היתה מחשבה רומנטית ולא נכונה, כי יש נשים שאפילו שעות אחרי הלידה מרגישות רק שנאה ורואות רק את השונה. נאלצתי לחשוב ביחד על זהבה גלאון ועל הגברת סמוטריץ', כי באותו יום התקיימו בחירות גם למר"ץ וגם למפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', ובצלאל סמוטריץ' ניצל את ההכרזה על תוצאות הבחירות המוקדמות במפלגתו למפגן שנאה דוחה במיוחד נגד ערבים., שהוא קרא להם כמובן "תומכי טרור", שככה גזענים כמו סמוטריץ' קוראים לכל ערבי וחושבים שבכך טיהרו את עננת הגזענות שעולה מדבריהם. בשלושת ערוצי החדשות הפסיקו את השידור ולא הראו את כל נאומו של סמוטריץ' שהצלחתי לצפות בו במלואו רק בערוץ הכנסת, וזאת טעות לדעתי, כי הציבור בישראל צריך לראות גם את הגזענות הבוטה כי היא חלק ממציאות חיינו ואי אפשר להתעלם מהמציאות. סמוטריץ' הכין "הצהרת נאמנות" שכל ראשי מפלגות הימין אמורים לדעתו לחתום עליה, שבה הם מתחייבים לא להקים ממשלה עם מפלגות ערביות כמו רע"ם והרשימה המשותפת. סמוטריץ' אמר שהשותפות עם רע"ם גרמה לערבים להרים את הראש. זה הזכיר לי את מה שאיתמר בן-גביר אומר תמיד, שצריך "להראות לערבים מי בעל הבית פה", כלומר לדכא אותם ולגרום להם להרגיש כמו אזרחים מסוג ב' ולא כמו אזרחים שווי-זכויות ליהודים. לדעתי צריך להוציא גם את המפלגה של סמוטריץ' וגם את המפלגה של בן-גביר מחוץ לחוק, כי מפלגות שמסיתות נגד מיעוט לאומי ומבקשות לפגוע בזכויותיו הדמוקרטיות ולהציג אותו כשותף לא לגיטימי לניהול המדינה, הן סכנה לדמוקרטיה וסכנה לאופיה של מדינת ישראל. שתי המפלגות האלה בכלל לא מסתירות שהדמוקרטיה לא מעניינת אותן והן מעוניינות במדינה לא דמוקרטית שרק היהודים הם אזרחים חוקיים בה, במקרה של סמוטריץ' מדינת הלכה, ובמקרה של בן-גביר גם במקרה של יהודים יתגוררו בישראל רק יהודים שדיעותיהם לרוחו ואת האחרים הוא רוצה לגרש מהארץ. זה שאנשים כאלה הם מועמדים חוקיים לכנסת זאת בושה למדינת ישראל, וזה כמובן בזכות תמיכתו של בנימין נתניהו שבעצמו הוא אדם נוטף גזענות ונותן לגיטימציה לגזענים קיצוניים ואלימים. הבחירות האלה באותו יום עצמו גם למר"ץ וגם לציונות הדתית הראו בעצם את קו השבר האמיתי במדינה, בין אלה שרואים בערבים אזרחים שווים שצריכים להיות מיוצגים גם בשלטון, לבין אלה שרוצים מדינה גזענית שמפלה אותם ומתייחסת אליהם כמו לנתינים ולא כמו לאזרחים. המאבק על כך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית הוא המאבק הכי חשוב, יותר מהורדת יוקר המחיה ואפילו יותר מהמצב הביטחוני שתמיד הוא גרוע בישראל, וזה לא בלתי קשור ליחס לאזרחים הערבים. הערך הכי חשוב הוא ערך השוויון, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים ובין כל האזרחים – לצערי זהבה גלאון דיברה אחרי בחירתה על הרבה דברים חשובים וכמובן בראש וראשונה על הצורך בשוויון בין יהודים וערבים, והזכירה גם את המלחמה על זכויות להט"בים, אבל לא דיברה במפורש על זכויות נשים שזה חבל, כי הנשים בישראל חיות במידה רבה במדינת ההלכה של סמוטריץ' ונחשבות לקניינו של הבעל עד שישחרר אותן מרצונו או שלא מרצונו במותו, כאילו היו שפחות. במדינה דמוקרטית כולם צריכים להיות חופשיים, גם הנשים, גם מי שאינם יהודים, גם מי שאיננו לרוחם של מנהיגי הימין, ואנחנו נמצאים במלחמת חורמה על הישרדות הדמוקרטיה בישראל, וצריך לומר את זה ולא לחשוש לומר כמה הסכנה לדמוקרטיה בישראל גדולה, כי אי אפשר להילחם בסכנה מבלי להכיר בה תחילה.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

חמישים שואות ושואה

 

אבו מאזן אמר בביקורו בגרמניה שבמלחמת השחרור ישראל טבחה בחמישים כפרים, וזה חמישים שואות, fifty holocausts. ראש ממשלת גרמניה אולף שולץ שמע ולא הגיב לדברים. למה שיגיב? בגרמניה זה שגרתי להשוות את ישראל לנאצים בכל צורה אפשרית, ובמיוחד לומר שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים את הגרמנים. גרמנים תמיד מאד מקפידים לומר שאת השואה עשו הנאצים, שזאת כביכול ישות אחרת מהעם הגרמני. כמובן שגרמנים בתפקידים רשמיים לא אומרים שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים בטכסים רשמיים, הם רק אומרים את זה בכל מקום אחר ובכל הזדמנות אחרת, או מזמינים אחרים לומר את זה, רצוי ערבים ובמיוחד פלשתינים, כי אז הגרמנים גם שומעים מה שהם אוהבים לשמוע וגם יכולים להאשים מישהו אחר. אפילו פתחו בחקירה נגד אבו מאזן על הכחשת השואה, שזאת ממש בדיחה, שהגרמנים חוקרים את אבו-מאזן על הכחשת השואה. הרי הוא בסך הכל אמר מה שאפשר לשמוע כל הזמן ברחוב הגרמני ובעיתונות הגרמנית ובספרות הגרמנית הנחשבת ביותר, והוא אמר את זה כי ידע שהדברים יערבו לאזני מארחיו. ההשוואות בין יהודים לנאצים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהתופעה שתיאודור אדורנו כינה schuldabwehrantisemitismus, אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, ורווחת בגרמניה מאז השואה ובעצם עוד לפני השואה אפשר היה לקרוא ב"דר שטירמר" שהיהודים רוצים להשמיד את גרמניה והם ישמידו אותה אם גרמניה לא תשמיד אותם קודם, מתוך הגנה עצמית כמובן. הפלשתינים לא המציאו שום דבר ואין להם צורך להמציא שום דבר, כי מאז השואה כל אנטישמי להוט לומר שהיהודים הם נאצים, ולמה שהפלשתינים לא ישתמשו בזה לתעמולה שלהם, אם כבר מישהו דאג להכין עבורם תעמולה כל כך יעילה וכל כך מצליחה.

בסך הכל זה בדיוק מה שקרה בתערוכת הדוקומנטה ה-15, שבה הזמינו אמנים אינדונזים לאצור את התערוכה, ובאופן מופלא האמנים האינדונזים הציגו דמות יהודי עם פאות וסיגר בסגנון "דר שטירמר" – לא "דמות של חרדי" כפי שכתבה אתמול ב"הארץ" נעמה ריבה – אלא דמות יהודי עם סיגר בפיו, שכך ציירו יהודים ב"דר שטירמר" – שמנים ומעוותים עם פאות וזקן וסיגר גדול בפה, שגם סימן את ה"לובי הציוני" בארצות הברית, וגם את הרוע היהודי, כי הנאצים מאד התנגדו לעישון, ולכן יהודים אופיינו כמעשנים, וגם בספרו הנאצי של גינתר גראס "בהילוך סרטן", דוד פרנקפורטר, שבפברואר 1936 הרג את מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף, מתואר תמיד כ"מעשן בשרשרת", שזה סימול נאצי לאדם רע. הגרפיקה הנאצית איננה תיאורית אלא סימבולית, והיהודי מופיע בה לא כפי שיהודים אמיתיים כלשהם נראים, אלא כפי שהנאצים רצו להראות אותם. חבל שכל כך מעט אנשים בישראל מכירים את הגרפיקה הנאצית ואת הסימבוליקה הנאצית, וזה מאפשר כמובן לבלבל אותם בטענה שאין כוונה אנטישמית, אבל אף אחד לא משתמש בסימבוליקה הנאצית, שבגרמניה דווקא מכירים אותה היטב, בלי כוונה. אחר כך היתה שערוריה גדולה, ומנהלת התערוכה התפטרה, אבל בעצם לא השאירו לה ברירה אלא להתפטר, ומינו מנהל אחר, ובמקום היצירות האנטישמיות האינדונזיות הביאו יצירות אנטישמיות ממדינות ערב, כי את האנטישמיות הנאצית בגרמניה אי אפשר להפסיק.

כמובן איש לא התכוון שתפרוץ שערוריה ועוד שערוריה. כולם קיוו שהגרמנים יוכלו להסתתר מתחת לשמלת המדוכאים מהעולם השלישי וכיו"ב, אבל זה לא ממש משכנע, ועדיין כולם מעמידים פנים שמדובר באיזו חריגה מהנורמה. בסך הכל הגרמנים נתנו במה להשוואות בין ישראל לנאצים שזה מה שהם עושים מאז השואה, והפלשתינים ניצלו את האנטישמיות המתגוננת של הגרמנים כדי לקדם את ענייניהם, מה שהפך אותם למאד פופולרים באירופה ועוד יותר שנואים בישראל מכפי שהינם ממילא. את השלום והפיוס בין יהודים לפלשתינים זה לא קידם.

הרבה אנשים טובים חושבים שהפיוס בין היהודים והפלשתינים צריך להיות רגשי, וצריך שכל צד יכיר את כאביו ויסוריו של הצד האחר. אני חושבת ההיפך. הפלשתינים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי היהודים בשואה, והיהודים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי חורבן הישוב הפלשתיני בארץ ישראל במלחמת השחרור, והניסיון לטפח חמלה כזו בין אלה לאלה נידון לכישלון. הסדר בין ישראל לפלשתינים צריך להיות כמו הסכם גירושין ולא כמו הסכם נישואין. הוא צריך להגדיר גבולות, תחנות גבול, הסדרי מעבר, מעמד התושבים וכן הלאה, בצורה הכי יבשה והכי בירוקרטית, ולא להתעסק בשום דבר רגשי, אלא להסדיר יחסים של אי-לוחמה למען הצלת חיים של בני שני העמים ותו לאו. לא תהיה חברות וחמלה והבנה בין יהודים לפלשתינים, ומי שמצפה לכך טועה טעות מרה. אבו-מאזן הוא שותף להסדרי ביטחון ודו-קיום הכרחיים, וככזה צריך לכבד אותו למרות שהוא מכחיש שואה סדרתי. את זכרון השואה ומשמעותה עבור היהודים צריך לשמר בקרב העם היהודי. הפלשתינים והגרמנים הם שותפינו במקרה הטוב למניעת טרור ולעשיית עסקים. לשימור זכר השואה הם אינם שותפים ואינם צריכים להיות שותפים.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

הימין נגד מערכת המשפט

 

הרבה אנשים חושבים שהליכוד תוקף את מערכת המשפט רק בגלל משפטו של נתניהו, אבל זו איננה האמת. ההתנגדות של מפלגת הליכוד למערכת המשפט והרצון למנות שופטים כלבבם של אנשי המפלגה נובעים ממקורות הרבה יותר עמוקים מן הניסיון למנוע ולבטל את משפט נתניהו וקודמים בהרבה למשפט נתניהו. גם גדעון סער, שבטרם פרש מהליכוד היה מבכיריו, פעל רבות להגדלת כוחם של הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים, כך שהחתירה של אנשי הליכוד לפוליטיזציה של מערכת המשפט הרבה יותר מקיפה ועמוקה מביטול משפט נתניהו, ולכך יש סיבות אידיאולוגיות עמוקות. הטענה שמעלים חברי הליכוד, שארבעים וחמש שנה לאחר שתפסו את השלטון עדיין מאשימים בכל את גווייתה של מפא"י, הוא שכך נהגו יריביהם, אבל זה כמובן שקר. תחת שלטון מפא"י בגלגוליה השונים, המערך ומפלגת העבודה, כיהנו כפרקליטים, גם כפרקליטים צבאיים ראשיים, כיועצים משפטיים וכשופטים עליונים, אנשי אצ"ל מובהקים כמאיר שמגר המנוח, וזכו לכבוד ולא להתקפות מבישות. גם מנחם בגין הקפיד בכבודה של מערכת המשפט, אבל ככל שהליכוד התבסס בשלטון, התבלטה יותר ויותר עוינותו למערכת המשפט והניסיון לצייר אותה כשמאלנית, ללא שום קשר למציאות.

כמובן אין מדובר בליכוד בלבד אלא במחנה הימין כולו. איילת שקד וחברה הטוב אפי נוה פעלו במרץ רב להזנייתה והשחתתה של מערכת המשפט, ולא בלי הצלחה. אי אפשר להשוות את בית המשפט של היום ופסיקותיו העלובות במיוחד בתחום היחס לערבים, בין אם אזרחי ישראל או תושבי השטחים הכבושים, לפסיקות של בית המשפט העליון בעבר, שביססו את זכויות הפרט בישראל, ללא קשר למוצאו, דתו, עמו ומינו, ובדיוק בתחום זה סותר המשפט את האידיאולוגיה הליכודית, כפי שמבטא אותה נתניהו בדרך הבוטה והגזענית ביותר.

הערך המרכזי של מערכת המשפט, של כל מערכת משפט ראויה לשמה, הוא שוויון בפני החוק, וערך השוויון הוא הערך המרכזי של השמאל מאז המהפכה הצרפתית, שקיבעה את מושגי השמאל והימין על פי סדר ישיבת המחנות הפוליטיים באספה הלאומית המהפכנית. השמאל דורש שוויון של כל בני האדם, וכמובן שוויון בפני החוק והחלת אותו החוק על כולם. ערך זה מנוגד מהותית לערכיו של מחנה הימין.

בכל עת שבנימין נתניהו פותח את פיו הוא מקפיד לבזות את הציבור הערבי ולהציגו כציבור בלתי לגיטימי, ובאופן דומה הוא שולל את הלגיטימיות של מחנה השמאל ומציגו כבוגד במדינה עקב הגנתו על ערך השוויון בין יהודים לערבים. הטענה החוזרת של הליכוד היא שלאזרחי ישראל הערבים אין מעמד זהה לזה של אזרחי ישראל היהודים: לדברי נתניהו ואנשי הליכוד האחרים אזרחי ישראל הערבים אינם ראויים לשותפות בקואליציה, אינם ראויים לשותפות בממשלה, וצריך להתייחס אליהם כאל אויבים, למרות שהם אזרחי ישראל ובלי קשר לעמדותיהם, שהרי מנסור עבאס מקבל את היות מדינת ישראל יהודית ומעוניין בשותפות עם אזרחיה היהודים, אבל הדבר איננו מונע מנתניהו להציג אותו כאויב וכשותף בלתי לגיטימי, שעצם חברותו בקואליציה או בממשלה פוסלת אותן. חוק הלאום מפלה במוצהר את התושבים הערבים, מבטל את מעמד השפה הערבית כשפה רשמית ומעניק עדיפות להתיישבות יהודית, והיה ראוי על פי כל קנה מידה להיפסל כחוק גזעני, שלא לדבר על חוק האזרחות ששולל מבני זוג של ערבים ישראלים את הזכות לחיות עם בני זוגם וילדיהם בישראל. זוהי פגיעה אנושה בזכויות אדם שהגיעה כמובן מבית מדרשו של הליכוד. כמובן שכל מפעל ההתנחלות מבוסס על גזל מערבים ורמיסת זכויות הקניין שלהם, לכן מחנה הימין איננו יכול לשאת הגנה של בית המשפט על זכויות קניין של פלשתינים, שמבוססת על ההנחה שזכויות קניין הן אוניברסליות ותקפות לכל בני האדם. בית המשפט העליון שעיצב הליכוד בשנות שלטונו הרבות מצמצם כעת את ההגנה על זכויות הקניין של פלשתינים ומעניק ליהודים זכות גזל כמעט בלתי מוגבלת. כמובן שלמחנה הימין אין די בכך. הוא רוצה שופטים שיגידו שלגזול קניין פלשתיני זו זכותו של כל יהודי ושכך ראוי להתנהג, ושלפלשתינים אין זכויות קניין ואין זכויות אדם.

התנגדותו של הליכוד לערך השוויון איננה מוגבלת רק ליחסי יהודים וערבים. גם שוויון לנשים הוא לצנינים בעיני מחנה הימין, שלא במקרה החרדים, שאפליית והדרת נשים הן בראש מעייניהם, הם חלק בלתי נפרד ממנו. במיוחד מוטרד הימין משיפוט מחמיר של מעשים מגונים ואונס, פשעים שמבססים את שלטון הגברים בנשים באמצעים אלימים ומבזים, שמקבעים את מעמד האשה כאובייקט מיני בשליטת הגברים. המחשבה שגופה של האשה הוא קניינה היא לצנינים בעיני הימין לא פחות מהמחשבה שאדמותיהם של הפלשתינים הן קניינם ויש לכבד זאת. את הפמיניסטיות שונאים במחנה הימין כאילו היו אויב האנושות והן מושוות תדיר לנאצים, כלומר שאנשי הימין רואים בנשים הנלחמות עבור זכויות נשים אויב קיומי. אין זה מקרה כמובן ששורות רשימת הליכוד כמעט נקיות מנשים, והנשים הספורות שנבחרו לרשימה הן מירי רגב שמצטיינת גם בטפשות וגם בחנופה אינסופית לנתניהו, שתי תכונות שהימין מחבב אצל נשים, גלית דיסטל-אטבריאן שאף היא מצטיינת בעיקר בחנופה לנתניהו, וכמובן עו"ד דינה גוטליב, אשה תוקפנית וגסת-רוח שעיקר תהילתה בכך שהיא מגינה על אנסים ותוקפת את קורבנותיהם – אשה כזו, שמזדהה עם העיקרון הליכודי העמוק שנשים הן אובייקט מיני או להקת מעודדות ותו לאו, זוכה בליכוד להערכה רבה ביותר.  

לעומת שלוש נשים בזויות אלה שזכו להתברג במעלה רשימת הליכוד, נדחקה מן הרשימה חברת הכנסת המצוינת קרן ברק שפעלה בכל מאודה נגד אלימות כלפי נשים. לקרן ברק כאבה הבטן על נשים מוכות ונרצחות, ובכך היא עברה על עקרונות חברתה שבמעלה רשימה מירי רגב, שכאבי בטן על נשים מוכות או נכים או קשישים אסורים בהחלט. רק חנופה אינסופית למנהיג והסתה מתירת-דם נגד ערבים, זרים ויריבים פוליטיים מותרת.

כמובן שפועלה של איילת שקד לאפליית ערבים וגזל קניינם, לאכזריות חסרת מעצורים כלפי פליטי המלחמה מאוקראינה, ואפילו בני זוג או ילדים של יהודים, לגירוש נמלטים מאפריקה המדממת ממלחמות אזרחים ולהרס בית המשפט, איננו נופל מפועלם של אנשי הליכוד ולעתים אף עולה עליו.

לכן מי שחושב שמתן חנינה לנתניהו יצנן את מתקפות הליכוד והימין כולו על בית המשפט טועה מאד. כל יעדו של הימין הוא לחזק ולהעמיק אפליית ערבים ואפליית נשים, ולהרוס כל מוסד שמגן על ציבורים מוחלשים אלה ומחזק אותם. לכן המאבק בחזרתו של הליכוד לשלטון הוא מאבק קיומי, וככזה יש להתייחס אליו.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

אחרי "עלות השחר"

 

אתמול צפיתי בבני גנץ מתראיין לשלושת ערוצי החדשות, ופעם ראשונה חשבתי שאני שונאת אותו. לא חשבתי קודם שאני שונאת אותו, אבל אתמול הזחיחות ושביעות הרצון העצמית היו לי בלתי נסבלים, וגם תחושת ההשפלה, כשהסביר שלא היה צריך לכנס את הקבינט, והרגשתי שהסיבה העיקרית שלא לכנס את הקבינט היתה שלא לשתף את מר"ץ במידע על המבצע המתוכנן. אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות, אבל זו התחושה שלי, ואני חושבת שזה לא מקרי שניצן הורוביץ היה השר היחיד שהתלונן על אי כינוס הקבינט לפני מבצע צבאי, שאולי אפשר לחמוק מכך בטיעונים משפטיים מתחכמים שלא היתה סבירות גבוהה למלחמה, אבל התחכמות משפטית וכסת"ח משפטי אינם תחליף להגינות, אחריות ותום לב, שנעדרו מההחלטה שלא לכנס את הקבינט לפני המבצע ולבקש את אישורו. אני לא יודעת אם הרעיון היה של גנץ או של יאיר לפיד או של שניהם. כמובן שמוסרית שניהם אחראים לכך. ההרגשה שלי היא שאיילת שקד ומירב מיכאלי כן עודכנו, וגם תמכו בכל הלב – מה שלא מפריע אף פעם לשדרנים ועיתונאים להסביר שאין שום הבדל בין מר"ץ לעבודה. אבל יש הבדל, והוא מסביר היטב את היחס למר"ץ מצד ממשלה שאיננה רוצה את נתניהו אבל יותר מדי רוצה, למרבה הצער, להיות כמו נתניהו. נציגי מר"ץ כמו מצביעי מר"ץ אינם בהכרח מתנגדים למבצעים צבאיים, כולנו מכירים את המציאות בארצנו, אבל אף פעם איננו שמחים על מבצע צבאי, והרג מחבלים, גם אם הוא הכרחי ומציל חיים, שאולי זה היה כך במבצע "עלות השחר" ואולי לא, אינני יודעת, איננו גורם לנו לשמוח ולהתמוגג ולעוף על עצמנו, כמו שהוא גורם לגנץ ולפיד ומצביעיהם, ואולי גם למצביעי מפלגת העבודה שהרבה שנים דיכאה את הציבור הערבי בישראל, החל מהמימשל הצבאי משנת 1948 ועד 1966 – ראש הממשלה אשכול ממפלגת העבודה שיש לו זכויות רבות בקידום הדמוקרטיה בישראל היה זה שביטל את המימשל הצבאי, אבל הפקעת אדמות של ערבים, לא פעם הפקעת אדמות ללא סיבה מלבד גזל מערבים, נמשכה אפילו בימיו של יצחק רבין והולידה את "יום האדמה". מירב מיכאלי היתה מאד מרוצה מהמבצע המוצלח בעזה ובכך היא באמת בת ברית טבעית של לפיד וגנץ, בעוד שאנשי מר"ץ שואלים את עצמם האם מבצע "עלות השחר" היה באמת הכרחי ובלתי נמנע, שאלה שכמובן מרגיזה את רוב הציבור הישראלי שרוצה להרגיש טוב עם מעשי ממשלתו וצבאו, אבל אולי הרצון הזה ושביעות הרצון הזו ממבצע של הרג מחבלים – שאולי מנע פיגוע קשה ואולי היה עקב כך הכרחי, אבל הביא לירי של למעלה מאלף טילים על העורף הישראלי, ולסבל קשה במיוחד של תושבי עוטף עזה, אשקלון ואשדוד, אולי שביעות הרצון הזו יותר משהיא עוזרת לנו היא תוקעת אותנו באותה סיטואציה של רדיפה אינסופית אחרי מחבלים,  וסבבים חוזרים ונשנים של מבצעים בעזה עם מאות ואפילו אלפי טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית של משפחות עם ילדים וזקנים ונשים הרות שמוצאים את עצמם תחת אש תופת וסכנת חיים, כך שלי לפחות שביעות הרצון העצמית של גנץ ולפיד וגם אחרים נראית די מטומטמת. אני שמחה שמנסים להחזיר את השבויים שלנו החיים והמתים מעזה, והלוואי שזה יצליח, אבל זה רק חלק קטן ממה שהממשלה צריכה לעשות. כשיאיר לפיד אמר שלא ינהל משא ומתן עם אבו-מאזן הזדעזעתי מזה שזאת העמדה של מי שהוא כעת ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל חייב לנהל משא ומתן עם ראש הראשות הפלשתינית, וחייב לקדם הסדר שלום בין הרשות הפלשתינית לישראל שיכלול גם פיתרון לשאלת עזה, ואני לא מתעלמת מהקשיים ומכישלון אפשרי, אבל אני לא מוכנה לקבל דיבורים של אין עם מי לדבר, כי אם אפשר לדבר על הפסקת אש, אפשר גם לדבר על שביתת נשק, ואפשר גם לדבר על הסדר שלום, וזה הדבר שראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל צריכים לעסוק בו יום ולילה, לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים, שלמיטב אמונתי צריך לכלול הכרה במדינה פלשתינית שממילא כל העולם מכיר בה למעשה: הרי מנהיגי מדינות שמבקרים בישראל מבקרים בנפרד בראשות הפלשתינית, ומתייחסים לכך כאל ביקור במדינה אחרת, לדעתי בצדק. אם היינו מכירים בראשות הפלשתינית כמדינה זה היה מאד מחזק אותה מול החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא עושה את זה לא מפני שלא צריך לעשות את זה, אלא מפני שהיא כל הזמן מפחדת מהימין האלים, והימין בישראל הוא אלים ומפחיד בלי גבול ואפילו רצחני, אבל מי שפועל רק מתוך פחד תקוע במקום, ויכול רק להתפאר בהרג של עוד מפקד מחבלים שיוחלף בו ביום על ידי אחר, ובכיפת ברזל שהיא באמת טכנולוגיה מצוינת שמצילה חיי אדם, אבל לא מצילה את תושבי הדרום מסכנת חיים ומפחד מות. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים לנהל מבצע צבאי, הידע שבתקשורת הישראלית סוגדים לו יותר מכל, והם מאד מרוצים מעצמם, אבל זה רק חלק מהתכונות שראש ממשלה בישראל צריך, ולהדיר את ניצן הורוביץ עם השאלות הקשות שהוא היה שואל בקבינט על נחיצות המבצע ועל תועלתו זו בסך הכל התנהגות לא רק תחמנית אלא מאד פחדנית ונוחה בטווח הקצר אבל מזיקה בטווח הארוך. כי לא רק תומכי מר"ץ אינם חשים שום שמחה על מבצע "עלות השחר". בשלוש היממות שבהן כמעט לא הסרתי את עיניי מהטלויזיה, וגם ביום שלמחרת, לא ראיתי הרבה שמחה אצל תושבי עוטף עזה, שהם הנפגעים העיקריים של מדיניות הטווח הקצר ושביעות הרצון העצמית הזאת, ומיואשים כבר מהסיכוי לחיות אי פעם בשלום – אפילו ילדים שרואיינו אמרו דברים כל כך מפוכחים ועצובים על הסיכוי הבלתי קיים שלהם לגדול בשקט - כי אפשר למצוא תעלול משפטי להתעלם מאנשי מר"ץ עם השאלות הקשות שלהם והדרישה שלהם להליך מדיני ולא רק פעולות צבאיות, אבל אין שום תעלול משפטי שיכול להעלים את המציאות.   

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.