כעת התפרסמה בעברית האוטוביוגרפיה של גינתר גראס "קילוף הבצל" בהוצאת זמורה-ביתן, בתרגומה של חנה לבנת. ראיון שהעניק הסופר לרגל הפירסום לתום שגב והתפרסם ב-26 באוגוסט האחרון במוסף "הארץ" כבר עורר ביקורת קשה. בראיון אמר גינתר גראס בין השאר:
"הטירוף והפשע לא התבטאו רק בשואה ולא נעצרו בסוף המלחמה. מתוך שמונה מיליון חיילים גרמנים שנשבו בידי הרוסים – שרדו אולי שני מיליון וכל היתר חוסלו."
הראיון של תום שגב עם גינתר גראס:
ובכן, אליבא דגינתר גראס היו גם ששה מיליון גרמנים שנרצחו, ממש שואה מקבילה, והוא עצמו, שלחם במסגרת חטיבת פרונדסברג של הוואפן-אס-אס בקרבות המרים על נהר השפרה כנגד הצבא הרוסי המתקדם לכיוון ברלין, הופך על פי טענתו זו מחייל נאצי ללא פחות מניצול שואה, ממש כמו ניצולי השואה היהודים. ההיסטוריון הגרמני פטר יאהן הגיב על טענה שקרית זו במאמר לעיתון "זיד דויטשה צייטונג" ב-31 באוגוסט, שעליו דיווח עופר אדרת ב"הארץ" ב-2 בספטמבר:
מאמרו המקורי של פטר יאהן:
במאמרו מציין יאהן שיותר משלושה מיליון חיילים גרמנים נשבו בידי הרוסים וכמיליון מהם לא שרדו את השבי, בעיקר בגלל הרעב ששרר בברית המועצות לאחר המלחמה. דברי גינתר גראס על שמונה מיליון חיילים גרמנים בשבי הרוסי שששה מיליון מתוכם נרצחו כביכול הם המצאה של גינתר גראס, כדי ליצור משקל נגד לשואה. יאהן מציין כי בנוסף להמצאה דימיונית זו, שכח גראס את העובדות האמיתיות על שלושת מיליוני החיילים הרוסים שנרצחו בשבי הגרמני, ואת טבח מיליוני האזרחים הרוסים על ידי הנאצים בשריפת כפרים על יושביהם ובהרעבת תושבי הערים למות כמו בלנינגרד. (מספר קרבנותיה של ברית המועצות במלחמה מוערך בלמעלה מעשרים מיליון).
חיילים סובייטיים נכלאו במחנות הריכוז אושוויץ, מאטהאוזן ועוד ועונו ונרצחו שם יחד עם היהודים. בספרו המופלא "מאוטהאוזן" של יקובוס קמבנליס, המבוסס על חוויותיו כאסיר במחנה (הוצאת כתר, 2005, תירגם מיוונית אמיר צוקרמן), הוא מתאר כיצד נהגו הנאצים בשבויים הסובייטיים במחנה. חיילים סובייטיים שבויים היו גם הראשונים שנרצחו בתאי הגזים באושוויץ, כדי לבדוק את יעילות פעולתם.
מאז איחוד גרמניה ממלא גינתר גראס תפקיד מרכזי במאמץ לתאר את הגרמנים כמי שחוו שואה זהה לזו של היהודים. פטר יאהן טוען במאמרו כי גראס מחזיר את השיח לשנות החמישים, אז עסקו הגרמנים רק בקרבנות שלהם והתעלמו מקרבנות פשעיהם שלהם. יאהן בוודאי צודק בתיאור אופיו של השיח הגרמני בשנות החמישים, שגם לגביו יש היום ניסיון לשיכתוב ההיסטוריה, שגם בו מילא גראס תפקיד מרכזי, כאילו אחרי המלחמה עסקו הגרמנים רק ביהודים הנרצחים ושכחו את קרבנותיהם שלהם, טענה שהיא ההיפך הגמור מהאמת והפכה מאד דומיננטית בשיח הגרמני של העשור האחרון, לצד הניסיונות לשיכתוב ההיסטוריה ולהצגת הגרמנים כקרבנות האמיתיים של מלחמת העולם השנייה, שהיהודים גנבו מהם כביכול את ההכרה בסבל – לניסיון הגרמני להכחשת השואה יש תמיד פרצוף אנטישמי בוטה. תפקיד מרכזי בשיח הסבל הגרמני מילא ספר אחר של גראס, "בהילוך סרטן", שנמכר במיליוני עותקים רבים ועמד במרכז סדרת מאמרים רבת השפעה שפירסם השבועון "דר שפיגל" בשנת 2002, תחילה בהמשכים בגיליונות הרגילים ולאחר מכן בגיליון מיוחד שהרחיב את העיסוק בנושא, וכבר התייחסתי אליה ברשימתי "לטשטש ולקשקש את השואה":
גם בסדרה ההיא נעשה מאמץ לשלב את המספר ששה מיליון בשיח ההתקרבנות הגרמני, בטענה כי לאחר ועידת פוטסדאם נאלצו יותר מששה מיליון גרמנים לעזוב את בתיהם, בנוסף לאלה שגורשו עוד קודם לכן, ויש ניסיון מתמשך בשיח הגרמני לטשטש את ההבדל בין גירוש לרצח, תוך שימוש במונח "טיהור אתני" הן לגירוש והן לרצח עמים ובכלל זה השואה, ועשיית שימוש נרחב במונח זה כדי לגמד את פשעי הגרמנים ולהציגם כחלק ממסכת פשעים כלל אנושית שכולם זהים זה לזה. זו המגמה המרכזית היום בשיח הכחשת השואה שמאד מקובל בגרמניה.
גם בסדרה ההיא נעשה מאמץ לשלב את המספר ששה מיליון בשיח ההתקרבנות הגרמני, בטענה כי לאחר ועידת פוטסדאם נאלצו יותר מששה מיליון גרמנים לעזוב את בתיהם, בנוסף לאלה שגורשו עוד קודם לכן, ויש ניסיון מתמשך בשיח הגרמני לטשטש את ההבדל בין גירוש לרצח, תוך שימוש במונח "טיהור אתני" הן לגירוש והן לרצח עמים ובכלל זה השואה, ועשיית שימוש נרחב במונח זה כדי לגמד את פשעי הגרמנים ולהציגם כחלק ממסכת פשעים כלל אנושית שכולם זהים זה לזה. זו המגמה המרכזית היום בשיח הכחשת השואה שמאד מקובל בגרמניה.
אבל כאשר התחקיתי על מקורות ספרו של גראס "בהילוך סרטן" וחיפשתי את הספרות בת הזמן בנושא רצח גוסטלוף, נתקלתי בספריו של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה Diewerge, ומקריאתם בהשוואה לספרו של גראס התברר לי כי מקורות ההשראה של גראס אינם רק בשנות החמישים אלא בראש וראשונה בתקופה הנאצית, בספרות ובעיתונות הנאצית. מדוע מתורגמים ספריו, המהווים מסכת של תעמולה נאצית והכחשת השואה, לעברית ומתפרסמים בישראל, זו שאלה שאין לי עליה תשובה.
אני מביאה להלן את המאמר שכתבתי בשנת 2006, לאחר פירסום האוטוביוגרפיה שלו והשערוריה שבעקבותיה, על ספרו של גינתר גראס "בהילוך סרטן" ועל מקורותיו הנאצים. בניגוד לספריו של גראס, מאמרי מעולם לא ראה אור בדפוס, אלא ברשת בלבד.
תחת תמונת הפיהרר
גילויו של הסופר גינתר גראס בחיבורו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל",
Guenter Grass, Beim Haeuten der Zwiebel, Steidl, Goettingen, 2006, שהתפרסם כעת בעברית בהוצאת זמורה-ביתן,
על עברו כחייל בחטיבת פרונדסברג של הוואפן אס-אס, שפך אור חדש על מניעי כתיבתו של ספרו הקודם "בהילוך סרטן" (אף הוא התפרסם בעברית בהוצאת זמורה-ביתן):
Guenter Grass, Im Krebsgang, Steidl, Goettingen, 2002
שבבסיסו עומדים שני אירועים היסטוריים: רצח מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, וילהלם גוסטלוף, ב-4 בפברואר 1936, בידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר, וטביעת הספינה הקרויה על שמו של וילהלם גוסטלוף ב-30 בינואר 1945, יום השנה ה-12 לעליית הנאצים לשלטון, מפגיעת טורפדו רוסי. ה-30 בינואר היה גם יום הולדתו של וילהלם גוסטלוף, והספינה טבעה איפוא בדיוק ביום הולדתו החמישים של "הקדוש המעונה" (Blutzeuge), כפי שגראס מקפיד לכנות את גוסטלוף לכל אורך ספרו, לכאורה בעקבות אתר אינטרנט באותו שם.
תוך כדי הניסיון לעיין מחדש ביצירתו של גראס לאור הגילויים על שירותו באס-אס, התגלה לי כי מקור ההשפעה וההשראה לספרו "בהילוך סרטן" הוא ספר תעמולה נאצי, "יהודי ירה", שפירסם התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה בשנת 1937 בהוצאת יורשי פרנץ אהר של המפלגה הנאצית:
Wolfgang Diewerge, Ein Jude hat geschossen…, 1937, Verlag Franz Eher Nachf., Muenchen
לימים כתב דיוורגה ספר נוסף על רצח פום ראט בפריס בידי הרצל גרינשפאן, ששימש לנאצים כתואנה לפרעות ליל הבדולח. עותקי ספריו של דיוורגה נאספו על ידי הקהילה היהודית של וינה לפני השואה, שאספה בשיטתיות עדויות לאנטישמיות, ונמצאים כיום בספרייה הלאומית בירושלים.
למרבה הפלא, ואולי לא, למרות העיסוק האינטנסיווי בגרמניה בשנים האחרונות בספרו זה של גראס, לא שם איש את לבו למקור הנאצי של הספר. בהמשך המחקר התברר לי כי דיוורגה הוא המקור הנאצי העיקרי לספרו של גראס, אך לא היחיד. מאמר זה עוסק בגילויים הנ"ל ובהשלכותיהם בהקשרו של השיח הגרמני העכשווי ומקורותיו ההיסטוריים.
"בהילוך סרטן" פורסם בראשית שנת 2002 וכיכב זמן רב בראש רשימת רבי המכר בגרמניה. לספר נודעה השפעה רבת חשיבות על השיח הגרמני. זהותו של גינתר גראס כאיש שמאל מוצהר ובוטה העניקה לגיטימציה לתביעתו של הספר לראות את הגרמנים כקורבנות שסבלם עומד על מישור אחד עם סבלם של קורבנות השואה, ולטענת הספר, כי בניהם של הנאצים העדיפו לעסוק באושוויץ והזניחו את העיסוק בסבלם של הוריהם במלחמה, שראוי לדעתו להתייחסות זהה. קודם לכן נחשבה השקפה כזו למאפיין של הימין, ואפילו של הימין הניאו-נאצי (או הנאצי כפשוטו). ספרו של גראס חידד טענה רווחת (ושקרית), כי השיח הגרמני אחרי השואה התמקד בסבל היהודי, והתעלם מן הסבל הגרמני. טענה זו הועלתה כמה שנים קודם לכן מפי סופר אחר, וינפריד גיאורג זבאלד, שדיבר בסדרת הרצאות שכונסו אחר כך בספרו Luftkrieg, מלחמת אויר, על "שתיקה" ו"טאבו" לגבי הסבל הגרמני, בפרט במהלך הפצצות בעלות הברית על גרמניה. הציבור הגרמני אימץ טענות אלה בהתלהבות ושמח מאד להחליף את טענת ה"שתיקה" על השמדת היהודים, שהופנתה נגדו בעבר, שתיקה שהיתה למעשה לשון נקייה לאדישות, תמיכה ואף לשיתוף-פעולה ברצח עם, בטענה הרצויה יותר, שהגרמנים שתקו על הסבל הגרמני, טענה שהיא למעשה סוג של מחמאה לציבור הגרמני, הרגיש כל כך, כביכול, לפשעיו כנגד היהודים, עד כי הוא מתעלם מאסונו שלו. גלילי שחר דן ביצירתם של שני הסופרים במאמרו בכתב העת "זמנים", מס' 95, אך פרסום זה קדם לגילויו של גראס על עברו באס-אס, גילוי שעומד במרכז מאמרי זה.
בניגוד לכתיבתו המהוססת והזהירה של זבאלד, שמנסה, למשל בסיפור השלישי בספרו הידוע ביותר,Die Ausgewanderten "המהגרים" (בעצם "המהוגרים", כלומר העקורים), לעצב מחדש את זהותה של משפחתו הנאצית, הבווארית והקתולית בדמות משפחת פליטים יהודית, ובאופן כזה לנכס לגרמנים מעט מן הסבל היהודי, אך גם לבטא חמלה עמוקה כלפי היהודים, ספוג ספרו של גראס בעוינות עמוקה כלפי היהודים, המוצגים תמיד כמקביליהם של הנאצים, וברחמים עצמיים על הסבל הגרמני, שמוצג כאנלוגי לסבלם של היהודים בשואה.
כבר בעמוד השלישי בספרו של גראס נעצרה קריאתי בפיסקה מטרידה, שלא נתנה לי מנוח:
"ראשית מדובר כאן במישהו שמצבת קברו נותצה. לאחר סיום בית הספר – תעודת בגרות בינונית – החל בלימודי בנקאות, שאותם סיים בהצטיינות. דבר מכך אינו נמצא באינטרנט. שם, באתר שהוקדש לו במיוחד, נערץ וילהלם גוסטלוף, שנולד בשנת 1895 בשוורין, כ"קדוש מעונה" (Blutzeuge). כמו כן נעדרו איזכורים לגרונו החולה ומחלת הריאות חשוכת-המרפא שלו, שמנעה ממנו לגלות יתר אומץ במלחמת העולם הראשונה. כאשר הנס קסטורפ, הצעיר מעיר ההאנזה המבורג, נאלץ בפקודת ממציאו לעזוב את הר הקסמים, כדי שבעמוד 994 של הרומן באותו שם יפול בפלנדריה כמתנדב, או כיד המקרה הספרותי יחמוק מכך, דאג "בנק שוורין לביטוח חיים" לשלוח את עובדו המוכשר בשנת 1917 לשוויץ, כדי שירפא בדאבוס את מחלתו, והוא הבריא כל כך באוויר המיוחד, שאפשר היה להכניעו רק במות מסוג אחר."
דוקא הנס קסטורפ, גיבור "הר הקסמים" של תומס מאן, וסמל הקורבן התמים של מלחמת העולם הראשונה, הוא המקבילה הספרותית שמצא גינתר גראס לוילהלם גוסטלוף, מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, שנרצח ב-1936 בידי היהודי דוד פרנקפורטר? מה מבקש גראס לומר לנו בהקבלה המקוממת הזו, שאלתי את עצמי: להציג את חייו ומותו של גוסטלוף כטרגדיה? לטעון שהיה רק קורבן הנסיבות? לשוות לנאצי הקנאי, ואולי לכל הנאצים הנלהבים, דמות של בחור צנוע ושקט, ללא נטיות צבאיות, כמו הנס קסטורפ שנמנע תחילה מגיוס לצבא, ולבסוף מצא את עצמו כמתנדב במלחמת העולם הראשונה?
רק לאחר גילויו של גראס לאחרונה על עברו כחייל בוואפן אס-אס הבנתי שמלת המפתח הקושרת בין גיבור הרומן הגדול של תומס מאן לטקסט התמוה של גינתר גראס הינה "מתנדב", Freiwilliger, שהרי מאן מסיים את הרומן בתיאורו של הנס קסטורפ מדדה בשלג, כחייל מתנדב במלחמת העולם הראשונה. גראס לא הקביל את וילהלם גוסטלוף להנס קסטורפ כפשוטו: גראס הקביל את עצמו כנער נאצי נלהב שהתנדב לשרת בוואפן אס-אס להנס קסטורפ, שהנסיבות, ורק הנסיבות, לא חלילה אחריותו האישית, גילגלוהו לתפקיד הלוחם, בניגוד גמור לטבעו. גראס טוען אמנם כי לא התנדב לאס-אס אלא גויס: לדבריו התנדב בגיל חמש-עשרה לשרת בצוללות ונדחה, ושנתיים אחר כך נקרא לוואפן-אס-אס, אך הפרטים שמסר בספרו מסגירים אותו: הוא מספר שנרשם בלישכת הגיוס בדרזדן. ההיסטוריון וולפגנג פליישר מן המוזיאון להיסטוריה צבאית בדרזדן מסר לשבועון "דר שפיגל" כי במקום זה, ברחוב טירגרטן 24 בדרזדן, מילאו את טופסי ההתחייבות המתנדבים לוואפן-אס-אס. (פורסם בגיליון דר שפיגל 34, 21.8.06, עמ' 61. בגיליון כתבת שער נרחבת בעקבות גילויו של גראס וצילום תעודה מן השבי האמריקני שבה צוין מועד גיוסו לוואפן אס-אס: 10.11.1944)
גינתר גראס נמצא איפוא בקטע הזה לא בדמות הסופר, אלא בדמות החייל המתנדב, כפי שהוא מבקש לצייר אותה: לא מתנדב שמונע מכוח אידיאולוגיה קנאית, אלא מתנדב שיותר מכל הוא קורבן הנסיבות, מישהו שניצל ממות אחד כדי ליפול במלתעותיו של מות אחר, כאילו מטהרת אותו סכנת המות מכל אשמה. לא גוליית מן הגזע הארי אלא דוד קטן ופגיע, לא חייל להוט כיואכים צימסן, אלא בן דודו הנמוך והשברירי ממנו, מי שנועד לשולחן המשרד והפך לחייל - הנס קסטורפ. גינתר גראס מבקשנו בהקבלה שלו לראות את הנאצים, פנאטים ככל שיהיו, מסורים למפלגה ולהיטלר ככל שיהיו, כבחורים טובים, שרק המקרה ונסיבות הזמן הפכו אותם לנאצים נלהבים, אבל בראש וראשונה הוא מבקש מאיתנו לראות באופן זה אותו עצמו. והרי אלו הן מילותיו החוזרות אל הצעירים יותר שבאים אליו בשאלות: אתם הנכם בני מזל שלא נולדתם בתקופה ההיא. כאילו כל מי שנולד בתקופה הנאצית אנוס היה להיות נאצי נלהב ומתנדב לאס-אס.
אבל אין זו החידה היחידה ב"הילוך סרטן" שגילוייו החדשים של גראס זורעים עליה אור: מדוע, שאלתי את עצמי שוב ושוב, מדוע המציא גראס דמות מופרכת כזו של נער ניאו-נאצי רוצח שהוא ילד עדין וצנום, מרכיב משקפיים ושותה רק מיץ? גראס טען שביקש ליצור דמות שאינה סטריאוטיפית. אבל סיפור חייו המופרך והמשונה של גיבור הספר קונרד המכונה קוני, שבגיל חמש-עשרה קנתה לו סבתו מחשב ואז נתוודע לגורל הספינה הנאצית הקרויה על שם וילהלם גוסטלוף, שהוטבעה בידי הרוסים, והפך אובססיווי לנושא, ובגיל שבע-עשרה הפך לרוצח וירה למות בנער שהתחזה לדוד פרנקפורטר, רוצחו היהודי של מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף, הוא השתקפות סיפורו של הנער הנאצי גינתר גראס, שבגיל חמש-עשרה החל לחלום על שירות צבאי, ולטענתו התנדב לשירות בצוללות אך נדחה, ובגיל שבע-עשרה התנדב לאס-אס, ורק האל יודע מה עשה כחייל בחטיבת פרונדסברג שלו, הדיויזיה העשירית של הוואפן-אס-אס, שנטלה חלק בקרבות הנוראים על נהר השפרה נגד הצבא האדום שהתקדם אל ברלין, וביאושה איבדה כל רסן, אם בכלל היה לה כזה קודם לכן.
בספר דורשת הסבתא, תולה פוקריפקה, הניצולה הבדיונית מן הספינה "וילהלם גוסטלוף", מבנה פאול, לקרוא לבנו קונרד על שם אחיה החירש שטבע בילדותו. אבל ייתכן שהשם קונרד הוא רמז נוסף ששתל גראס בספר לזהותו של הנער: "קונרדינום" הוא שם בית-הספר בדנציג-לנגפור שבו למד גראס בילדותו. השם בעל הצליל הלטיני נכתב Conradinum. בספר מתאר המספר כי בנו Konrad נקרא בפי כל Konny, אך במכתביה של חברתו רוזי אליו היא כינתה אותו Conny. העובדה שגראס טורח להצטעצע בשינויי הכתיב של השם, למרות שאין לכך כל משמעות בסיפור, מחזקת את תחושתי שצפון כאן רמז כלשהו. האם ייתכן ש- Conny הוא הכינוי שהעניקו הילדים לבית ספרם? האם זוהי Rosebud של גראס שנרמזת במכתביה של Rosy?
בעיניי "בהילוך סרטן" הוא אוטוביוגרפיה מוצפנת, ספר שעוסק כביכול במשפחה גרמנית בידיונית וסמלית, שבה הסבתא היא סטליניסטית אדוקה, האב הוא עיתונאי ליברלי שנמלט ממזרח-גרמניה למערב והנכד הוא ניאו-נאצי שרוצח כדי לנקום את נקמתו של המנהיג הנאצי וילהלם גוסטלוף שנרצח בידי יהודי. אבל בעצם עוסק הספר באפולוגטיקה על הביוגרפיה האמיתית של הסופר, מבלי להודות בה בגלוי. האוטוביוגרפיה המוצפנת בחנה, במודע או שלא במודע, את מידת הסלחנות של הציבור הגרמני כלפי הנאצים, וסללה את הדרך לאוטוביוגרפיה הרשמית "כשקולפים בצל", שיצאה כעת לאור, לא כדי להכות על חטא, אלא כפי שעולה מתגובותיו התוקפניות של גראס כלפי המבקרים אותו כעת, כדי לקבל מחילה רשמית, לעצמו ולבני דורו.
גראס, שתקף את הקנצלר הלמוט קוהל בשצף קצף כאשר הזמין את רונלד ריגן ב-1985 לביקור בבית הקברות בביטבורג, שבו נקברו גם אנשי הוואפן אס-אס, ביכה ברומן שלו את מצבתו המנותצת של מנהיג הנאצים וילהלם גוסטלוף, ואת תולה פוקריפקה, ניצולה מספינת פליטים מופגזת בחודש התשיעי להריונה, המייצגת את הקורבן הגרמני החף-מפשע, שכן הטבעת ספינת הפליטים הנאצית מוצגת אצל גראס כמקבילה לאושוויץ, תיאר כמי שהיתה אמנם אנטי פשיסטית מוצהרת וכונתה בידי חבריה "אחרונת נאמני סטלין", אך קוננה על הרס האנדרטה לזכר גוסטלוף וגינתה את "חילול הקבר השפל". קומוניסטית פנטית חרדה לכבודו של מנהיג נאצי? זו אינה דמות אמיתית, אלא עוד השתקפות לדמותו של גראס, השמאלן המושבע לכאורה, שבסתר לבו נוטה חסד לנאצים. קשה להימנע מן המחשבה שגינתר גראס שבחיים האמיתיים, זה שגינה את אירועי ביטבורג, לא היה אלא זיוף, ואילו זה שמתגלה באוטוביוגרפיה המוצפנת, "בהילוך סרטן", הוא גינתר גראס האמיתי, שמייחל כי תחזינה עיניו את מצבות הנאצים הבנויות.
באוטוביוגרפיה המוצפנת הזו מתחשבן גראס עם שנואי נפשו: היהודים, ודור 68. לכאורה מושאי שנאה תמוהים למי שהתיימר להיות מצפונה של גרמניה אחרי המלחמה, למעשה, אויביו הטבעיים של איש אס-אס המסתיר את עברו. התיזה הגלויה והבוטה של גראס בספר היא כי העיסוק המוגזם באושוויץ, כלומר בהשמדת היהודים, וההתעלמות מן האסונות שנחתו במלחמה על הגרמנים, היא זו שמעודדת ניאו-נאציזם אלים בגרמניה. בראיון לאלדד בק שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 24.12.2004(, קרא גראס לציבור היהודי "תרשו לנו להתאבל על מתינו", קריאה שביסודה ההנחה שהיהודים מונעים מן הגרמנים להתאבל על אסונותיהם שלהם וכופים עליהם לעסוק אך ורק בהשמדת היהודים. בטענה זו מובלעת הנחה של שליטה יהודית בסדר היום הגרמני, הנחה שאינה רחוקה מטענות השליטה היהודית המקובלות בסצינה הניאו-נאצית. אבל לאור גילויו של גראס על עברו באס-אס, וזהותו הכפולה של הנער קוני בספר – כניאו-נאצי עכשווי וכמי שמייצג את הנער הנאצי גינתר גראס, נשאלת השאלה האם התיזה המקוממת לכשעצמה, כי עיסוק באושוויץ במקום בקורבנות הגרמנים גורם לניאו-נאציזם, אינה מצפינה תחתיה תיזה מקוממת עוד יותר, כי היהודים הם אלה שגרמו לגרמנים להיות נאצים, ואין להם איפוא להאשים בגורלם המר אלא את עצמם בלבד.
על בני דור 68 מאיים גראס באמצעות סיפורו, שאם לא יעניקו את הכבוד הראוי להוריהם הנאצים, יגדלו להם בנים נאצים רוצחים כמו קוני. אבל בנים ניאו-נאצים נוטים לגדול אצל הורים מהסוג שגראס מחבב, כאלה שמניחים זרי פרחים על קבריהם של נאצים קשישים, ולא אצל פעילי 68, שקיטרגו על הוריהם הנאצים.
*
ספרו של גינתר גראס הוא פנטסיה אנטישמית שבה רוצח נער ניאו-נאצי נער אחר, שמתחזה ברשת האינטרנט ליהודי דוד פרנקפורטר, מי שהרג בשנת 1936 את מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ וילהלם גוסטלוף. הנער הניאו-נאצי הוא קונרד המכונה קוני, שאביו, המספר של "בהילוך סרטן", העיתונאי פאול פוקריפקה, נולד לניצולה מספינת הפליטים הנאצית שנקראה על שמו של וילהלם גוסטלוף, ביום שבו הוטבעה הספינה מפגיעת צוללת רוסית, ב-30 בינואר 1945, הוא יום השנה השנים-עשר לעליית היטלר לשלטון. פעמיים איפוא מופיעים הגרמנים בסיפור בתפקיד הקורבן: וילהלם גוסטלוף הנאצי הוא קורבנו של היהודי דוד פרנקפורטר, ונוסעי הספינה הקרויה על שמו הם קורבנותיו של טורפדו רוסי. הפיתול הכפול בעלילה שבמרכזו וילהלם גוסטלוף מאפשר לגראס לכנות הן את מנהיג הנאצים בשוויץ והן את טבועי הספינה הגרמנים Opfer, קורבנות, ואילו את היהודי דוד פרנקפורטר Taeter, רוצח, ובכך להפוך על פיהם, להנאת קוראיו, את המונחים המקובלים בשיח על השואה.
פאול פוקריפקה לומד בסיפור הכל משיטוט באינטרנט: כל פרט ופרט אודות רצח וילהלם גוסטלוף בידי דוד פרנקפורטר לקוח לכאורה מן האינטרנט. מן האינטרנט הוא לומד גם על כך שהסופר היהודי-גרמני המפורסם אמיל לודוויג, שנמלט מגרמניה לשוויץ, כתב ספר שמלמד סניגוריה על מעשהו של דוד פרנקפורטר, ושהתועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה ( (Diewerge פירסם ספר המתפלמס עימו (למעשה כתב דיוורגה שני ספרים על הפרשה: "מקרה גוסטלוף" שפורסם בשנת 1936 בהוצאה של המפלגה הנאצית, הוצאת "יורשי פרנץ אהר" במינכן,
Wolfgang Diewerge, Der Fall Gustloff, 1936, Verlag Franz Eher Nachf., Muenchen
ו"יהודי ירה" שפורסם באותה הוצאה שנה לאחר מכן וכולל את תיאור המשפט, שדיוורגה נכח בו אישית, אך גראס מכיר רק את החיבור השני). אבל מאין למד גינתר גראס את פרטי הפרשה, ומתי? ומהו מקור ההשראה שלו?
ובכן, אין זה האינטרנט. המקור העיקרי לתיאור הפרשה ולרבות מן התובנות בספרו של גראס הוא חיבורו השני, הקצר והקריא יותר מן הראשון, והמלווה בתמונות, של הנאצי דיוורגה על רצח גוסטלוף, שהתפרסם בשנת 1937 בשם "יהודי ירה" Ein Jude hat geschossen, עם מוטו שנלקח מן ההספד שנשא היטלר עצמו בהלווית גוסטלוף, וקריאה מקבילה בשני הספרים אינה מותירה מקום לספק שכך הדבר. כדי להסוות את מקור ההשראה שלו מציין גראס את את שם הספר ככותרת של עמוד הבית באתר אינטרנט ניאו-נאצי, אך ההישענות הרבה שלו על ספרו של דיוורגה מעידה על כך שהשתמש בספר עצמו, שנמצא כנראה בידיו מאז התקופה הנאצית, ונכתב כתשובה לספרו של הסופר היהודי אמיל לודויג שבא ללמד סניגוריה על דוד פרנקפורטר:
Emil Ludwig, Der Mord in Davos
בידי רק הוצאה מאוחרת של ספרו של אמיל לודויג משנת 1986, יובל שנים אחרי הפירסום המקורי. כל הציטוטים מאמיל לודויג בספרו של גראס "בהילוך סרטן" הינם ציטוטים שהופיעו גם בספרו של וולפגנג דיוורגה, כך שלדעתי ספרו של דיוורגה "יהודי ירה..." הוא המקור העיקרי לספרו של גינתר גראס.
הנה כך מתאר דיוורגה בספרו את מותו ההרואי של גוסטלוף:
"בפעם הראשונה ראה היהודי את קורבנו לפניו: גדול, זקוף, ידידותי ומוכן לעזור. אז הוציא את האקדח מן התיק וירה. נאמן לפקודת הרצח שלו הוא כיוון לראש ולחזה. וילהלם גוסטלוף התמוטט, מבלי להוציא צעקה מפיו, ונפל על פניו. אשתו הסתערה פנימה, ללא פחד מנשקו המורם, המעשן והמאיים של הרוצח. בהשליכה עצמה על בעלה, ביקשה לעצור את הדם, אך ראתה באותו הרף עין, שאין כל תקוה. בתוך דקות דימם וילהלם גוסטלוף בזרועותיה למות, תחת תמונת הפיהרר".
זוהי מעין אופרה של וגנר, כפי שתיאר תיאודור אדורנו בחיבורו "חקירה על וגנר":
"רבים מגיבוריו של וגנר מתים ללא כאב פיזי, ובכלל ללא סיבה מלבד האידיאה: טנהויזר, אליזבת, אלזה, איזולדה, קונדרי. מותו של זיגפריד עומד בסימן "פוקח את עיניו הזוהרות" ומתעורר מגסיסתו כשהוא מזהה את ברונהילדה. שריפת האלמנה ברונהילדה הינה מיפגן הודי-ארי לגמרי. ללא כל התחשבות בצער בעלי חיים, היא אפילו מעודדת את סוסה לצהול בשמחה, כאשר עליו לזנק אל האש. הפחד מודחק והופך לקומי: רק תת-האדם מימה צורח "אוי אוי" כאשר מצליפים בו."
Theodor W. Adorno, Gesammelte Schriften, v.13, Versuch ueber Wagner, X Chimaere, pp. 136-137, Suhrkamp, Frankfurt am Main, 1971
השימוש במונח הנאצי "תת-אדם", ,Untermensch לקריקטורה היהודית של וגנר, אינו של וגנר כמובן, אלא של אדורנו. ראה גם בפרק הראשון של אותו חיבור, "איפיון חברתי", עמ' 21: " אלבריך הנצלן, חוטף הזהב, הבלתי נראה והאנונימי, מימה (Mime) המושך בכתפיים, הפטפטן, הטובע בשבחי עצמו וברשעתו, המבקר האינטלקטואל והאימפוטנט הנסליק-בקמסר, כל הדמויות הדוחות ביצירתו של וגנר הן קריקטורות של יהודים."
וראו גם רשימתי "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר":
גוסטלוף, כמו הגיבורים הגרמנים באופרה, מת מבלי להראות סימני כאב. צעקות, כפי שמציין אדורנו, הן סימנן של הדמויות היהודיות באופרות של וגנר: מימה צורח אוי-אוי, במבטא שמזהה אותו מיד כיהודי. גיבורים גרמניים, זיגפריד, למשל, מתים בדומיה וברוב הדר, בעוד קרימהילדה שלהם מתיצבת ללא חת כנגד הרוצח. ראוי איפוא שנאצים מסורים כוילהלם גוסטלוף ימותו ללא צעקה תחת תמונת הפיהרר, וינפיקו פרק נוסף בסאגה של טבעת הניבלונגים.
גראס, סופר מודרני, הפך את האופרה לסרט, אך שמר על עיקרי התיאור של דיוורגה, והוסיף מעט ניחוח קתולי מסורתי של עלילת דם, כפי שהולם את מי שהנאצים כינו Blutzeuge, קדוש מעונה:
"[פרנקפורטר] לא התרומם מן הכורסא, אלא ירה בישיבה, בקושי הוציא את האקדח מן התיק של מעיל החורף. יריות מכוונות יצרו בחזה, בצוואר, בראש של מנהיג הקבוצה השוויצרית, ארבעה חורים. הוא התמוטט ללא צעקה לפני התמונות הממוסגרות של הפיהרר שלו. מיד אחר כך עמדה אשתו בחדר, ראתה תחילה את האקדח שעדיין הוחזק בכיוון הירייה, ואז את בעלה השרוע, שבעודה גוחנת מעליו, החל לדמם למות מכל חורי הפצעים."
בביוגרפיה ששלום בן-חורין כתב מפיו לאחר עלייתו לישראל, תיאר דוד פרנקפורטר כיצד נפל גוסטלוף מתבוסס בדמו לאחר שפגעו בו ארבע יריות, וכיצד נמלט מן הבית דרך הכניסה האחורית, בטרם נכנסה לחדר אשת גוסטלוף, שלא ראתה כמובן את האקדח היורה לא לפני הרצח ולא לאחריו. במרוצתו מן הבית שמע פרנקפורטר את צעקותיה המרות כשגילתה את בעלה הירוי.
תרגום עברי לסיפורו של פרנקפורטר פורסם בהוצאת "עם עובד" בשנת 1948. פרסום נוסף, לאחר מותו של פרנקפורטר: דוד פרנקפורטר, ראשון הלוחמים בנאצים, פרשת ההתנקשות בנאצי גוסטלוף, הוצאת רשפים, תל-אביב, 1984. כה"י המקורי בגרמנית לא פורסם מעולם, והגברת אביטל בן-חורין, אלמנת שלום בן-חורין, ניאותה באדיבותה להעמידו לרשותי. פרנקפורטר מזכיר, בגירסתו של שלום בן-חורין, דלת שנייה, מחופה וילונות – מן הסתם כניסת משרתים או כניסה אחורית, שדרכה נמלט מן הבית לאחר הרצח.
למרבה ההפתעה דיוורגה עצמו, בספרו הראשון, "מקרה גוסטלוף", מספר כי רעייתו של גוסטלוף איבדה תחילה את עשתונותיה, ופרנקפורטר ניצל זמן זה כדי לברוח. התיאור בספרו השני "יהודי ירה", שנועד להותיר את רישומו החינוכי על הקוראים הנאצים, עוצב איפוא בכוונת מכוון כדי להתאים לאסתטיקה הנאצית ולמטרותיה, ולא כדי לשקף את מהלך האירועים האמיתי.
גראס, עוד יותר מדיוורגה, מעכב את הדימום מפצעי גוסטלוף, כדי שנתבונן תחילה, יחד עם הרעיה, בקנה האקדח המאיים, וכך תתקבע בתודעתנו דמותו של פרנקפורטר כרוצח, בטרם נפנה אל דמותו של גוסטלוף כקורבן. איזכור החורים הנוצרים בגוף הקרבן, והדם המתפרץ לפתע מתוך הפצעים, ולא בו זמנית עם הפגיעה, אופייני לתיאורי עלילות דם, שבהן חוזר הקורבן לדמם פתאום מכל פצעיו כדי להצביע על היהודי או היהודים כעל רוצחיו, כמו בתיאורו של תומס מקנטימפרה את עלילת הדם בפורצהיים במאה ה-13, תיאור שהאחים גרים בחרו לכלול כעלילת דם ייצוגית ב"אגדות גרמניות" שלהם (מס' 354), שם כינו את הילדה הנרצחת מרגרטה:
"בשנת 1267 חיה בפורצהיים אשה זקנה, שבעוון תאות-בצע מכרה ליהודים ילדה תמה בת שבע. היהודים סתמו את פיה כדי שלא תוכל לצעוק, חתכו את עורקיה והפכו אותם, כדי להספיג את דמה באריגים. הילדה המסכנה נפטרה מיד מן העינויים, והיהודים השליכו אותה לנהר האנץ (Enz) כשעליה משא של אבנים. לאחר ימים מעטים מתחה מרגרטה הקטנה את ידה הזעירה מעלה אל מעל למים הזורמים. ראו זאת הדייגים והזדעזעו. מיד נאסף העם וגם הרוזן בעצמו. הספנים הצליחו למשות את הילדה שעדיין חיה, אך לאחר שקראה לנקום ברוצחיה, נפטרה לעולמה. החשד נפל על היהודים, היהודים נקראו להיאסף יחדיו, וכאשר התקרבו לגוויה, התפרצו זרמי דם מן הפצעים הפתוחים. היהודים והאשה הזקנה הודו בפשעם והוצאו להורג."
(ראו גם רשימותיי "עלילת הדם של פורצהיים"
ו"עלילת הדם של רין וסיפורי האחים גרים"
ספרו האחרון של גינתר גראס "המלים של גרים" עוסק בעבודתם הבלשנית של האחים גרים, והוא נושא לדיון נפרד.)
כהעתק מדויק – ומהופך – של סצינת רצח גוסטלוף, מתרחשת בספרו של גראס הסצינה שבה רוצח קוני את וולפגנג-דוד שטרמפלין, ליד מצבתו המנותצת של וילהלם גוסטלוף בשוורין, בארבע יריות, בבטן, בראש, בצואר ושוב בראש, והלה צונח ללא מלה. כמה אובססיווי צריך סופר להיות כדי להמציא, חמישים שנה אחרי השואה, סצינה כזו, שמשחזרת בדייקנות סצינה של רצח נאצי בידי יהודי, אבל בהיפוכה: הפעם הנאצי רוצח את היהודי ומכריז "יריתי, כי אני גרמני", היפוך דבריו של דוד פרנקפורטר לאלמנת גוסטלוף. סוף סוף נקם גראס את רצח וילהלם גוסטלוף, שגם לאחר רצח ששה מיליון יהודים לא נתן לו מנוח, ולא נוקם לדעתו די הצורך, והוא עושה זאת בדמות נער, כפי שהיה בזמנו, בעת שקרא בהתרגשות את ספרו של וולפגנג דיוורגה עם המוטו מן ההספד של היטלר, ודימיין את עצמו נוקם את רצח גוסטלוף ויורה ביהודי למות.
מפיו של פאול פוקריפקה, המספר, טוען גראס כי מצא את תמונת חדר העבודה של גוסטלוף באינטרנט, עם זרי האבל שהוצבו בחדר לאחר הרצח. גם תמונה זו מופיעה בעצם בספרו של דיוורגה "יהודי ירה", יחד עם צרור תמונות נוספות, ביניהן תצלומיו של פרנקפורטר בתחנת המשטרה בדאבוס לאחר שהסגיר את עצמו, שני תצלומים בכובע ואחד ללא כובע, מעל הכיתוב: "כך נראה הרוצח" (עמ' 106 בספרו של דיוורגה "יהודי ירה"). גם עניין חבישת הכובע של פרנקפורטר מעסיק את גראס באובססיוויות: דיוורגה לא התייחס כלל לכובע, שעל קיומו ידע גראס רק מן התצלומים בספר. תחילה מתאר גראס את פרנקפורטר יושב בחדר העבודה של גוסטלוף כשכובעו מונח על ברכיו, ולאחר הירי – חובש את כובעו ומסתלק. אחר כך הוא מתאר את הסרט שעשה הבמאי רולף ליסי בסוף שנות הששים על הפרשה, שם ממתין פרנקפורטר לגוסטלוף, "אחרת מן הגירסה שלי", חבוש בכובעו, ואף יורה כשכובעו על ראשו. חבישת הכובע היהודית חוזרת ומופיעה בתיאורו של הנער הגרמני וולפגנג שטרמפלין, המתחזה לדוד פרנקפורטר, ויושב לפני המחשב שלו כשלראשו כיפה. נוסף על חבישת הכיפה מבקש הנער המתייהד לקבל "דוקא בחג המולד מנורת שבעה קנים" – גראס מתבלבל מן הסתם בין מנורה לבין חנוכיה, וכמובן "פשעי המלחמה והרציחות ההמוניות המוכרים לעייפה הגבירו בו כדי כך את מחשבות הכפרה, עד שבסופו של דבר כל דבר יהודי נראה לו קדוש." הגחכת היהדות השזורה בהגחכת השואה הופיעה, שלא במקרה, באופן המזכיר את הטקסט האנטישמי של גראס, בהתיחסויות של העיתונות הגרמנית לכובע הלבד המקובל כ"כובע יהודי", שחבש נשיא גרמניה הורסט קהלר בטקס שהתקיים באושוויץ לציון ששים שנה לתום מלחמת העולם השנייה.
ועוד מתובנותיו של דיוורגה בספרו של גראס: דוד פרנקפורטר הגיע לדאבוס, מקום משכנו של גוסטלוף, ב-31 בינואר 1936, וגילה כי גוסטלוף נסע ועתיד לחזור ביום ב', ה-3 בפברואר. גראס עצמו, בפליטת קולמוס, מספר כי דברים אלה מופיעים "אצל דיוורגה". לדברי פרנקפורטר בביוגרפיה שלו, רק למחרת, ביום ג' ה-4 בפברואר, אזר עוז לבצע את מעשהו. לדבריו בקומו עם בוקר חש כי ביום ג', פעמיים כי טוב, יצלח בידו מעשהו. גירסתו של גראס שונה מעט. על פי גראס: "הוא היה חייב להמתין ליום ג', ה-4 בפברואר. יום זה בשבוע נקרא אצל היהודים "כי טוב" ונחשב ליום של מזל. מידע שדגתי לי מן האינטרנט."
לא, לא מן האינטרנט. גירסה זו מופיעה אף היא בספרו של דיוורגה: "בכיסו נשא את פקודת הרצח (לדברי דיוורגה נשלח פרנקפורטר לרצוח את גוסטלוף מטעם "יהדות העולם"). הרי זה ב-4 בפברואר 1936, לערך בשמונה בערב, ביום ג', שבקרב היהודים מכונה "כי טוב". הוא נחשב ליום המזל של היהודים." כמו דיוורגה גם גראס החמיץ משהו מפרשת "פעמיים כי טוב". השניים לא ידעו כמובן שהיום היהודי מסתיים עם שקיעת השמש, וכי ליל החורף החשוך שבו ירה פרנקפורטר בוילהלם גוסטלוף חל על פי היהודים בערב יום רביעי, עניין ש"יהדות העולם", שהנפיקה, לדברי דיוורגה, את פקודת "הרצח הפולחני", היתה אמורה לדעת.
האינטרנט הוא המסיח שמצא גראס להתבססותו, שלא לומר הזדהותו, עם חיבור נאצי מובהק, שיצא מטעם תועמלן נאצי בהוצאת המפלגה הנאצית. אך אין זה מסיח רק מבחינת המקור האמיתי לתמונת האירועים שלו. זהו מסיח גם מבחינת הזמן, שממלא תפקיד מרכזי בהצפנת המימד האוטוביוגרפי בספר. התפקיד המרכזי שמעניק גראס לאינטרנט בספר אמור להעניק אמינות למיקום הסיפור בראשית המאה העשרים והאחת.
אבל לא. זה אינו סיפור על ניאו-נאצי בן ימינו שפועל באמצעות האינטרנט. זהו סיפור על הילד הנאצי גינתר גראס, שקרא את ספרו של דיוורגה, שהתפרסם בהיותו בן תשע או עשר שנים, כילד או כנער, וחלם לנקום את נקמת הדם הנאצי השפוך. הפנטסיה האנטישמית, המעוותת והדוחה על הנער הגרמני שרוצח נער גרמני מתייהד שמזדהה כדוד פרנקפורטר, אינה פנטסיה של נער ניאו-נאצי חמישים שנה אחרי השואה, ובניגוד לנאמר שוב ושוב בספרו של גראס, הניאו-נאצים אינם משבחים את ישראל בפרסומיהם ובאתריהם, אלא בדומה לותיקי האס-אס, נוטים לתאר את ישראל כמדינה נאצית שעושה "רצח עם כשר" לפלשתינים. גראס, לעומת זאת, מנסה לייחס לאינטרנט את העולם הנאצי שבו גדל והתעצב הוא עצמו, ואת הפנטסיה שלו כילד לנקום את נקמת גוסטלוף ולרצוח יהודי, "מפני שאני גרמני", פנטסיה שאולי בעבורה התנדב לאס-אס. הניאו-נאצי החביב קוני שמשרטט גראס איננו נער ניאו-נאצי עכשווי, אלא דמות דיוקנו של הסופר כנער נאצי, שהתנדב לאס-אס כדי ללחום ב"אסונה של גרמניה", כלומר היהודים.
גראס יודע מספרו של דיוורגה כי אמיל לודוויג, הסופר היהודי שנמלט מגרמניה לשוויץ, כתב ספר שדיוורגה מתפלמס עמו, אך כאשר הוא מתייחס לדברי אמיל לודוויג הוא עושה זאת מנקודת מבטו של דיוורגה ותוך שימוש באוצר המלים שלו. להלן גירסתו של גראס:
"אולי כדי לחפש משענת אצל קרוביו, העז (דוד פרנקפורטר) לנסוע שוב לרייך, שם ראה בברלין חסר-אונים כיצד צעיר שצעק בקול רם: "יהודי, הפ הפ!" משך בזקנו האדמוני של דודו, שכמו אביו היה גם הוא רב.
דבר דומה מסופר בחיבורו דמוי הרומן של אמיל לודוויג "הרצח בדאבוס", שמחברו המצליח פירסם בשנת 1936 בהוצאת "קרידו" באמסטרדם, הוצאה של אמיגרנטים. אבל החבורה בשוורין באתר האינטרנט שלה תיארה את הדברים לא טוב יותר, אלא אחרת, כאשר קיבלה כלשונם את דברי דיוורגה, כיוון שהלה ציטט בדו"ח שלו כעדות את דברי הרב ד"ר שלמה פרנקפורטר שהעיד באוזני השוטרים בברלין: "אין זו אמת, שנער מתבגר משך בזקני (שמלבד זאת הינו שחור ולא אדמוני), וצעק תוך כדי כך יהודי, הפ הפ!" לא היה ביכולתי לגלות אם העדות במשטרה שנערכה שנתיים לאחר הגידוף לכאורה הוצאה בכפייה."
כל הקטעים אצל גינתר גראס, כולל הציטוטים מאמיל לודוויג, לקוחים בעצם מדיוורגה, ומשתמשים באוצר המלים שלו: דיוורגה הוא זה שמכנה את הוצאת קרידו (Querido) מאמסטרדם fuehrender Emigrantenverlag, "הוצאה מובילה של אמיגרנטים", מהגרים מגרמניה, שבכך הוא רומז כמובן לזהותה היהודית של ההוצאה, וגראס מחרה-מחזיק אחריו. כדי להבין את מלוא משמעותו של המונח בפיו של נאצי מושבע, כדאי לעיין בגליונות "דר שטירמר", למשל גיליון 4 משנת 1934, שכותרתו היא "האמיגרנטים", ומתחתיה קריקטורה כפולה של יהודי שבמסגרת השמאלית הוא נואם בלהט נגד גרמניה הנאצית, ובמסגרת הימנית מבקש על עצמו רחמים. הטקסט שלצד הקריקטורה פותח כדלהלן: "היהודים הינם, בדיוק כמו הצוענים, "אמיגרנטים" מלידה. כל עוד הם מדשדשים על אדמה זו ובמראם מכערים את הטבע ומעליבים את הבריאה, הם מקיימים הוויה אמיגרנטית. כבר האב הקדמון אברהם נדד עם עדריו כ"אמיגרנט" מארץ לרעותה."
באשר לפרשת ההתנכלות לרב, להלן גירסתו של דיוורגה, שמקפיד לכנות את הסופר היהודי אמיל לודויג "אמיל לודויג-כהן", כדי להבהיר לקוראיו את טבעו האמיתי:
"בהמשך ספרו של לודוויג-כהן מופיע דודו של פרנקפורטר, שדוד פרנקפורטר ביקר עוד ב-1934. כל האירועים מופיעים בספרו של לודוויג-כהן באופן שכזה:
"בערב חג המולד 1934 הוא נסע לגרמניה, כדי לבקר את דודו הרב. מאז עזב את גרמניה, הפך כאן הכל לאכזרי עוד יותר.
... כאשר הסביר לו דודו, מה שקורה בקהילתו לנגד עיניו, גברה התמרמרותו. אבל כעת יצא עמו באחד הימים לטיול.
לדוד היה זקן אדמוני, בנוסח הטיפוס היהודי מעורר הכבוד שרמברנדט הנציח. נער מתבגר שחלף על פניהם, ראה את היהודי, ניגש אליו, משך בזקנו, צחק וצעק: יהודי, הפ הפ!"
בניגוד לדברים המוכחשים והקיטשיים האלה נקבע באופן ענייני בהחלט, שעל פי דברי פרנקפורטר עצמו שום חבר במשפחתו המסועפת לא הוטרד בידי נציונל-סוציאליסטים. בין השאר הועמד לרשותנו תיאורו של לודוויג-כהן את הדוד הנ"ל, הרב שלמה פרנקפורטר שחי בברלין, שמסר בעניין למשטרת ברלין את ההצהרה הבאה:
"אין זו אמת שטיילתי עם אחייני דוד פרנקפורטר בעת ביקורו בברלין, ושנחשפתי להתנכלות ולו קלה ביותר. במיוחד אין זו אמת שנער מתבגר משך בזקני (שבנוסף לכך הינו שחור ולא אדמוני) וצעק תוך כדי כך "יהודי, הפ הפ!" כמו כן אחייני דוד פרנקפורטר לא התבטא באוזניי שהיחס כלפיי ציער או הרגיז אותו.
לא אני ולא איש מבני משפחתי בגרמניה לא סבלנו מפגיעה או מהתנכלות אישית לא לפני ולא אחרי עליית הנאצים לשלטון, גם לא לאחר הרצח בדאבוס. במידה שאדרש אני מוכן גם לחזור על הצהרה זו בפני שופט זר."(דיוורגה, יהודי ירה, עמ' 31-30.)
גראס מציין בספרו כי דיוורגה הקפיד לכנות את הסופר אמיל לודוויג, "אמיל לודוויג-כהן", אך חוסך מאיתנו את קביעתו של דיוורגה כי "ספרו של לודוויג-כהן על ה'רצח בדאבוס' הוא אחת ההוכחות רבות הערך והטובות ביותר לצדקתה של חקיקת הגזע הנציונל-סוציאליסטית ולנחיצותה של עקירת היהודים מחיי התרבות הגרמניים." (דיוורגה, עמ' 27). בהתאם לתיאוריה של ההיסטוריון גץ אלי, "( Goetz Aly, Hitlers Volksstaat, Fischer, Frankfurt am Main, 2006
וראו גם רשימתי "גץ אלי מגלה את הסיבה לשואה":
תיאוריה שמנסה להפחית ממשמעות הגזענות והאנטישמיות במשטר הנאצי, ולציירו כסוג של משטר סוציאליסטי, שהדאגה לעניים בראש מעייניו, מנסה גם גינתר גראס לצייר את הנאציזם כסוג של סוציאליזם – בסיפור הספינה "וילהלם גוסטלוף" הוא משתמש לא רק כדי לתאר את הגרמנים כקורבנות, אלא גם כדי להלל את מפעלו של המנהיג הנאצי רוברט ליי, Kraft durch Freude, שאיפשר לפועלים גרמנים לצאת לנופש בספינה, שהיתה, כדבריו, "ספינה נטולת מעמדות". מן העובדה שמסעות הנופש בספינותיו של ליי הוענקו בעצם כפרס לנאמני הנאצים – למשל לעובדי Bochumer Verein, מפעל הפלדה שיצק פעמונים עבור הספינה "וילהלם גוסטלוף" ובאותה שנה גם עבור האצטדיון האולימפי בברלין, שירותים שהעניקו לו את התואר "מפעל נאציונל-סוציאליסטי לדוגמה" מידי אדולף היטלר
(ראו למשלFrankfurter Allgemeine Zeitung, 28/10/2006, Olaf Sundermeyer, "Die Odyssee des westfaelischen Kolosses.")
– מעדיף גראס להתעלם. את הנער הניאו-נאצי קוני – בן-דמותו כנער נאצי – מצייר גראס כמי שרחוק מכל גזענות ואנטישמיות דתית, ולוקה אך ורק ב"אנטישמיות סוציאליסטית":
"לא, הוא לא השתלב, הוא נותר גוף זר באמצע הסצינה הדוחה לרוב כל דבר זר. שנאה לתורכים, בילוי שעות הפנאי בהכאת כושים וגינוי כללי של מסולסלי שיער לא נדרשו ממנו. ההרצאה שלו לא כללה שום קריאה לאלימות. בתיאור הרצח בדאבוס, אשר הוא, מפוכח כמו חוקר משטרה המחפש מניע, פירק לפרטיו, הוא דיבר אמנם, כמו באתר האינטרנט שלו, על החשודים כיוזמי הרצח, "יהדות העולם", וה"פלוטוקרטיה השבטית של היהודים", אבל גינויים כמו "חזיר יהודי" או "יהודה התפגר" לא היו בדברי הנאום שלו. רק דרישה לקימומה מחדש של אבן הזיכרון על הגדה הדרומית של ים שוורין, "בדיוק שם, במקום בו הוצב ב-1937 סלע שחם בולט לכבוד הקדוש המעונה", הוצגה במתכונת הצעה, שהשתדלה בדרכים הדמוקרטיות הנהוגות. אבל כשהציע למאזינים שנאספו, להעמיד זאת למשאל עם בלנדטג של מקלנבורג, ענו לו בצחוק לעגני."
כמובן שתיוגם של היהודים כעשירים וזיהוים עם עושר ופלוטוקרטיה, והצגת יחס הפוך בין מעמדם הכלכלי השפיר של היהודים למעמדו הכלכלי של ההמון הפשוט, מתבססים על סטריאוטיפים אנטישמים עתיקי-יומין, שגץ אלי כמו גראס כה שבויים בהם עד כי אינם מבחינים בהם. גראס אינו מוותר גם על ההזדמנות להגחיך את הדמוקרטיה הגרמנית, שמוכנה להקים אנדרטאות ליהודים שניספו בשואה, אבל מסרבת לדון בהקמת אנדרטה לנאצי שנרצח בידי יהודי. מפיו של קוני אנו שומעים שוב ושוב על יחסו השלילי לדמוקרטיה: "הבחירות הדמוקרטיות שאתה כל כך מהלל נקבעות חד משמעית על פי האינטרסים של הפלוטוקרטיה, של היהדות הבינלאומית. הכל רמאות!" ומיד אחר כך: "הכל רמאות, בוול סטריט או כאן. בכל מקום מושלת הפלוטוקרטיה, הכסף שולט!" האם רק קוני דובר אלינו, או שמפיו משמיע לנו גראס את דעתו על הדמוקרטיה שכפו האמריקנים על גרמניה הר כגיגית? כמה זדון אנטישמי עולה מן הדמות שגראס מתאמץ כל כך לחבב עלינו, כשהוא מתכתב לכל אורך ספרו עם התיזה של גץ אלי, שעמל להציג את הנאציזם כסוג של סוציאליזם, וחושף למעשה אנטישמיות מתגוננת רבת-עוצמה (Schuldabwehrantisemitismus). הזדון האנטישמי של גץ אלי מגיע לשיאו במשפט המסיים של ספרו Volksstaat "מדינת העם": "מי שאינו רוצה לדבר אודות היתרונות למיליוני גרמנים פשוטים, צריך לשתוק אודות הנאציונלסוציאליזם והשואה." אלי תובע מאיתנו לשקול כנגד השואה את היתרונות שהפיקו ממנה מיליוני גרמנים פשוטים, ובכך הוא מזדהה למעשה עם התפיסה הנאצית שרצח של יהודים איננו פשע נגד האנושות אלא עניין כלכלי שיש לדון בו אך ורק על פי שיקולי תועלת. העובדה שלמרות הביקורת הרבה בגרמניה על היבטים שונים בתיזה המפוקפקת שלו, איש בגרמניה לא התקומם כנגד התביעה לדון בשואה רק כנגד "יתרונותיה" לציבור הגרמני או לשתוק כליל, מדברת בעד עצמה.
תיאור הנער קוני כאנטישמי שאיננו גזעני מתאים לדימוי העצמי של השמאל האירופי אחרי השואה, שמאל שדמויות מרכזיות בו, למשל גינתר גראס ומרטין ולזר בגרמניה, או פרנסואה מיטראן בצרפת, הגיעו משורות הנאצים ותומכיהם, ועיצבו את השמאל האירופי לאחר השואה באופן שמשמר מרכיבים רבים של תפיסת העולם הנאצית שאינם ימניים מובהקים, כמו השנאה החולנית לארצות-הברית ולישראל, ששתיהן נתפסות כייצוגים של העם היהודי. התפיסה שלהיות אנטישמי זה בסדר כל עוד אינך מגלה גזענות כלפי העולם השלישי משקפת בעצם את מרכזיותה ושורשיותה של האנטישמיות על פני הגזענות בתפיסת העולם הנאצית, ששורשיה נטועים עמוק, גם אם הם מתכחשים לכך, בנצרות, ושנאתם האובססיווית ליהודים משקפת בעצם את המסורת הדתית המושרשת ולא את הגזענות. כדי להכניס את האנטישמיות למסגרת הגזענות הנאצית נאלץ דיוורגה לכרוך את יהדות העולם באופן מאולץ למדי עם "הגזעים הנחותים". בקטע שבו מתנה דיוורגה בהרחבה את כל עוולותיה של הליגה העולמית להגנה מפני אנטישמיות הוא מציין:"הם נלחמים למען הקומוניסטים בספרד, כמו גם למען שחורים (Neger) בצפון אמריקה שנעשה בהם לינץ'." ובקטע נוסף המתאר את כינוס הליגה בפריס ב-21 בדצמבר 1936 מתאר דיוורגה בהדגשה: "על בימת הכבוד של הנשיאות ישבו לצד יהודים רבים שני שחורים (Neger) וקומוניסט סיני". הקורא הנאצי היה אמור כמובן להזדעזע מערב-רב זה של גזעים נחותים, שחושף את טבעו האמיתי של הגזע היהודי, הדומה למראית עין לגזע הלבן. לא רק שהנאציזם אינו סוג של קומוניזם או סוציאליזם כטענת גץ אלי, אלא שגם תפיסתו של הנאציזם את הקומוניזם אינה כאידיאולוגיה שונה, אלא כגילוי של הוויתם הגזעית הנחותה והמעוותת של הגזעים המוגדרים כנחותים. כמה צביעות והתחסדות נדרשו לגראס כדי לומר בראיון שהעניק ב-12 באוגוסט 2006 ל"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" כדברים האלה:
"...מכאן גם מאוחר יותר אי יכולתי להאמין לנוכח התמונות ממחנות הריכוז: את זה גרמנים לא יכלו לעשות, בלתי אפשרי! בשבי התעמתנו בפעם הראשונה עם פשעים אלה ובו בזמן ראינו, איך בקסרקטין האמריקני, הלבנים שהתגוררו בצריפים נפרדים גינו את השחורים בתור Nigger"". אני מזכיר בספר בחור מוירג'יניה, בחור נחמד, קצת טיפש, שלא דיבר מלה עם נהג המשאית שהיה שחור. החכם ניצל אותי עם האנגלית השבורה שלי כמתווך: "Tell this guy we are leaving now", היה עלי לומר לו שכעת אנו נוסעים. החכם מעולם לא דיבר ישירות עם שחור. אני לא רוצה לומר שזה היה הלם, אבל פתאום התעמתתי עם גזענות ישירה." הילד שהתחנך ביונגפולק ובהיטלר יוגנד ורכש את השכלתו מספרים בהוצאת פרנץ אהר, מספר לנו שלא פגש גזענות ישירה עד שנפל בשבי האמריקנים. ובכן, לפחות את דיוורגה הוא קרא כמה שנים לפני שנפל בשבי האמריקנים, והמלה Neger בגרמנית זהה למלה האנגלית Nigger, כפי שיכול להבחין אפילו מי שהאנגלית שבפיו עילגת. את יחסם הגזעני של הנאצים ליהודים, שגינתר גראס פגש בו מן הסתם כמה פעמים לפני מחנה השבויים האמריקני, הוא אינו מחשיב כלל כגזענות, שהרי על פי התיאוריה של גץ אלי, הנאצים רצחו את היהודים לא בגלל תורת הגזע או אנטישמיות, אלא ממניעים סוציאליסטים טהורים, כדי לשפר את מצבו הכלכלי של העם הגרמני. אבל השוואת מתק הלשון של גראס לתוכן האמיתי, הגזעני והאנטישמי של ספרו של דיוורגה, שהיה מונח לפניו כל העת בשעה שכתב את ספרו מלא השבחים לנאציזם נטול המעמדות, מצביעה על כך שהיאחזותו של גראס, ושל הציבור הגרמני בכללו, בתיזה של גץ אלי, אינה נעדרת זדון, שהרי ידוע להם היטב כי לרצחנות הנאצית כלפי היהודים אין דבר וחצי דבר עם סוציאליזם, ואין זה אלא ניסיון להחזיר בדלת האחורית את הסטריאוטיפ האנטישמי הישן של היהודי מוצץ הדם העושק את ההמונים, כדי להצדיק את רצח העם היהודי בידי הנאצים, באמצעות נימוק ששימש אף את הנאצים עצמם.
המונח "גוף זר" שבו משתמש גראס לתיאור מצבו של קוני בחברה הניאו-נאצית, זהה למונח ששימש את הנאצים לגבי היהודים, והוא תואם את המגמה הכללית של הספר לנכס לגרמנים את גורל היהודים בשואה, וליצור הקבלה מתמדת בין טביעת הספינה "וילהלם גוסטלוף" המייצגת את סבל הגרמנים במלחמה, לבין סבלם של היהודים מידי הנאצים, במסגרת קינה כללית על כך שהסבל הנאצי אינו זוכה לאהדה ולהוקרה זהים לאלו שלהם זוכים היהודים: הגיבורה תולה פוקריפקה, דמות של מופקרת-קדושה, המתיחדת גם בהיגוי מגוחך המחליף ג' בי' וכיו"ב, בתפקיד הילד המכריז שהמלך עירום, מרבה לשאת מונולוגים כגון זה שלהלן: "אסור היה לדבר על הגוסטלוף. בוודאי לא אצלנו במזרח. ואצלכם במערב, אם בכלל דיברו על מה שהיה פעם, אז תמיד רק על דברים רעים אחרים, על אושוויץ וכאלה דברים", ובכך היא משמשת כשופרו של המחבר, כאשר אישיותה ואופן דיבורה הופכים אותה למין ילדה שאי אפשר לכעוס עליה. כמובן שההקבלה שיוצר כאן גראס בין אושוויץ להטבעת הספינה הגרמנית אינה מקרית, וגם לא האגביות שבה הוא מזכיר את "אושוויץ וכאלה דברים". כאשר הוא מתאר את טביעת הספינה, וחוזר ומדגיש שהיו בה אלפי ילדים – ילדים ולא נאצים, חלילה – הוא מדבר על אי חשיבותם של המספרים – מה משנה כבר עוד אפס? שהרי כדי ליצור אנלוגיה בין טביעת הגוסטלוף לאושוויץ צריך להוסיף למספר הקורבנות הרבה אפסים – או אולי היה גראס מעדיף להוריד כמה אפסים ממספר היהודים שנרצחו בשואה? (את התובנה אודות האיזכור החוזר של מספרי נספים משתנים בספינה "וילהלם גוסטלוף" כדיון מוסווה במספר הנספים בשואה, אני חייבת ליורם קניוק, שהזכיר אותה בהרצאה בבית הסופר בירושלים על ספרו "הברלינאי האחרון", ואני מודה לו על כך.)
גראס אינו מסתפק ביצירת אנלוגיה בין השמדת היהודים להרג הגרמנים. לאורך כל הספר הוא מתאמץ מאד ליצור אנלוגיה בין המנהיג הנאצי וילהלם גוסטלוף, לבין היהודי שירה בו דוד פרנקפורטר, ורב-החובל מרינסקו, שהטביע את הספינה הנאצית: "תמיד הטילו עלי אימה אנשים שבוהים תמיד רק בנקודה אחת, עד שניצתת אש, עולה עשן, פורצת בעירה: גוסטלוף, למשל, ששם לו למטרה אך ורק את רצונו של הפיהרר, או מרינסקו, שבימי שלום התאמן אך ורק בדבר אחד: הטבעת ספינות, או דוד פרנקפורטר, שבעצם רצה לירות בעצמו, אבל אז, כדי לאותת לעמו, חורר בארבע יריות את בשר רעהו." בכך מושלם תהליך היפוך התפקידים של הקורבן והרוצח: לא זו בלבד שהגרמנים הם קורבנות כמו היהודים, אלא היהודים הם רוצחים בדיוק כמו הנאצים. לכאורה מוזר הדבר שספר שמשקיע מאמץ כה רב ליצור אנלוגיה והיפוך תפקידים בין הקורבנות והרוצחים, יוצר סיפור בדיוני שבו מופיע דוקא גרמני כרוצח של יהודי מדומה, שמשחזר במדויק את רצח גוסטלוף בידי פרנקפורטר, בהיפוך תפקידים.
מוזר לכאורה: הספר כולו אינו משקף תודעה עכשווית אלא את תודעתו של הנער הנאצי גינתר גראס בעיצומה של התקופה הנאצית, כאשר חלם לנקום את מותו של וילהלם גוסטלוף. סיפור הטבעת הספינה הנאצית שנשאה את לוחמי חטיבת הצוללות השנייה מגוטנהאפן מערבה, אך מוצגת אצל גראס כספינת פליטים חפים מפשע, שעיקר נוסעיה נשים וילדים, הוא אריזה שאמורה להעניק לגיטימציה לסיפור הנאצי שבבסיס היצירה, ובכך הוא חוזר לעיסוק הגרמני בסיפור הטבעת הספינה כבר בשנות החמישים, כאשר הבמאי הגרמני-אמריקני פרנק ויסבאר יצר את היצירה הראשונה שעסקה בטביעת ה"וילהלם גוסטלוף", הסרט השחור-לבן "לילה ירד על גוטנהאפן", שהוצג בזמנו בהצלחה במערב-גרמניה. גראס עצמו מזכיר סרט זה בספרו, אך מתלונן על כך שהיה בסרט סיפור אהבה, "כאילו טביעתה של ספינה עמוסה מדי אינה מרתקת, כאילו מותם של אלפים אינו טרגי דיו". גראס חייב להסתייג בצורה כלשהי מן הסרט משנות החמישים, שכן עצם קיומו, וגם העובדה שהעיסוק בטביעת הספינה כ"שואה גרמנית" לאחר איחוד גרמניה הושפע מאד מסרט מוקדם זה, סותרת את המסר העיקרי בספרו, כאילו היתה הטבעת הספינה טאבו, נושא מושתק שרק חמישים שנה אחרי השואה עולה סוף סוף מתהום הנשייה. אבל ביקורתו של גראס על סיפור האהבה בסרט משנות החמישים על טביעת הספינה, מחקה את הביקורת הנפוצה על סרטים העוסקים בשואה, שמוסיפים סיפורי אהבה, ושסגנונם הוא קיטשי וממוסחר, ובכך הם פוגעים בעוצמת הטרגדיה, ובכך הוא מוסיף נדבך נוסף לאנלוגיה שהוא עושה לאורך סיפורו בין הטבעת הספינה להשמדת היהודים.
ראוי לציין שלפני סרטו על וילהלם גוסטלוף יצר ויסבאר סרט על סטלינגראד, ושני סרטיו אלה, שהציגו את סבלם של הגרמנים במלחמה מידי הרוסים, התאימו מאד לאווירת המלחמה הקרה, ונשאו חן הן בעיני הגרמנים והן בעיני האמריקנים, שמצאו ביניהם מכנה משותף בשנאת הקומוניזם, ולא הוטרדו באותם ימים במיוחד מן האופן שבו התעלמו סרטים אלה מפשעי הנאצים. עיסוק כן ביצירה האמנותית על המלחמה, מגלה כי בפועל העיסוק בסבלם של הגרמנים היה עניין רווח, ולמעשה קדם בהרבה לעיסוק האמנותי בהשמדת היהודים, ולא רק בגרמניה. השקר הגדול לגבי הסבל הגרמני שהודחק כביכול כדי לפנות מקום לעיסוק באסונם של היהודים, הוא אחד הביטויים לאופיו האנטישמי והמתכחש לשואה של שיח הסבל הגרמני, כאז כן היום.
אבל למרות מאמציו של גראס ליצור אנלוגיה בין ה"וילהלם גוסטלוף" לאושוויץ, הפנטסיה על נקמת דמו של וילהלם גוסטלוף, ולא טביעת הספינה והסבל הגרמני, היא המניע שבשורש יצירתו של גראס, ולפיכך רצח וולפגנג שטרמפלין המתחזה לדוד פרנקפורטר בידי קוני פוקריפקה, ולא טביעת הספינה, מהוה את שיאו הדרמטי של הספר. סיפור טביעת הספינה מפיה של הניצולה הבידיונית תולה פוקריפקה מעוצב במתכונת סיפוריהם של ניצולי השואה על גופות הילדים שנרצחו בידי הנאצים, וגם שערה המלבין בן-ליל בעקבות המראות לקוח מסיפורים דומים של ניצולי שואה, והוא אינו אלא כלי שבונה את המתח וההצדקה המוסרית כביכול לקראת שיאו של הספר – הנער הגרמני הנוקם את דמו של וילהלם גוסטלוף ברצח נער המתחזה ליהודי דוד פרנקפורטר. גראס איננו מתאר את האירוע ההיסטורי של הטבעת הספינה אלא מעצב אותו מחדש בדמות סיפור שואה, ומעיצוב מחודש זה הוא שואב לגיטימציה לסיפור נקמת דמו של הנאצי גוסטלוף. מפיה של תולה המניחה פרחים על קבר גוסטלוף אומר לנו גראס: "אבל לא בשביל גוסטלוף באתי להניח פרחים. הוא היה רק נאצי אחד מרבים. לא, בשביל הספינה וכל הילדים הקטנים, שטבעו אז בים הקר כקרח, הנחתי את זר הורדים הלבנים שלי בדיוק בעשר ושמונה עשרה דקות בלילה (מועד טביעת הספינה), ובכיתי עוד ארבעים וחמש שנים אחר כך..." סיפור הטבעת הספינה המעוצב כסיפור שואה מאפשר לגראס, גם לאחר השואה, להגיש לציבור סיפור שמקונן על רצח נאצי בידי יהודי ואף נוקם את דמו של הנאצי, באופן שמחניק את השאלה המתבקשת, האם הצער על מות ילדים חפים מפשע מצדיק מחוות הערצה למנהיג נאצי, וכיצד אפשר בכלל לקשור בין השניים.
מכיוון שנקמת דם גוסטלוף היא פנטסיית נעורים, גיבוריה הם נער גרמני ונער המתחזה ליהודי. בפנטסיה המקורית היה הנרצח מן הסתם נער יהודי אמיתי, אבל טווה השקרים המומחה גינתר גראס החליף בסיפור את הנער היהודי בנער גרמני המתחזה ליהודי, כדי לחסוך מעצמו את אשמת האנטישמיות, ועוד הרהיב עוז להלין על כך בספר, שכאשר התברר כי הנרצח הוא גרמני ולא יהודי, איש לא התעניין בו יותר, וכך הוסיף נדבך נוסף של אנטישמיות לפנטסיה המקורית, כאשר פנטסיית רצח היהודי משמשת עילה לתלונה על אדישות לרצח גרמנים וייחוס חשיבות לרצח יהודים בלבד, תלונה ששוב מהדהדת בה המחאה על כך שדנים באושוויץ ולא בסבל הגרמני.
לדברי גראס במהלך המשפט לא התייחס איש לנער הנרצח, ואמנם לא אמרו במפורש שהוא אשם בעצמו, "אבל הדבר קינן במשפטים כגון: 'הקורבן בעצם הזמין את זה', או 'זו היתה יותר מרשלנות, להעביר את מריבת האינטרנט למציאות". הגרמני המתחזה ליהודי הוא האשם בכך שנרצח, ובכך שוב מטיל גינתר גראס באופן סמלי על היהודים את האשמה לרציחתם בידי הגרמנים.
"בכל מקרה", [אומר גראס בספר מפי אבי הרוצח פאול פוקריפקה], "הרוצח זכה למנות גדולות יותר של חמלה. במידה רבה משום כך הסתלקו בני הזוג שטרמפלין עוד לפני סיום המשפט. הם עשו זאת לא לפני שהזמינו את גבי (אם הרוצח) ואותי לבית קפה מול בניין בית המשפט כדי להבטיחנו, שאין זו נטיית-לבם, בוודאי לא נטיית-לבו של וולפגנג (הנרצח), שבננו יקבל עונש חמור מדי. 'אנו רואים את עצמנו משוחררים מתאוות נקם שכאלה", אמרה הגברת שטרמפלין.
זו אולי סיבה נוספת לכך שהנער המתחזה לדוד פרנקפורטר הוא גרמני ולא יהודי, שכן הדבר מאפשר לגראס להציג, כתוכחה ליהודים הנקמנים שאינם חדלים ליילל על השואה שלהם, כיצד מתנהגים גרמנים טובים כאשר רוצחים את בנם: הם אינם נקמנים ואינם רוצים להעניש את הרוצח בחומרה, בניגוד ליהודים שאינם חדלים לרדוף את הנאצים ולהזכיר להם את עוונם. לגרמנים אין Rachegeluesten, תאוות נקם, ביטוי שמזוהה עם תיאור היהודים כרוצחי האלוהים, וקיבל לאחר השואה רובד משמעות נוסף של גינוי ליהודים על כך שאינם סולחים לגרמנים על השואה (Juedische Unversoehnlichkeit), ובכך יוצר השיח הגרמני אנלוגיה בין היהודים כרוצחי ישו לבין היהודים כרודפי הגרמנים. (ראו למשל:
Ruth Wodak et Alt., Wir sind alle unschuldige Taeter,
( Suhrkamp, 1990, pp. 22-24, 132-135, 351
אין ספק שקריאת ספרו של דיוורגה בנעוריו היתה חוויה מכוננת בתודעתו של גינתר גראס, ותוצאותיה של חוויה מכוננת זו מצאו את ביטויין בספר הנקרא ביותר בגרמניה בשנים האחרונות, אבל ספק אם זהו הביטוי האמנותי הראשון שהפיק גראס בעקבות קריאתו בדיוורגה. סביר להניח שאי שם, במחברת חיבורים ישנה של בית הספר קונרדינום בדנציג, או באחד מעלוני הנוער הנאצים, או אפילו באחד מבטאוני האס-אס, מסתתר סיפור ביכורים של מי שעתיד להיות מגדולי הסופרים הגרמנים אחרי המלחמה, סיפור יפה על נער שנוקם את נקמתו של וילהלם גוסטלוף ורוצח נער יהודי, סיפור שגם גירסתו הידועה יותר, עשרות שנים לאחר מכן, משקפת עדיין את תודעתו של הילד הנאצי גינתר גראס בשנים שלפני המלחמה.
